גליוני הש"ס מועד קפו

א' מיהו אם אמר אי אפשי בממון שאינו שלי וע"ש ברש"י ד"ה אם בא להחזיר דכ' שחסיד הוא וקשה קצת מכאן דמוכח דלא מיקרי חסיד בהכי רק ירא שמים עש"ה בב"ק דאיירי בזכי' ביאוש ודומה לכאן דמהפקירא קזכו

שם ואפיליות, נ"ב הוזכר בכלים פכ"ט מ"א והפליון של ראש ע"ש בר"ש

שם ב' נר שע"ג הטבלא כו', נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תשל"ט

שם לייט עלה אביי, נ"ב בס' יריאים סי' ק"ב במלאכת מבעיר כ' מ"ז ויש לחוש לקללת חכם עכ"ל ונ' דלאו לישנא בעלמא הוא רק כוונתו באמת לחשש קללת חכם לפי ש"ס מכות דקללת חכם אפי' בחנם היא באה ע"כ גם אם לפי דרכי ההלכה אין ראוי להיות הלכה כדבריו מ"מ כיון דלייט עלה יש ליזהר בדבריו מפאת הקללה עש"ה ביריאים במש"ש אח"ז דמוכח כוונתו כנ"ל וזה דבר מחודש נוגע לכולי' הש"ס לכל מקום דמצינו ל' לייט עלה וצ"ע מכתובות נ"ו א' ואע"ג דלט ר' נחמן כו' אפ"ה הלכה כראב"ע והלכה למעשה כראב"ע ע"ש וע"ע שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תת"מ עש"ה

שם יורד וטובל כדרכו כו', נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תקצ"ו דכ' דאע"ג דהוא פסיק רישי' דא"א לטבול שלא ימחוק השם או מקצתו אפ"ה התירו משום טבילה בזמנה מצוה וטעמא משום דאין מחיקת שם אסורה אלא דרך השחתה אבל שלא בדרך השחתה לא וזה הטובל אין מתכוון להשחית כו' עכ"ל וצ"ע להתאים זה עם הגמ' דכאן

שם גרמא שרי כו', נ"ב ע' מנחות נ"ו ב' מניין שלא יגרום כו' וע"ע רמב"ם ה' כלאים פ"ט ה"ט היושב בעגלה לוקה כו' שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה וע' ב"ק קי"ט א' וכ"ת ה"מ היכא דקעביד בידים אבל גרמא לא וכן יל"ע מדין גרמא בניזקין דאסור ופלוגתא דדינא דגרמי ודגורם לממון אי כממון דמי וע' רש"י גיטין כ"ב א' ד"ה כדקתני טעמא דגורם למציאות דבר זוכה בו עש"ה וע' רש"י ב"מ קי"ז א' ד"ה איני והא"ר אשי דר' יוסי דס"ל על הניזק להרחיק את עצמו היינו דמתיר שם גרם הנזק לכתחלה עש"ה ועוד יל"ע מכמה דוכתי וכן יל"ע מלאו דלפני עור וגו' דמוכח לכאורה דאין גרם איסור מה"ת דאל"כ תיפוק לי' משום גרם האיסור וע' גיטין מ"ד א' דמוכר עבדו לעכו"ם הוא רק איסורא דרבנן ע"ש ואע"ג דגורם לו לחלל שבתות וימים טובים ולבטל שאר מצוות וזו דבר מתמיה באמת דמסברא הי' נראה דהיא עביר' חמורה מה"ת וע' רש"י חולין פ"ג ב' ד"ה רבי אומר דכ' קרי בי' לא תשחיטו לא תיגרם לה לישחט כו' מוכח דלולי דקרינן לא תשחיטו אזי מפאת לא תשחטו אין גרם שחיטה איסור וע"ע סנהדרין ס"ג ב' ולא יגרום לאחרים כו' וע"ע ברכות ה' ב' רש"י ד"ה טורף נפשו דהגורם שתיטרף תפלתו נקרא הוא עצמו טורף נפשו היינו טורף תפלתו דנפש היינו תפלה ע"ש וע"ש ט' א' תוד"ה ראב"ע דלגרם הותרה קרי לי' קרא הותרה לראב"ע וע' תוס' פסחים נ"ט ב' ד"ה בארבעה עשר וע' רש"י קידושין מ"ג א' ד"ה דינא רבה דמוכח דגרם ש"ד אין לקרותו הריגה וע' שו"ת מהרי"ל סי' ל"ב בעניין גרם כיבוי וע"ש דגרם ביטול כלי מהיכנו לכ"ע שרי וע' שו"ת הרא"ש כלל כ"ב אות ח' ד"ה הדרך הח' דגרם גרף של רעי שרי ע"ש וע' רש' ביצה ל"ו ב' ד"ה וכי עושין גרף של רעי לכתחלה עש"ה וע"ע גיטין פ"ג א' אלא גורם כו' ע"ש וע' רש"י ביצה י"ג א' ד"ה קנסא דכ' על שהקדים וגרם להערים כו' וע"ע תוס' ביצה י"ח ב' ד"ה ושוין דאסור לגרום ביו"ט תיקון כלי ע"י טבילה עש"ה וע' שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' מ"ה וע"ע שם ח"ג סי' כ"ג

