גליא מסכת חלק ב צג

ימיו לא אכל רק מעט חרובין להורות שעסק כל ימיו רק בתורה ולא רצה ליהנות כלום מעולם הזה ורצה לקיים מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ולכן היה אצלו כל ימיו ערב שבת שמכין לאכול בשבת על כל פנים חזינן שהרבה תלמידי חכמים וצדיקים מבנים כל ימיהם בעוני ודוחק ובדרך פשוט אפשר לומר על פי מה שיש לדקדק בלשון המשנה דאמר סופו לקיימה מעושר היה לו לומר כהאי לישנא דאיתא בסוף פאה כל מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל אינו מת עד שיצטרך ולא אמר שם סופו שיצטרך כמו כאן. ואפשר לפרש דבאמת אצל השי"ת יקר מאוד ומאוד חיש כזה שלומד מדוחק וכנ"ל מפרק ב' דעירובין ואחרי אשר ידוע זאת שהצדיק אינו קשה עליו לסבול האי דוחקא הואיל והקב"ה נהנה מזה ובפרט שכל עסק עולם הזה אצלו אינו כלום וכאמור העולם הזה דומה לפרוזדור התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין ובדרך רמז אפשר לומר על פי מה דאיתא דעוונות של אדם חקוקין על עצמותיו ולמדו זאת מקרא ולכן אמר התקן עצמך כלומר שלא יהיו עצמותיך חקוקין אזי תכנס לטרקלין אם כן דחק ועוני מעול' הזה ללא כלום נחשב אצל הצדיק ומהרש"א דייק על הא דאמר ותנינא בני די לו בקב חרובין ולא אמר אין לו אלא קב חרובין להורות שחנינא מסתפק מאוד בזה דאילו הוה אמר אין לו הוה משמע שצריך עוד אבל אין לו כמו בעל חוב שטוען אין לו משמעותו שצריך לשלם אבל אין לו אבל השתא דקאמר די לו משמע שמספיק לו הדבר כמו שנאמר והמלאכה היתה דיים וכן איתא מי שאמר לעולמו די אם כן מוכח דאצל הצדיקים כל עוני ודוחק שיש עליהם אין זה נחשב לכלום ומקיימין איזהו עשיר השמח בחלקו אם רב או מעט יהיה ולכן נאמר על תנינא די לו כאילו אמר עד בלי די. ואם כן אפשר לפרש כך כל המקיים את התורה מעוני היינו שעדיין לא הגיע לתכלית מידה זאת להיות אצלו די במה שיש לו ולהיות עשיר שמח בחלקו כמו חנינא סופו שיבוא לידי מדריגה עליונה מזה שיקיים התורה מעושר שיבוא למדריגה של רבי חנינא דאמרו עליו די לו ולא אין לו וניחא דנא אמר כחן האי לישנא דסוף פאה: עוד אפשר בדרך דרש לפרש דיוקא דלישנא דאמר סופו על פי מה דאמרו אלה המצות כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ומפרש רש"י על פי התרגום לעלמא דאתי דאי בעולם הזה הרי סופו מת עיין שם וכן אמרו סוף חולין על המקרא דכתיב למען ייטב לך והארכת ימים פירושו ליום שכולו ארוך עיין שם וידוע שרב טוב הצפון לצדיקים אין חקר ואין מספר כמבואר בבבא בתרא על קרא דאבני כדכוד וכל אבני חפץ ומבואר שם בפרק ג' דתענית דנתנו לו כרעא דדהבא מהאי פתורא דדהבא המוכן נו עיין שם אם כן עשירות של צדיקים בהאי עלמא רבה היא עד מאוד וידוע מה שאמרו צדיקים אין להם מניחה מלימודו של תורה אפילו לעולם הבא דכתיב ילכו מחיל אל חיל ובילקוט פרשה בלק איתא על קרא דכעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל דבלעם ראה שהקב"ה וצדיקים יושבים לפניו כתלמיד לפני רבו ומברר להם כל הלכה ומלאכי השרת שואלין אצל הקב"ה עיין שם והנה סופו של אדם למות ולחיי עולם הבא כאמור סוף אדם למות וכתיב ויאסף אל עמיו ועל תענוגי עולם הבא כתיב כבוד ה' יאספך וכבוד ה' נקרא תענוגי עולם הבא ובילקוט ויחי