גליא מסכת חלק ב צד

עם אותן אנשים אשר אוסרין אותו בחבלים ואומר להם אחי למה תריעו לי לעשות ככה לאסרני ולייסרני ומה יש לכם עלי על שאני עושה הזיקות להזיק ולשבר כלים הלא זו דרך כל משוגעים לעשות כן ואילו הייתם אתם משוגעים אף אתם הייתם עושין כן לשבור בכל אשר תפנו. אך תשובת שיגעון הוא זה ואומרים לו אף אתה כדבריך כן אילו היינו אנחנו ח"ו משוגעים היינו עושין כך ואז באמת היו מאסרים אותנו בחבלים לשמור אותנו מלהזיק ועכשיו מהצורך לאסור אותך לשמור מלהזיק כן הוא הדבר הזה שכל מוכיח משיב ואומר להעושר אמת אחי אתה מדבר ואומר שכל עושר הוא קמצן ואילו הייתי עושר הייתי ג"כ מתנהג בקמצנות אך זהו באמת בשיגעון מתנהג ואם הייתי עשיר היו מוכיחים אותי על זאת עכשיו מהצורך להוכיח אותך על זאת מהראוי להיות משכיל בדעת והשכל על דל וליתן לב לדעת בדעת ותבונה לכמה אזהרות הנמצאים בכתובים וכמה מאמרי רז"ל בזה. משלי (כ"ז) מחזיק באזני כלב מתעבר על ריב לא לו אמרתי מסברא דנפשאי לפרש ואח"כ ראיתי שלזה כיוון הילקוט כי אמרתי לפרש תיבות באזני האמור כאן משורש מאזנים כי כן ראיתי (בקורקעדאנצע) שכ' על תיבות מאזנים שורשו אזן וגם על אוזן שרשו אזן ע"ש וזהו שאמר מחזיק באזני הוא לשון משקל כלומר שהמתעבר על ריב לא לו הוא כמו כלב שמרים ומנבח על מי שרוצה ליקח את של בע"הב אף שהכל אינו שלו. ובזה יבואר מה שראיתי בילקוט והוא ג"כ במדרש שתחילה מפרשו על יעקב ששלח שלוחים לאחיו ואומר משל מגזלן שהיה ישן בדרך והלך א' והעיר אותו והתחיל להכות את העובר ע"ש א"כ משל בזה למי שנוטל כלב באזניו ואח"כ איתא שם ד"א משל לזאב שבא ליטול גדי מהצאן והיה שם כלב והתחיל מנבח בו ומריב עמו אמר הזאב לכלב שמא נטלתי את שלך הלא לא נטלתי אלא משל בע"הב למה אתה מריב עמי כך בלק בא על ישראל על שהרגו לסיחון ועוג ע"ש ונראה כוונות הילקוט הוא שתחילה מפרשו על יעקב מפרש תיבות באזני לשון אוזן ולפירוש השני שמפרשו על בלק ע"כ שמפרש באזני הוא לשון משקל כלומר שהמתעבר על לא לו הוא על משקל אחד עם הכלב ואמרתי להרחיב הדיבור למוסר ולמליצה ונבאר בזה מה דאמור (קהלת ה') מו שמור לבעליו לרעתו הענין הוא שידוע כל פעל ברואי ה' נבראים למלאם לתועלת ידוע ד"מ הסוס לרכוב ולרוץ ולהוליך משאות פרה עומדת לחלוב שור לחרישה שה עומד לגיזה וכן כל ענייני ברואים ולכן אם הסוס גרוע ביותר ואינו במרוצה אומרים עליו שאין זה סוס וכן פרה אשר אין לה חלב רק מעט אומרים אין זה פרה כלל ולעומת זה אם הסוס מובחר בפעולתו והולך במרוצה מאוד אומרים עליו זהו סוס פרה שנמצא בה חלב הרבה אומרים לזאת יקרא פר וכן אם שור חורש בטוב או שה שמרבה גיזתה ונמצא שכל ענין מתהלל לפי פעולתו אשר עומד למלאכה ולתועלת ידוע וידוע שעיקר מעשה תועלת של הכלב שעומד לשמור את בע"הב וכל רכושו מגנבי ושודדי לילה אשר יארבו לשלול ולגנוב וכן שומר ביום עדרו מזאב ומשארי חיות רעות ולפיכך כל כלב אשר אין הוא אכזרי ורוע מעלליו להיות רק רע כל היום