גליוני הש"ס מועד קעב

מחמר ומדוע חורש הוא אב ולא מחמר ע"ש שכ' אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמות כו' עש"ה מש"ש בזה ויל"ע אם יחרוש כזה אדם באדם כגון בעבדו כנעני אם יתחייב האדון ג"כ ולא יוחשב שנים שעשאוהו אעפ"י שלא הי' יכול האדון לעשותו בעצמו וע' תוס' לקמן צ"ד א' ד"ה שהחי וע"ע הוריות ד' ב' בעי ר' יוסף אין חרישה בשבת מהו כו' ע"ש בתוד"ה בעי דהקשו דהא חרישה דבר שהצדוקין מודין בו וכוונתם דהא אין סברא וטעם שלא יוחשב מלאכה וא"כ וודאי דמודין בו ואולם לרמב"ן הנ"ל י"ל באמת דהוא דבר שאין הצדוקין מודין בו היינו דהצדוקין טועין לומר כסברת קושית הרמב"ן הנ"ל דכיון דהבהמה היא החורשת הוי האדם רק כמו מחמר ואינו מלאכה והנה לרמב"ן הנ"ל דחורש הוי הבהמה רק כמו כלי ביד האומן ולא דמי למחמר שהבהמה עושה בעצמה עש"ה יל"ע ג"כ לעניין שאילה בבעלים דכתי' אם בעליו עמו ומשמע דהבהמה עיקר במלאכה ורק שהבעלים עמה ע' תוס' ישינים יומא פ"ה ב' ד"ה תשובה בעיא יוה"כ וא"כ הי' ראוי שלא יהי' בכלל זה הנשאל לחבירו עם בהמתו לחרישה דו"ק מאוד ואילו בב"מ צ"ה ב' מבואר להדיא איפכא ע"ש דאמר עד שיהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחרי' וגם משטחיות ל' הגמ' הנ"ל משמע דחרישה הוא כמו מחמר ואולם אדרבה מדאמר בחרישה בה ובמחמר אחרי' משמע דהחרישה הבהמה רק ככלי והוא עושה בו ומשא"כ במחמר הבהמה עושה בעצמה רק שהוא מחמר אחרי' ודו"ק וע"ע ב"מ קט"ז א' רש"י ד"ה חייב שתים דכ' דפרות חורשות חשיבי כלי אוכל נפש ע"ש והוא ג"כ כרמב"ן הנ"ל דפרה החורשת הוא רק כלי ביד האדם מדנחשב לאדם לאב מלאכה בשבת וע"ש בב"מ בתוד"ה וצמד ע"ש דמשמע דלא ניחא להו בזה שתיחשב הפרה כלי עש"ה ולהנ"ל הנה יש הסברה גדולה לדבר דפרה חורשת שאני דהאדם הוא החורש והפרה רק כחורש בכלי ומש"ה הוא דמתחייב בשבת וכרמב"ן הנ"ל

שם והקוצר והמעמר והדש והזורה והבורר והטוחן והמרקד, נ"ב כסדר זה הוזכר ג"כ במנחות פ"ה א' וע"ע ב"מ ק"ה א' ואניר ואזרע ואחצוד ואעמר ואדוש ואידרי כו' והוא כסדר חרישה זריעה קציר' עימור דישה זרי' והוא ג"כ כפי סדר בבל חרישה קודמת לזריעה

שם ב' תנא בא"י קאי, נ"ב ע' בגליון הרי"פ ועוד כזה לקמן קל"ז א' במשנה ע' שו"ת הרא"ש כלל כ"ו בסוף הכלל עש"ה וע"ע דוגמא כתובות ס"ה ב' תנא במקום הרים קאי וב"מ כ"ב א' רש"י ד"ה ירדן כ' וכן שאר נהרות ותנא זה על יד הירדן הי' יושב עכ"ל ובגוף הך דכאן ע' מנחות פ"ה א' דמשמע לכאורה דגם בא"י החרישה קודמת לזריעה וע"ע כי הך דתנא בא"י קאי בירושלמי ע"ז פ"א ה"ו מה ומותר לגדל ע"ש בפני משה

שם והנוטע כו', נ"ב יש לספק דנוטע גן ופרדס לר' יוסי הגלילי יתחייב גם משום בונה ע' סנהדרין קי"א ב' דס"ל לריה"ג בקרא דלא תבנה עוד דכתי' בעיר הנדחת דכולל ג"כ דלא תעשה גנות ופרדסים [וע"ש קי"ג א' ברש"י ד"ה כלל בעשה וד"ה ומר סבר עוד לגמרי משמע] הרי דקרי קרא לנטיעת גן ופרדס בניין וא"כ ראוי שיתחייב בשבת משום בונה כגודלת ופוקסת דאמרי' דיש בהם משום בונה משום דקריי' קרא בניין דכתי' ויבן ד' אלקי"ם את הצלע וכדלקמן צ"ה א' וגם לר"ע דסנהדרין שם יל"ע דהא קממעט שם עשיית גנות כו' רק מתיבת עוד דמשמע לכמה שהית' אינה נבנית אבל נעשית גנות ופרדסים וא"כ מדאצטריך עוד למעט ולולי עוד הוי עשיית גן כו' בכלל גוף מאמר לא תבנה וא"כ הא גם לר"ע קריי' קרא בניין אלא דבניין זה נתמעט מלאו דתיבת עוד ועכ"פ כיון דבניין הוא א"כ ראוי להתחייב עליו בשבת משום בונה ויש לדון הרבה בזה ובאתי רק להעיר