איתא שמשה ביקש להראות לו רב טיב הצפון לצדיקים ודריש לה מקרא דהראני נא את כבודך עיין שם ולכן אמרו רז"ל אל תאמר אשנה על מנת שאקרא רבי כו' אלא למוד לשם שמים וסוף הכביד לבוא הייני נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך בשעה שהיא סופך אז יבוא לך כבוד וכתיב ויש נספה כו' מוכח דלשון סוף הונח על ענין אדם אחרי מותו. ולכן דייק התנא ואמר סופו לקיימו מעושר כלומר בשעה שיבוא סופו היינו סוף ותכלית כל אדם אז יקיים למוד תורה היינו שילך מחיל אל חיל ויזכה לרב טוב ועושר מפתורא דדהבא ושארי יעודי הרוחני המופלגים ובדרך דרש זה יש שפיר לפרש סיומא דמסיק קרא ואמר מתוקה שנת העובד הרבה או מעט יאכל כלומר אף שבעולם הזה מעט אשר יהיה לאכול שיבלה שנותיו מתוך הדחק משום דכל עסקי עולם הזה הכל כאין נחשב והכל כפרוזדור לעולם הבא ואז יהיה לו שבע ועושר והוא שעה שאינו מניח לו לישן הוא בעולם הבא שאין להם מנוחה ויושבים ולומדים לפני הקב"ה ואז יהיה לו שובע כנאמר ויחזו אלהים ויאכלו וישתו היינו שנהנו מזיו ראות השכינה כאילו אכלו ושתו והיינו סופו לקיים תורה מעושר: ובהיות שתלמיד חכם הזה לא היה לו בנים ואמרו בפרק יש נוחלין (דף קט"ו) כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה כתיב הכא והעברתם את נחלתו וכתיב התם יום עברה היום ההוא אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים כל אשר אינו מניח בן עיין שם ואמרתי לכבוד הנעדר הזה שעליו לא קאי האי מילתא דמלא עברה דהנה שם בפרק יש נוחלין מביא שם תלמודא האמור בפרק ואלו מגלחין (דף ך"ז ע"ב) לא תבכו למת בכו בכה להולך ודרשינן להולך בלא בנים ולא מצאתי במפרשים שפירשו מנ"ל האי דרשה מהאי קרא ואיך קא ילפי מזה ולכאורה אפשר לומר דקדריש מהא דאיתא ואני הולך ערירי ויליף מזה לשון הולך הוא בלא בנים. קשה דהא גם דוד אמר אנכי הולך בדרך כל הארץ ואמרתי לבאר זאת על פי מה דאיתא בילקוט גבי שרה שאמרה אילי אבנה גם אנכי ממנה דכל שאין לו בנים נקרא הרוס דכלום בונין אלא למי שהוא הרוס ומביאו רש"י בחומש וענין הרוס נראה לפרש ע"פ מה דאי' דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת א"כ נראה דעיקר קיום בנין הארץ לעולם היא ע"פ קיום המין שיוליד בנים אחריו וזהו דכתיב ואתם פרו ורבו ומלאו את הארץ כלומר שע"ז יהיה קיום להארץ לעמוד על עמדו ובניינו ולכן חיסרון בנים נקרא הריסה לארץ דנתקיים בו דור הולך ולא נתקיים עליו דור בא ולא נתקיים על ידו הארץ לעולם עומדת ולפי"ז שפיר תדייק לפרש קרא דהולך קאי על חיסרון בנים כלומר דנתקיים עליו דור הולך ולא נתקיים עליו דור בא ולכן נקרא הרוס: וא"כ לא קשה ממה שאמר דוד אנכי הילך בדרך כל הארץ כלומר על ידי יש קיום לארץ אבל אברהם אמר אנכי הולך ערירי דיתקיים עליו רק הולך לבד ולא דור בא ואח"כ כשאמר לו הקב"ה שיהיה לו בן כתיב ואיתה תבוא אל אבותיך בשלום כלומר יתקיים עליך גם ענין ביאה דור בא וניחא דלא אמר אתה תלך אל אבותיך ורמז לו לשון ביאה כנ"ל: אמנם חקרתי ואמרתי לכבוד הנעדר שהוא ת"ח שלא שייך לקרוא לאדם הרוס אלא למי שאינו ת"ח אבל בת"ח אף שהולך בלא בנים לא שייכי זה דהא דרשינן סוף ברכות וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בנייך אל תקרי בניך אלא בוניך על שם דהת"ח המה בונין קיום העולם וכנאמר הארץ יראה ושקטה שיראה שמא לא יקבלו תורה ותחרב וכתיב אם לא בריתי חוקות שמים וארץ לא שמתי ואמרו בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית ומשו"ה נקראין ת"ח בונין שעיקר קיום הארץ הוא על ידם וכתיב וצדיק יסוד עולם ובריש תענית איתא ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אלו ת"ח ע"ש ואיתא בילקוט ומביאו רש"י אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הה"ד פרי צדיק עץ חיים מה המה פירותיו של צדיקים תורה ומע"ט לוקח נפשות חכם ע"ש א"כ מוכח שיש לצדיקים תולדות אפילו בלא בנים נמצא שמתקיים דור הולך וגם דור בא ועפי"ז מדוקדק מאוד לנכון שם בפ' יש נוחלין דדריש שם על קרא דאין חליפות למו קאי על מי שאין לו בנים ע"ש ומביא שם סיומא דקרא ולא יראו אלהים ע"ש ונראה דבאמת ה"פ אשר אין חליפות משום דלא יראו אלהים א"כ לא הוה צדיקים ואם אין להם בנים אין להם תולדות כלל לא בנים ולא מע"ט שהמה נקראים ג"כ בלשון תולדות כמו גבי נח אבל כשהוא ירא אלהים ויש בו מע"ט כנאמר אלה הולדות נח איש צדיק תמים ע"ז לא נאמר אין חליפות למו ודוגמא לזה ממש דרשו בפ"ק דחגיגה על קרא וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים כו' ונא יראוני ודרשו שם מדמסיים ולא יראוני הא יראוני מוחלין לו ע"ש כמו כן פשוט שיש לנו לפרש האי קרא בכה"ג אין חליפות למו בבנים ממש וגם לא יראו אלהים שיהיה באפשרי עליו לומר שעוסק בבניינו של עולם ונקרא בונין כנ"ל שת"ח וצדיקים נקראים בונייך אבל כשהוא ת"ח וצדיק יש לו תולדות וכנ"ל: התוס' כתובות (דף מט ע"ב) הקשו בד"ה אכפייה וז"ל וא"ת היאך כפה אותו בשביל צדקה הכתיב מתן שכרה בצדה למען יברכך ואמרינן בפ' כל הבשר כל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ע"ש שתירצו בדוחק ונראה לתרץ פשוט דאדרבא משום האי מתן שכר כפינן שפיר דז"ל הטור והשו"ע בה' צדקה סימן רמ"ז לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא שום היזק מתגולל על ידה כו' ועוד כי הדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו אלא אדרבא יתוסף לו עושר וכבוד כדכתיב מהחל התרומה להביא בית ה' אכול ושבוע והותר עד לרוב כי ה' ברך את עמו וכתיב הביאו את כל מעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי עכ"ל הטור ע"ש ולכן חלוק ענין עסק מתן שכרה של צדקה משאר עניינים המבוארין בפ' כל הבשר דהתם השכר הוא הענין אחר ולא מעסק ענין מעשה המצוה כדומה כיבוד אב ואם או שילוח הקן דעסק המצוה הוא דבר אחר ומתן שכר הוא אריכות ימים וודאי הוא הענין אחר ואינו מקושר עם ענין המצוה משא"כ עסק צדקה הוא שמקמץ ומעלים הימנה משים שרעה עינו לחסר את ממונו אולם לפי שורש ויסוד אשר ידוע לב"ד שאין הצדקה מחסירו כלום ואדרבא יתוסף לו עי"ז עושר כנ"ל וכבר אמרו דרשנים על קרא דאל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך הענין הוא דרך משל מי שאבד ערך מאה זהובים ונצטער על זה ואח"ז הלך ומצא אלף זהובים ונתמלא שמחה על מציאתו אבל עדיין לא פג טעם וריח עצב מעליו בחשבו אינו לא נאבד מאתו מאה הראשונים אזי היה לו אלף ומאה אולם נחזי אנן הזורע סאה ואחר קצר ומצא