ועליו נאמר לא יחרץ כלב לשונו כלב זה אינו שוה לכריסו מה שהוא אוכל אצל בעל הבית אחרי אשר אוכל ואינו עושה פעולתו ומלאכתו אשר עומד לכך אולם אם הכלב מתאכזר בתכלית הרע על צד היותר אפשרי. זהו כלב מובחר ומעותד להשלים תועלתו ומלאכת פעולתו לשמור את בעה"ב ורכושו בלילה מגנבים וביום עדרו מחיות המזיקים על זה אומרים זהו כלב וראוי להיות נקרא כלב. ובשבועות (דף לא ע"א) איתא ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הבא בהרשאה ופירש"י מתעבר על ריב לא לו ובתוס' שם היינו שעושה זאת מחמת שהוא אלם ובעל טענות מתעבר על ריב לא לו ע"ש ויש לפרש כך ואשר לא טוב זהו שלוקחים אותו שיהיה מורש' מפני שהו' אכזר ובעל מריב' ובעל טענה אבל איש הירא ורך לבב לא יבוא בהרשאה מפני שאיש כזב לא יפעול כלום ומסתמא בוחרין איש רע אלם ואכזר אשר ע"י יכולין לפעול בתכלית הדבר הנצרך וא"כ כל מה שהוא רע ואכזר בתכלית יותר אז מובחר להיות מורשה יותר מאיש אחר שאינין רע במעלליו כ"כ ונמצא שפיר פירשו רש"י ותוס' אשר בא בהרשאה הוא מתעבר על ריב לא לו אשר מקרא זה נא' על כלב מפני שהו' דומה ממש לענין כלב אשר תקרנו אשר שבחו ומהללו לפי רעתו ומה שהוא יותר רע ומתאכזר להתמרמר על כל הוא המובחר יותר בכל הכלבים כמו כן ממש איש אשר לא טוב זהו האיש אשר בוחרים ולוקחים אותו לבא בהרשאה ומי שהוא יותר איש רע ואכזרי זהו המובחר מכולם להיות נבחר מכל אנשים לבוא בהרשאה ולכן אמר הכתוב מחזיק באזני כלב מתעבר על ריב לא לו כלומר ששניהם הוא על משקל ומאזנים שוים ששבחם והילולם לספר בשבחם מתוך רעתם וכל מה שהוא יותר רע להתמרמר על כל הוא הנבחר בין בכלב ובין בבא בהרשאה היינו מתעבר על ריב לא לו. ואמרתי להעיר בדרך מוסר מה שאומר (ישעיה ל"ב) וכילי כילי ורעים נדיב נדיבות העץ והוא על נדיבות יקום נראה לבאר זה עם מקרא דקהלת עושר שמור לבעליו לרעתו כו' ואבד העושר ההוא בענין רע. נראה לפרש על פי שידוע האמור עשר בשביל שתתעשר ואמרו מלח ממון חסר היינו שמי שרוצה שיהיה עשרו קיים יחסר הממון שלו בצדקה וזהו קיומו של הממון כמו מלח שהוא מקיים כל דבר שלא יתקלקל וכתיב בחנוני נא בזאת כו' נמצא שעיקר שמירה להתקיים העושר, הוא ע"פ שמחסרו תמיד בצדקה וכנ"ל מלח ממון חסר אבל איש שרעה עינו באחיו האביון ואינו רוצה ליתן צדקה ודעתו לשמור ממונו שיתקיים בידו ע"פ דעתו שיהיה עינו רעה מלפזר צדקה וזהו שאמר עושר שמור לרעתו כלומר לפי רעתו שחור אצלו ממונו שחישב בדעתו מה יותר רע וכילי מלפזר בנתינות צדקה יהיה ממונו שמור עפי"ז וכשיתן צדקה יכולה ממונו על הצדקה אבל הענין הוא בהיפך כנאמר יש מפזר ונוסף עוד היינו מלת ממון חסר ואם מקמץ ואינו נותן אז יכלה עשרו ומעותיו כמבואר בפ' מציאות האשה בעובדא דנקדימון בן גוריון דאי' שם בא זה ואיבד את זה מחמת שלא עביד צדקה כדבעי למעבד ע"ש וא"כ עיקר השמירה כשמפזר ואין עינו רעה באביון אך כשקובע השמירה ע"פ רעתו יהיה נאבד עשרו ממנו וכאמור שס בא זה ואיבד