גליוני הש"ס מועד קפא

דמיחזי כמברך השם והכא נמי מיחזי כלצורך עבודה עש"ה

שם דחק קפיזא בקבא, נ"ב ע' מסורת הש"ס ומעין ל' זה עוד [בעניין אחר] במנחות כ"ד א' כגון קפיזא בקבא ומ"ש רש"י כאן דקפיזא הוא ג' לוגין צע"ק דבמנחות ע"ח א' ד"ה קפיזי כ' דהוא חצי קב וע"ע רשב"ם ב"ב צ' ב' ד"ה תלתא קפיזי

שם דקעביד בארעא דחברי', נ"ב ע' מהרי"ק שורש קל"ז דאפי' לר' יהודה יש לפוטרו בקרקע שאינה שלו ע"ש וע' שו"ת הריב"ש סי' שצ"ד ותוס' גיטין מ"ד ב' ד"ה שנתקווצה

שם ב' נאמר בשני ונסכיהם, נ"ב ע' שו"ת שתי הלחם סי' כ"ט

ק"ד א' שכחום וחזרו ויסדום, נ"ב כזה סוכה מ"ד א' וע' סדר ר' עמרם גאון בתחלתו כ' דמאה ברכות בכל יום דהע"ה תיקנן ונראה הדבר שנשתכחו ועמדו תנאים ואמוראים ויסדום עכ"ל

שם כגון נבוב בובן, נ"ב ע' שו"ת לחמי תודה למהר"י באסאן ז"ל סי' כ"ח

שם ב' המסרט על בשרו כו', נ"ב ע' שו"ת מעיל צדקה סי' ל"א

ק"ה א' נטתה, נ"ב בשאלתות פ' וזאת הברכה הנסחא "טתה" והוא ג"כ מל' נטי' ומדוקדק יותר דהתחלת התיבה אות טי"ת

שם ר"ג מחייב כו', נ"ב ע' תוספתא במכלתין פרק י"ב מודה ר"א לחכמים שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת אות אחת בשבת ואות אחת ביו"ט אות אחת בשבת ואות אחת ביוה"כ שהוא פטור שאין ב' ימים מצטרפין למלאכה אחת עכ"ל התוספתא ואולי צ"ל מודה ר"ג והכוונה דאע"ג דמחייב ר"ג בשחרית ובין הערבים מ"מ מודה לפטור בב' שבתות ויש לקיים גם הגירסא ר"א וה"ק דאע"ג דמחייב ר"א באחת על האריג מפאת דההשלמה חשובה מלאכה מ"מ לא אמרי' דבהשלים כתיבה באות השני בשבת אחרת יחשב הוא עצמו כולי' מלאכת כתיבה ורק צריך לצירוף כתיבת אות הא' וב' ימים אין מצטרפין וע"כ פטור גם לר"א אבל הראשון נ' יותר עיקר ויל"ע בזה בירושלמי פ' כלל גדול ה"א עש"ה וגם יל"ע קצת מהך דר"ה ו' ב' תוד"ה שנה דב' חצאי רגל דאשתקד ודהשתא מצטרפין להחשב רגל אחד לבל תאחר וע"ש ה' ב' בחידושי הר"ן ד"ה כגון דכ' ג"כ ומיהו לרבנן גם בהקדישו בתוך חג המצות בחציו לכשיגיע חג המצות אחר בחציו עובר עליו דחצאין מצטרפין עכ"ל הרי דמצינו צירוף גם בב' ימים טובים ויש לחלק בכמה גווני וק"ל ומצאתי בשו"ת הר"י מגא"ש סי' מ"ה כ' אהך דלעיל ק"ד ד' כתב אות אחת בטבריא כו' דאיכא למישמע מינה דטבריא וצפורי בתוך תחום שבת קיימי מאי אמרת דילמא כדכתבינהו בשתי שבתות ובהעלם אחד עסקי' איכפל תנא לאשמעי' כי האי ועוד כיון דסתמא קאמר לית לן לאפוקה לשמעתתא מפשטא ולאוקמה במילתא רחיקתא עכ"ל וצע"ג שלא הזכיר כלל דא"א לאוקמי בשתי שבתות דא"כ ה"ל דלא כתוספתא הנ"ל דאין ב' שבתות מצטרפין ודוחק לומר דפליג ר' אמי אתוספתא ולא פריך לי' הש"ס כלל מינה ומשטחיות לשונו ז"ל משמע דס"ל ז"ל באמת דגם ב' שבתות מצטרפין וזה צע"ג מתוספתא הנ"ל

שם ב' הא למה זה דומה לס"ת שנשרפה כו', נ"ב ע' מה שדן מזה בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' יו"ד ובמחכת"ה אין דבריו נראים כלל לענ"ד דמעולם לא עלה על הדעת שיהי' מותר להרוג עצמו עבור שלא יבזוהו עכו"ם אפי' בזיון היותר גדול והתעללות שנזכר בשאול הכוונה על התעללות בהעברה על דת דהוא ביהרג ואל יעבור ומשא"כ בס"ת דלא שייך בי' העברה מניין לנו שיהי' מותר לשרפו עבור הצלתו מבזיון עכו"ם ואך זה י"ל דשריפת הספר נמי הא לאו איסור רציחה הוא רק דהוא בזיון נמרץ חלילה וא"כ י"ל מסברא דבזיון ע"י עכו"ם שינהגו בו מנהג בזיון הוא בזיון יותר גדול משריפה וא"כ ממילא מותר ומצוה לשרפו כדי להצילו מבזיון היותר גדול וכה"ג כ' בס' החינוך בטעם מצות שריפת קדשים טמאים דהוא בשביל כבודם כי מציאותם בטומאה הוא בזיון להם ע"ש וא"כ ה"נ מציאות הספר ביד עכו"ם בבזיון גרע יותר והוי מצוה לשרפו מש"ה אולם גם זה אין ברור דלאו כל אפי שוין בזה ואין לדמות בזה מילתא למילתא וגם לא דרשי' טעמא דקרא להלכה ואולי יש לדמות זה ג"כ לפלוגתא דר"א ור' יהושיע פסחים ט"ו א' בחבית שנשברה כו' אי תרד ותטמא ולא יטמאנה ביד או יטמאנה ביד הואיל ובלא"ה לטומאה אזלא וה"נ לר"א אין לשרוף בידים ולר"י יש לשרוף בידים אף דהשריפה בזיון כיון דאל"כ יהי' בזיון יותר גדול בלא"ה ע"י עכו"ם ואולם זה ג"כ שייך רק בספרי תלמוד וכדומה אבל ס"ת שיש בשריפתו לאו דלא תעשון כן לד' אלקיכ"ם ג"כ אין לדרוש טעמא דקרא דטעם לא תעשון משום בזיון ואכתי אין ראי' להתיר עבירת הלאו בידים וצ"ע וע"ע מ"ש בגליון מגילה כ"ז א'

שם המקרע בגדיו בחמתו כו' יהא בעיניך כעובד ע"ז, נ"ב ברמב"ם פ"ב מה' דיעות כ' דכועס לבד הוי כעע"ז וע' שו"ת יד אלעזר סי' ל"ב כ' דמקורו מן הזוהר פ' תצוה עה"כ חדלו לכם מן האדם וגו'

שם מוניני, נ"ב פירש"י ציר של דגים קטנים ובכתובות ס' ב' ד"ה מוניני כ' דגים קטנים וצע"ק וע"ע לקמן ק"י ב' ברש"י ד"ה מוניני דקמצי וע"ע סנהדרין מ"ט א' ד"ה מוניני דכ' ג"כ דגים קטנים

ק"ו א' אינה משנה ואת"ל משנה, נ"ב כל' זה בכורות נ"ו א'

שם מתני' ר' יהודה בריתא ר"ש, נ"ב ע' בה"ג ה' שבת פכ"ד דמוכח דס"ל דר"ש מחייב מקלקל בכלהו מלאכות ולאו דווקא בחובל ומבעיר ור' יהודה פוטר בכולן ואפי' בחובל ומבעיר דר' יהודה לטעמי' דדשא"מ אסור והיינו משום דבעי מתקן ע"כ התיקון והניחותא דידי' במה שהדבר נתקן עומד במקום כוונתו ור"ש דסבר דדשא"מ מותר ובעי מתכוון בפועל ע"כ הכוונה הוא העיקר ואפי' מתכוון בדבר שהוא קלקול ג"כ אסור כנלענ"ד כוונתו שם עש"ה

ק"ז א' והחובל בהן חייב, נ"ב ע' רש"י דפי' בלישנא אחרינא דהחיוב משום צובע וע' חידושי רמב"ן כאן דהביא ירושלמי פ' כלל גדול מה צביעה הית' במשכן שהיו משרבטין בבהמה ועורות אלים מאדמים הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע כו' וע"ש בקרבן עדה בירושלמי דהקשה דמדוע לא אמר שהיו צובעין תכלת עש"ה ונ' פשוט דהירושלמי ס"ל כפירש"י כאן דהחיוב משום צביעת העור [וכדאמר הדא אמרה כו'] וע"כ עדיף לי' למצוא כן צביעה בעור ממש גם במשכן וה"נ ס"ל כרב דחיוב שוחט משום צובע והיינו ג"כ משום צביעת העור וגם י"ל דס"ל כרש"י כאן וכרב הנ"ל וע"כ ביקש למצוא צביעה במשכן בבעלי חיים דאל"כ הי' סברא לירושלמי לומר דלא לינהוג צובע בבעלי חיים הואיל ולא הי' במשכן בבעלי חיים דוגמת הוצאה דכתבו תוס' כן לעיל צ"ד א' ד"ה שהחי דפטור הוצאת בעל חי היינו לפי שלא הית' הוצאת בבעלי חיים במשכן עש"ה [ונזכרתי עוד מלאכת צביעה בעלי חיים בחגיגה ח' א' משום סקרתא ע"ש תוד"ה משום דהכוונה שם למלאכת צובע דאוריתא עש"ה] ימ"ש הק"ע שם דהביאו עמהם תכלת ממצרים צ"ע דפ' ציצית שנאמרה במדבר הית' לקיים מצות ציצית מיד וא"כ הא כתוב בה חיוב תכלת ובעי צביעה לשמה כמבואר במנחות מ"ב ב' וכן תכלת דבגדי כהונה משמע בתוס' שם ד"ה משום שנאמר דבעי צביעה לשמה וע' ירושלמי יומא פ"ג ה"ו וא"כ איך הי' כשר לזה תכלת הנצבע