עשרה סאין היתכן לומר שיחשוב אילו היה בידו אף סאה שזרע או היה י"א סאין בידו זה לא יחשוב אדם מעולם וזהו אמרו ואל ירע לבבך בתתך לו שנחסר לך מה שתתן לו כי הלא בגלל הדבר הזה תמצא ברכה להוסיף לך וא"כ לא יתכן להעלות על הדעת ולחשוב אילו היה זה וזה בידו היה לו הרבה משים דעיקר גידולו של הברכה הוא מתרבה ומתגדל ע"פ נתינות הצדקה עכ"פ נחזור להענין דאין שום מחסור בא מהצדק' כדברי הטור שזהו בדוק ומנוסה כו' וא"כ העני נהנה מהצדקה וזה לא יחסר לו כלום ואנן קיי"ל זה נהנה וזה לא חסר כגון זו כופין על מידות סדום משו"ה כופין על הצדקה מהאי טעמא. ואפשר זהו ענין שגינו חז"ל את אנשי סדום מאוד במידות צדקה כמפורסם בכמה מאמרי רז"ל בזה וגם גינו אותם במידה עד שאמרו בכל ענין שזה נהנה וזה לא חסר הוא מידות סדום דהיינו הך ותליא חדא באידך כי מחמת שהעלימו עיניהם מהצדקה מוכח שפיר שהיה להם מידה זו אף שזה נהנה וזה לא חסר לא עשו ומידות צדקה מפורש ברמזי קראי שדרשו רז"ל ומידה שניה נלמד הימנה כנ"ל אמרתי דרך צחות דלכאורה קשה מאוד להוכיח לעושר על מידות קימוץ צדקה כי בשלמא שארי מידות יש דרך ישר לפני כל מוכיח לחבירו דרך משל איזה מידה מגונה בהעברות על איזה לאו מכל לאווין האמורים בתורה יכול כל מוכיח להוכיחו כי מסתמא המוכיח בדברים היוצאים מן הלב והוא נזהר על לאווין שציוה התורה ע"כ ימצא ידו להוכיח את חבירו ולומר לו אחי הלא ידוע לך שאני נזהר מלעבור על כל מצות אשר לא תעשנה אף אתה אנוש כמוני הוה זהיר לשמוע בקול ה' אשר ציוה לנו ואף בקיום המצות מכי מצות ה' הן בציצית ותפילין וכל מצות עשה אשר המוכיח זריז לקיימן יכול להוכיח לחבירו לומר אף אתה קיים מצוה זו כמו אני שאני עושה ומקיימה אולם במצות הצדקה שידוע ע"פ רוב כל רב ומגיד ודרשן ומוכיח אינו מן עשירי עמינו וידוע מה שאמרו עשירים מקמצין ולכן מרגלא בפומי דעשירים לומ' כל עני הוא בעל צדקה ועשירי מקמצין וזהו תשובות כל עשיר שאומר ומשיב להמוכיחו כלום אתה מקיים את מצוה זו וא"א להמוכיח לומר לו עשה אף אתה כמוני לקיים מצוה זו אחרי שהמוכיח אינו עשיר ואין בידו לקיים ולפיכך משיב העושר להמוכיח כנ"ל היינו כל עני הוא בעל צדקה ואילו היה לך עושר אף אתה לא היית מקיים והנה אמרתי על עשירים דבכל דור ודור שבדורינו שמקדמת דנא לא היו עשירים אין להם מענה להשיב כל עני הוא בעל צדקה אחרי שידוע להם שאף בעת וזמן שלא היו עשירים ג"כ לא היו בעלי צדקה אך מ"מ קשה להוכיח אחרי אשר המוכיח אינו עושר ומשיב לו הלא כל עשירים מקמצין ואילו היית עושר אף אתה היית מקמץ ולא היית נותן צדקה אמרתי בדרך צחות שמ"מ המוכיח שפיר מוכיח ואומר לו הלא אחי לא טוב אתה עושה ואם יש לך הטיב לך בצדקה כמאמר רז"ל שאין שום חיסרון מהצדקה ועשר בשביל שתתעשר ומה שאתה משיב לי שאילו אני הייתי עושר אף אני הייתי מקמץ מליתן יכול המוכיח לומר אחי אף אפשר שאמת אתה אומר דבר זה אך זהו תשובה שיגעון מכל המשוגעין משיבים ואומרים כך כי הלא ידוע כל משוגע הוא מזיק לשבור ולהרוס כלים וחלונות ושארי עניינים אשר כל משוגע דרכו בכל אשר יפנה לעשות הזיקות. ולכן לוקחין כמה בני אדם את המשוגע לאסור את ידיו בחבלים ועבותות וכל איש משוגע בשיגעון ינהג להשיב אמריו ע"פ שיגעון שלו ומתווכח