את זה כמו כן מסיים קהלת ואבד עושר ההוא בענין רע כלומ' כמו שעלה בדעתו לעשו' שמירה וקיום על עשרו ע"פ רעתו את זה לעומ' זה כאשר בא כן ילך שיאב העשרו בענין רע משו' דעיקר שמיר' וקיום עושר ע"פ שלא ירע לבבו מאביו ולפזר צדקה בטוב לבב ולא ירע לבבו מליתן לו יהיה מלח ממון חסר לפזר ונוסף עוד אבל מה שעושה שמירה מרעתו לא יצלח זאת כנ"ל וזהו שאמר כילי כליו רעים כלומר הנבל והכילי אשר עינו רעה עולה בדעתו שכיליו מה שמסגל עושר הוא רעתו שע"י שמקמץ ידיו ורוע עיניו מלפזר זהו כיליו לקבץ עושר והון אבל איש נדיב יודע שאדרבא מהראוי לפזר וע"י יתוסף עוד מלח ממון הוא הפיזור וזהו שאמר הנדיב על נדיבות יעץ כלומר לקח לו עצה להתקיים עשרו ע"פ נדיבות ומסיים ואומר והוא על נדיבות יקום כלומר עיקר תקומות העושר ע"פ נדיבות והפיזור לא ע"פ קימוץ וכילי כנ"ל וראיתי באילה שלוחה פירש על תנ"ך שמפרש על הנאמר גבי נבל והוא כלבי שהוא רע וקמצן כמו כלב ומפרש (בל"א ער איז קארג וויא איין הונט) ע"ש והוא הענין הנ"ל שהכילי והקמצן דומה לכלב וכמו שהכלב שבחו ע"פ רעתו כנ"ל כמו כן חושב הכילי והקמצן שאסיפות עושר יעלה לי לפי רעתו ומה שיהיה יותר רע עין פאביון יקבץ עושר ולכן מדמה לו לכלב ששבחו לפי רעתו אבל האמת שע"פ נדיבות יקום עושר כנ"ל: בלעם אמר בנבואתו על ישראל יאכל צריו הענין הוא שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון ידו פרש צר על מחמדיה אמרו זה עמון ומואב ששלחו ידם על התורה שכתוב בה לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' וישראל לא יכלו לעשות כלום לעמון ומואב דכתיב לא תתגר בם מלחמה רק שסיחון לקח ארץ שלהם ונטהר הארץ לישראל וזהו שאמר בלעם יאכל גוים אחרים את צריו כלומר שאומות אחרים יקחו ארץ צריו שהם עמון ומואב ואח"ז יהיו רשאין ישראל ליקח הארץ ואפשר לפרש בזה מה שאמר כלחוך השור ידוע ששור הוא מעלה גרה ואחרי אשר אומות אחרים יאכלו מקודם ארצם ואח"ז יאכלו ישראל סביבותם יהיה אצל ישראל כמו לחיכה של שור ישלח כך לומר לבלעם אף שאין לפחוד שיקח ישראל אבל יקח מסביבותיו כנ"ל: משלי (א') כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארבו יצפנו. נראה לבאר ע"פ ירושלמי הובא ילקוט פ' וישלח ר' חייא שמע חד צייד צד ציפרין וכד הוה שמע בת קלא אמר מן שמיא דמוס (פי' ברח) הוה דמם עופא וכד הוה שמע בת קלא אמרה ספי קולא הוה מתצדא אמר ציפור מבלעדי שמיא לא מתצדא, מכ"ש נפש דבר נש ע"כ. ולזה אמר הכתוב הלא אף על בעלי כף הרשת הוא לחינם אם לא נגזור משמיא א"כ הרוצחים מארבים לנפשות בוודאי אם אין גזר משמיא לא יועילו מעשיהם: ישעיה (א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו נראה דרך מוסר ויתפרש בזה האמור באחאב יען התמכרך לעשות רע הענין כדמפרש"י שאצל שור יש יותר דעת מאצל חמור כי חמור לשון חומר ואמרתי מליצה כי טבע של סוס הוא במתג ורסן עדיו וכאשר נותנין אותו בעגלה הוא רץ כדרכו וגם כשרוכבין עליו דרכו