שם אין עימור אלא בגידולי קרקע, נ"ב כזה לקמן ע"ה א' אין דישה אלא לגדולי קרקע ול' הרי"ף כאן אין דרך עימור בכך אלא בגידולי קרקע וע"ע תיבות "אין דרך עימור בכך" בעניין אחר בסנהדרין פ"ה ב'

שם רש"י ד"ה גומא וטממה כ' והשוה הקרקע להיות נזרע עם השדה, נ"ב פי' דמה שמשוה הקרקע דבר זה מועיל לחרישה ונחשבת ההשואה חורש מש"ה וכזה ב"ב נ"ד א' האי מאן דאתקיל תיקלא אדעתא דארעא קני וברשב"ם דאתקיל תיקלא, מסיר המכשולות ומשוה פני הקרקע שתהא חלקה ולא תכשל המחרישה ותשבר, קני, דדמי לחורש עכ"ל

שם תוד"ה זומר כ' והא דאמר כו', נ"ב בס' חידושי גור ארי' כ' לתרץ וז"ל התם שאני כיון דלא מתכוון רק לעקל בית הבד הוי לעניין נטיעה דבר שא"מ ומותר ולא הוי זה פ"ר במילתא דלא נעשה מיד אבל כאן איירי שמתכוין לנטיעה כו' ולפי"ז נ' דמותר לרחוץ ידיו בגנה בשבת דהוי דבר שא"מ לנטיעה ולא שייך כה"ג פסיק רישא ומותר עכ"ל ודבריו חידוש גדול וכזה כ' עוד לקמן פ"א ב' ד"ה הי' מונח ע"ג קרקע עש"ה כי שם דבריו בארוכה יותר בזה

שם תוד"ה מפרק כ' אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי קרקע כו', נ"ב ע' תוספתא במכלתין פרק י"ג המפרק בהמה ועוף מן המצודה פטור עכ"ל התוספתא ומוכח דאיצטריך לי' משום דה"א לחייב משום מפרק ומוכח דשייך מפרק בבהמה דגם שם דוחק לומר דאליבא דר' יהודה לבד הוא דאצטריך לי' אולם שם כיון דהפירוק הוא מן המצודה יל"ע אם יש לו דין בעלי חיים אע"ג דהדבר המפורק הוא בעל חי וגם גוף הדבר צ"ע דמה ה"א דיהי' כאן חיוב משום מפרק הרי אין המצודה גידולה ואין זה עקירת דבר מגידולו ונ' דכוונת התוספתא דה"א דדומי' דבונה וסותר מכבה ומבעיר כותב ומוחק קושר ומתיר ה"נ ביטול צידה הוי מלאכה כצידה קמ"ל

ע"ד א אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה, נ"ב דוגמת זה לקמן ע"ו ב' אמר אביי שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה

שם בורר ואוכל בורר ומניח. נ"ב כל' זה תוספתא מעשרות פרק ב'

שם וכי מותר לאפות פחות מכשיעור, נ"ב ע' לקמן קי"ז א' תוד"ה דשקיל דכ' דליכא אפי' שבות דאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד כו' עכ"ל וצריך להבין החילוק ואכ"מ להאריך וע' רש"י כאן דכ' וכי מותר לאפות פחות מכשיעור כו' איסורא מיהא איכא דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת כו' עכ"ל וע' תוספתא ביצה פרק ד' האורג חוט אחד כו' והכותב אות אחת כו' בשבת חייב חטאת ביו"ט לוקה ארבעים [היינו באחת על האריג ודכוותי' בכתיבה ור"א לטעמי' ע' לקמן ק"ה א'] וחכ"א בין בשבת בין ביו"ט אינו חייב אלא משום שבות

שם בורר ואוכל לאלתר, נ"ב עמ"ש בגליון ע"ז ל"ז ב'

שם ב' האי מאן דסלית סילתי כו', נ"ב ע' לקמן ק"נ ב' רש"י ד"ה ומסלתינן סילתי ובביצה י"ט ב' רש"י ד"ה סלותי מסלתינן

שם האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל, נ"ב ע' תוס' ע"ז ל"ח א' ד"ה קמ"ל דכתבו וגבי שבת החמירו להחשיבו ע"ש וצ"ע ל' החמירו דמשמע דהוא רק דרבנן דחכמים החמירו להחשיבו לאותו בישול גרוע ואולי סברת התוס' שם באמת כן דהכוונה כאן רק מדרבנן וחייב משום מבשל דקאמר הכוונה אמכת מרדות דוגמת הך דלעיל מ' ב'

שם דאי מיתרמי לי' תרי חוטי כו', נ"ב ע' ר"ש כלים פכ"ז מי"ב

שם השתא לפני מלך בו"ד אין עושין כן לפני ממ"ה הקב"ה