קכ"א א' טבילה בזמנה מצוה, נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף ק"ב ועוד שם ח"ה סי' אלף ת"כ וע' שו"ת ח"ס חאו"ח סי' נ"ה וע' ס' יריאים סי' שי"ב שכ' דאפי' למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה ומותר לאחר מ"מ ההקדמה לכ"ע מצוה שלא להקדים עש"ה וצ"ל הכוונה דאע"ג דאין הטבילה מועלת כלל בהקדמה לפני זמנה מ"מ מצוה היא שלא לטבול בהקדמה לשם טהרת טבילה ואף שאינה מועלת והוא חידוש עש"ה וע"ע מאירי שלהי יומא ומש"ש דחייבי טבילות דאין טובלין ביוה"כ דווקא שלא לצורך כגון שאין שם טהרות אבל כל שהוא לצורך כגון בזמן טהרות וכדי להעריב שמשו אחרי' טבילת מצוה היא ומותרת עכ"ל וצע"ק דהא אית בי' משום ממנוא חפציך כיון דטובל רק עבור החול שיוכל לאכול טהרות בחול ובכהן דאכילת תרומה מצוה הוי חפצי שמים כשטובל לשיוכל לאכול תרומה בחול ומשא"כ בישראל ולומר דעצם הטהרה שיהי' טהור הוא מצוה א"כ הרי גם עתה כן ואי דכולנו בלא"ה טמאי מתים זה איננו דברי המאירי וצ"ל כוונתו דגם בישראל אכילת טהרות מצוה שלא לטמא גופו באוכלין טמאין וע' יומא פ' ב' וע' תוס' חולין ל"ד ב' ד"ה והשלישי כתבו דאינו איסור עש"ה] ואע"ג דכ"ז שהוא טמא אין בו משום איסור טומאת גופו דשבע לי' טומאה מ"מ כיון דחזינן דאסרו לטמא גופו באוכלין טמאין לכן כל כמה דיכול להקדים לטהר עצמו שלא לאכול אוכלין טמאין ה"ל סרך מצוה ולא חשוב חפצי עצמו

שם ואל תכבה, נ"ב אע"ג דכיבוי הוא משאצל"ג וה"ל שבות דשבות מ"מ לא רצו להתיר שאם אתה מתיר לו שום דבר מפני הפסד ממון יבא לעשות בידים לפי שאדם בהול על ממונו א"נ חששו שמא יתכוין העכו"ם לעשות פחמין והוי מלאכה הצריכה לגופה, שו"ת רדב"ז ח"ג סי' אלף הא

שם בקטן העושה כו', נ"ב פי' יודע שלאביו נוח לו בעשותו כן והוי האיסור משום דאזהר קרא בשבת אשביתת בנו בהדיא ואין האזהרה רק על קטן שישי לו דעת לידע שלאביו נוח כו' אבל אם הוא כל כך קטן שאין לו דעת זה עוד לא אזהר קרא על שביתת קטן כזה, ס' יריאים סי' ק"א

שם עכו"ם לדעתא דנפשי' עביד, נ"ב גיטין כ"ג א'

שם ב' אריב"ל כל המזיקין נהרגין בשבת, נ"ב ט' יומת ס"ו ב' שאלו את ר"א מהו להציל כבשה מן הארי אמר להם לא שאלתוני אלא על הכבשה כו' ובמאירי שם פי' וז"ל כל פסידא שבממון אין מחללין עלי' את השבת כו' כגון להציל כבשה מפי ארי בהריגת הארי אבל סל שיש בה סכ"נ מחללין כו' וזהו ששאלו לר"א מהו להציל כבשה מפי ארי ר"ל בשבת ובהריגת הארי והשיבם לא שאלתוני אלא על הרועה כלומר שזו ששאלתם אינה כדאי לשאול שהאיסור פשוט ומבורר אלא שמא על הרועה שאלתם כו' עכ"ל וק' דמדוע א כדאי לשאול הא לריב"ל כאן שרי באמת ואפי' ס"ל לר"א דמשאצל"ג חייבין עלי' מ"מ כיון דאיכא תנאי דפטרי במשאצל"ג ולדידהו הרי מותר להרוג הארי וכריב"ל כאן וע' תוס' כאן א"כ עכ"פ הרי שפיר הוי להו לאסתפוקי ושפיר שאלו ובהצלת כבשה יש עוד טעם להתיר מלבד ההפסד ממון משום צער בע"ח וכדאשכחן לעיל נ"ג א' וב' היתיר שבותין משום צער דבהמה וכן לעיל קי"ז ב' ולקמן קכ"ח ב' דצער בע"ח דאוריתא דוחה מבטל כלי מהיכנו דרבנן אולם יל"ע אם יש בזה משום צער בע"ח כיון דתמות הכבשה ורק עד המיתה הוא שתצטער וגם הרי בהמיתו הארי בשביל הכבשה הרי יהי' צער להארי וא"כ בלא"ה הרי יהי' צער בע"ח בהכרח ואי דהארי הוא מזיק א"כ הרי אין ההיתיר רק מפאת היותו מזיק לחוד לא משום צער בע"ח ואולי אצער הארי אין לחוש כיון דהוא רודף כי היכי דבבני אדם מצילין את הנרדף בנפשו של רודף ואף דארי אין לו פשיעה דזה טבעו מ"מ בבני אדם נמי הא מצילין אפי' בנפשו של קטן הרודף ואפי' בקטן בן יומו כמבואר בסנהדרין ע"ב ב' שאני התם