לרוץ והענין שידוע כאשר הסוס עומד בביתו ברפת אינו נותנין לו שיבולת שועל הרבה רק מספוא אבל בנסיעתו שאמרו נגרי דחמרא שערי נותנין לו ש"ש הרבה ומדרך נסיעה הוא ליסע ערך ג' פרסאות ונוחין איזה שעה ונותנין מאכל לסוס כדי צרכו ואחרי שגומר הסוס שיעור אכילה שנותנין לו במלון ונשאר האבוס ריקן נוסעין עוד ערך ג' פרסאות ונותנין לו מאכל לתוך האבוס עד שגומר אכילתו נוסע עוד וכן כל משך נסיעתו הנצרך לבעלים והחמור כפי מה שהוא בלא דעת עולה על רוחו שכל מה שטרח בעליו בנסיעה ליסע ממקום למקום הוא רק בשבילו שמחפש בחיפוש אחרי חיפוש להשיג מאכל אליו ולכן כשרוצה בעליו ליסע עמו נותן לו ש"ש וכאשר כילה לאכול נוסע עמו לדרכו כמה פרסאות ועומד לפוש שם ונותן שם ש"ש לתוך אבוס שיעור אכילתו ומתעכב שם עד אשר אם כילה כל מה שנותן לתוך האבוס שם אז חוזר בע"הב ונוסע עמו כמה פרסאות כפי שהוא רגיל ועומד לפוש שם ונותן לו באבוס ש"ש שיעור אכילתו וחוזר כך חלילה כל הדרך שנצרך לו ליסע ועולה על דעת החמור שבעליו אינו נצרך לו לנסיעה זאת וכל עיקר טרחות נסיעות של בעה"ב הוא רק שמחפש בכל מקום אשר ימצא שם ש"ש לאכילה ובשביל זה נוסע בעליו ממקום למקום ואינו יודע שבעליו נוסע לטובת עצמו רק שנותן לו אכילה בכדי לחזק כוחו שלא ימות ברעב ויהיה יכול לעשות מלאכת עבודתו המוטל עליו. וזהו שאומר ידע שור קונהו כלומר שיש לו קצת דעת שבעליו קנה אותו לצורך עבודתו וטובת עצמו אבל החמור חושב שכל עיקר עבודת נסיעתו שבמה"ב עובד עמו הוא רק בשביל אבוס שאינו מוצא הרבה במקום א' רק מעט מעט ונוהג נסיעה תחילה למקום א' וכאשר כילה המאכל מאבוס זה נוהג נסיעה בשבילו להלן א"כ עיקר נסיעות בעליו הוא רק משום אבוסו. אבל שור יש לו קצת דעת ויודע שבעליו קונהו לטובת עצמו ומה שעובד עמו הן לחרוש או שארי דבר הכל הוא עושה בעליו לעצמו וקונהו בשביל עצמו וכוונית המקרא במשל הזה לדבר כנגד יצה"ר שידע האדם כל עסקי יצה"ר שמראה שדורש טובות האדם הוא הבל וריק ולא כפי שעולה על איש רשע עם הדומה לחמור שכל תאוות המדומות מעבירות שמפתיהו היצה"ר הוא דורש טובת האדם אך עיקר מגמתו של יצה"ר הוא לטובת עצמו ואינו חושש כלל לטובת האדם ובדרוש פ' נצבים הארכתי הרבה בזה שמידה של חמור הוא יותר נאות שעושה למלא תאוותו והוא מוטעה שיצה"ר דורש טובתו ואינו מתכוין למרוד כ"כ אבל מי שמתכוין למרור ויודע שיצה"ר דורש טובת עצמו בכדי להמרידו על הבורא ית"ש וכמו שמצינו באחאב ושארי מלכים שלא עשו בשביל הנאתן ולא עשו אלא להכעיס זהו מידה גרוע ביותר שיודע שהיצה"ר קונהו בשביל טובת עצמו ושומע לעצתו למרוד אף במה שלא להנאתו ולכן אמר באחאב יען התמכרך לעשות רע כלומר שאין אתה מוטעה כמו חמור שחושב שבע"הב דורש הנסיעה לטובת אבוסו אלא שיודעים את רבונם ויודע שיצה"ר עושה בשביל טובת עצמו בכדי להמרידו ולכן מפתהו היצה"ר לעשות רע אף בדבר שאין לו הנאה מזה כלל אבל השוחט ליצה"ט יונעם שהוא וודאי מכוין לטובת אדם והנאתו שיבוא מזה: