גליא מסכת חלק ב צב

הרבים זכות הרבים הלוי בו וממילא יתוסף להנידון זכות וכפרה על כפרתו הבא לו ע"י מיתות ב"ד וזהו כוונות המקרא שציוה כל העם ישמעו ויראו בכדי לזכות להנידון שיבוא עי"ז להיות מזכה הרבים על ידו. והלא ידוע מה שאמרו במדרש על מקושש שלשם שמים נתכוין כדי שיהיה נידון למיתה וישמעו וייראו כל העם מלחלל שבת ע"ש כדמות ענין זה הוא ע"פ דידוע שעל כל העוונות מיתה ממרקת על כל האדם להתכפר וכאמור ביום אכלך ממנו מות תמות ועוד נאמר אם יכופר לכם העון עד תמותון והנה עיקר גדול הוא להגן ולהנצל מכל חטא ועון אם האדם נותן אל לבו את יום המיתה ובלתי ספק וא"א להיות בעולם שיבוא אדם לחטוא בשום חטא גדול וקטן בעולם אם יחוקק על לוח לבו זכרונו את עת וזמן מיתתו אשר אחריתה כיום מר ואף אם יתגבר לבו כלב הארי לאיזה תאוות לבו הרע באיזה חטא ועון הימוס יתום על ידי זכירות אחריתו יום עברה אשר יעבור עליו מפחד ומהותות אימות מות אשר נפל עליו ויעזוב רשע דרכו מלחטוא ואמרו רז"ל בפ"ק דברכות רגזו ואל תחטאו לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע ואם לא יכול לו היינו שיצה"ר נתגבר עליו באיזה תאוות לבו לחטוא יזכור לו יום המיתה ולמדו זה ממאי דאמר ודומו סלה היינו שיזכור לו עת וזמן שיהיה נעשה אבן דומם ע"ש ובפ"ב דשבת איתא כי אין חרצובות למותם אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאין חרידין ועצבין מיום המיתה ומסיים שם זה דרכם כסל למו יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם שמא תאמר שכחה היא מהן ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה ועוד בריש פ' מי שמתו אמרינן החיים יודעים שימותו אלו צדיקים שבמיתתם קרויים חיים ופירש"י אלו צדיקים ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירה ורשעים אינם יודעים מאומה שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים עכ"ל. עכ"פ מכל הנתבאר שזהו ענין גדול להשמר מז העבירות שישים על לבו יום המיתה ואף התנא אמר באבות הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך כו' ואמרו שוב יום אחד לפני מיתתך ומקשה וכי ידע אימת ומסיק דבאמת צריך כל ימיו להיות בתשובה והיינו לפני מיתתך שתשים לפניך את מיתתך הוא יום המר והנמהר סוף כל האדם וא"כ יפה אמרו בקהלת שוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו ודרשו רז"ל שיתן אל לבו דברים של מיתה דגם אותו יספדונו ויקברנו וידלנו והוא משום דעיקר חטאים אינם נעשים אלא על פי אשר אין יבמות זכרך וכדאיתא לעיל דהרשעים אינם יודעים מחומה עושים עצמם כהינם יודעים וחוטאים אבל אינו דומה שמיעה לראיה כי בוודאי הרבה והרבה נתפעל האדם מראיה יותר משמיעה כאשר יראה חכמים ימותו ואז וודאי יתן החי אל לבו כי מי גבר יחיה ולא יראה מות לא יועיל הון ביום עברה גם עליו יעבור עת הזאת דיספוד יספדנו דיקבור יקברנו ואז בלי ספק יתעורר א"ע לשוב בתשובה שלימה לפני הקב"ה ויפה שעה אחת בתשובה לפני הקב"ה וממילא מתגולל עי"ז זכות גדול להנעדר אשר זכה וזיכה את הרבים אם הרבים ישובו מעון בתשובה שלימה וזכות הרבים תלוי בו וזהו מצטרף לזכות את הנעדר להוסיף לו מחילה וכפרה מה שמיתתו ממרקת את עווניו וזהו ממש כמו שאמרנו גבי הדנין במיתות ב"ד שאמרה התורה למצוה על כל העם שישמעו ויראו ומשום הכי קול כרוז משמיע זאת כנ"ל כמו כן כאן ממש הוא הדבר אשר אמרו מצוה ללכת אל בית האבל ומצוה שהחי יתן אל לבו דברים של יום המיתה שזהו עיקר דרך התשובה כאמור שוב יום אחד לפני מיתתך ועיקר ההרגז של יצר טוב על יצה"ר הוא ע"פי שיזכור נגד עיניו יום המיתה וכאמור שהצדיקים יודעים שימותו הוא כפירש"י שנותנים אל לבם יום המיתה ומושכין ידיהם מן העבירה והרשעים עושים עצמם כאילו אינם יודעים מן המיתה וחוטאים אבל עכשיו שיראה בעיניו וודאי החי יתן אל לבו דגם אותו יספדו ויקברו ובזה ירגיז את יצה"ט על היצה"ר וכמו שפירש"י על קרא דהחיים יודעים שימותו שנותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירה היינו האמור בקרא והחי יתן אל לבו ודרשו רז"ל דברים של מיתה ולכן יפה שעה אחת בתשובה שישוב אל לבו ע"י שיראה חכמים ימותו והחי יתן אל לבו ויקבל על עצמו למשוך ידו מעתה מן העבירה ובזה יהיה זוכה ומזכה להנעדר שזכות הרבים יהיה תלוי בו. נמצא שעסק ההספד ולהוריד דמעות על אדם כשר הוא בדמות מצוה שנאמר בהורה כל העם ישמעו ויראו כנ"ל ועל מה שדקדקנו למעלה איך מפרש תלמודא הקרא דהחיים יודעים שימותו קאי על צדיקים דבמיתתם קרויים חיים הא קרא איירי בחיים עודנה אפשר לפרש על פי האמור (יחזקאל ג') צופה נתתיך כו' באמרי לרשע מות תמות כו' ולא שב מדרכו הוא בעיונו ימות ואתה כי הזהרתו לבלתי חטא והוא לא חטא חיו יחיה כו' והוא כמו שביארנו שאצל צדיקים עיקר חיותם ליום שכולו ארוך כנאמר וחי בהם לעלמא דאתי וגבי רשע איפכא כי אומרים למחר נמות ולכן החיים יודעים ונזהרים שנותנין אל לבם יום המיתה ומושכין ידיהם מהעבירה כאמור ביחזקאל. נמצא אחרי שנזהרים על ידי אזהרת הצופה ניצול מאותו דבר כמו כן במיתה אחרי שיודעים שימותו ויריאים מזה ממילא ניצולים ממיתה משום שמושכין ידיהם מן העבירה וכמו דכתיב ערום ראה רעה ויסתר ונתקיים בהם לא אמות כי אחיה וכנאמר אלה המצות כו' אשר יעשה האדם וחי בהם לעלמא דאתי ושפיר אומרים מחמת שיודעים ונותנין אל לבם חרידים מיום המיתה ונזהרים מהעבירה ונתקיים בהם וחי לעולם ולכן אף במיתתם קרויים חיים כאמור ביחזקאל יען כי הזהרתו והוא נזהר חיו יחיה ולא ימות לעוה"ב אלא יחיה ליום שכולו ארוך: אמרתי לבאר האמור בפרק האורג. כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בתוך גנזיו לכאורה יש לדקדק על מה דדייק כאן טפי לומר הקב"ה מהאמור שם כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עוונותיו ולא דייק לומר הקב"ה מיחל עוונותיו כי מסתמא כפירושו על הקב"ה איירי. וכאן מדייק לומר הקב"ה סופרן ומניחן בתוך גנזיו נראה דבא לפרש בזה דיוקא דקרא דהא יליף זה מקרא דנודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאודך. ולפי הנראה תיבות אתה מיותר דהא לעיל מיניה קאמר ספרת היינו הקב"ה אתה סופר אם כן לא היה צריך לומר אחר זה אתה אולם הענין הוא שבא להפליא איך שיקר בעיני הקב"ה הדמע שמוריד על אדם כשר דרך משל בעל הבית שיש לו מעט כלי כסף כמה כפות גדולים וכמה כפות קטנים ואיזה גביעים קטנים מצניע אותן בתוך גנזי מטמוניו. אבל עושר מנגיד העם אצלו מונחים כפות ושארי כלים כאילו בבית התנור מקום שמבשלים שם תבשילין ומה שמצניע בתוך גנזיו הוא מכלי כסף יקרים מוזהבים. וגם זאת אצל שרים גדולים משרי המלוכה יכול להיות שאף כלים כאלו מונחים בבית התבשיל רק כלים של זהב יקרים הוא מצניע בתוך גנזיו אולם אצל מלכים. אף כלי זהב אינן סגורין בגינזיהם רק כלים אשר קבועים בהם אבני יקר ופנינים מסגולות מלכים עסקים כזה מסוגרים בתוך גינזיהם ולכן ידוע שכל חפץ אשר מונחים סגורים אצל מלכים גדולים מסתמא המה יקרים פנינים ואבני חפץ. וזהו שאמר שאפילו הקב"ה אשר כל תפילות רינה ובקשה ותחנונים מכלל העולם לפניו באים ובכל מקום מוזבח מוגש ומוקטר לפניו ובפרט הרבה מהם המה באים בדמעות ואמרו שערי דמעות לא ננעלו אבל דמעות הללו אשר מורידים על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בתוך גנזיו נראה בעליל שדמעות הללו יקרים מכל שארי רינות תפילות ובקשות בדמעות ולכן דייק האי מימרא דהקב"ה סופרן להניחן בתוך גנזיו ודייק זה מדיוקא דקרא דקאמר נודי ספרת אתה והאי אתה מיותר אלא להעדיף גדולות יקרות דמעות הללו ולומר שאף אתה מלך גדול ונורא אשר יש לו הרבה רינות תפילות ובקשות בדמעות ומכל מקום לדמעות הללו אתה סופרן ואתה מניחן בתוך גנזיו מוכח שאלו דמעות יקרים מאוד וכל אבני חפץ לא ישוו להם: אחזור על עסק ההספד שהתחלנו ונעורר עתה שנעדר מאתנו הטפסר המפורסם לבר אבהן ובר אוריין החכם ר' שאול מקארלין. איתא בפרק גיד הנשה אמר ריש לקיש אומה זו כגפן נמשלה זמורות שבה אלו בעלי בתים אשכלות שבה אלו תלמידי חכמים עלין שבה אלו עמי הארץ קנוקנת שבה אלו ריקנין שבישראל והיינו דשלחו חתם ליבעי רחמי אתכלייא על עלייא דאילמלא עלייא לא מתקיימין איתכלייא ופירש רש"י זמורות שבה אלו בעלי בתים דמה הזמורה מוציאה לולבין ועלין והיא עיקר הגפן כך בעלי בתים גומלי חסד מחזיקים ידי עניים כו' ומתקיימים על ידם עלין שבגפן סובלין הרוח ומניפין על האשכלות שלא יכם שמש ושרב ורוחות כך עמי הארץ חורשין וזורעין וקוצרין מה שתלמידי חכמים אוכלין קנוקנות דלא חזי למידי עכ"ל אוי נא לנו כי נעקר מאתנו כל הגפן האשכלות היינו הרב ר' חיים ור' ראובן תלמידי חכמים עוסקים בתורה וגם הזמורות נעדר מאתנו וכפירוש רש"י שהיא עיקר הגפן כך אלו בעלי בתים גומלי חסדים ומחזיקי עניים כו' כן היה הכל נמצא על המפורסם הנעדר החכם ר' שאול מקארלין שידוע ומפורסם צדקתו כי רבה היא עד מאוד עד אשר אין קץ ואין מספר אשר היה מפרנס עניים והרבה תלמידי חכמים אשר היה מספיק להם מזון כדי ספוקם והיה עץ חיים למחזיקים בה וכמעט לא הניח דוגמתו מהפיזור אשר עשה בחייו וכפלי כפליים אחרי מותו אשר עשה צוואה ונחלק כמה אלפים על כמה מיני צדקה ומיני הקדשות אשר קידש ואף גם זאת ידוע ומפורסם אשר נש חן וחסד בעיני גדולים כי השי"ת נתן חכמה ודעת בלבו אשר היה לו כח לעמוד בהיכל מלך ושרים והוצק חן בשפתיו להיות פי מלך שמור לדבר דבר על אופניו בדברים מתקבלים על לב שומעיהם וכאשר נעדר מאתנו איש כזה מי יעמוד לנו בפרץ ומי יגדור גדר לחמץ ולחזק בעד עמינו בני ישראל ה' יעזור לנו אמן: הספד שאמרתי על פטירת בר אוריין והיה מתמיד בלימודו מאוד וירא ה' מנעוריו ונעדר נער שלא הגיע לשלשים שנה ובעוונותינו הרבים בעת ההיא שכיחא מותנא ונעדר מקודם ארבעה ימים גם כן תלמיד חכם אחד ונעשה עליו הספד אחר זה נעדר הנ"ל והיה זה בסדר חיי שרה אמרתי על מה דנאמר ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה לכאורה הוה ליה למימר ויבוא לספוד ולבכות לשרה גם תיבות לשרה מיותר לגמרי ונראה על פי דאיתא במדרש ויבוא אברהם מהיכן בא מקבורתו של תרח בא ואפשר שהיה תוך שבעה ימים ממיתות תרח ולא עברו עדיין שבעה ימים ובגמרא אמרו שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לאבילות ולפי זה יש לומר שכבר עברו שלשה ימים או יותר ממיתות תרח אבל תוך שבעה עדיין היה נמצא שזמן הספד היה עדיין גם לתרח אבל זמן בכי כבר תמו משום ויתמו שלשה ימים בכי לתרח ולכן עסק הבכי שעשה אברהם לא היה מהצורך לפרוט שעושה זאת לשרה כי ממילא היה נשמע זאת דהא על תרח כבר תמו ימי בכי אבל בעסק ההספד שהיה עדיין תוך שבעה ימים לתרח וראוי לעשות לו עדיין הספד לכן היה מהצורך לאברהם לפרוט ולפרש איך שעושה הספד זה לשרה דווקא ולא לתרח כן אנחנו עסק ההספד מהצורך לנו לפרוט בשמו של הנעדר הזה מאוד ראוי להספיד על איש כזה שתורתו אומנותו מנעוריו ומת ולא הגיע לחצי ימיו עליו ראוי לומר מה שאמר ופירא על רבי בון ירושלמי ברכות מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל משל למלך שראה אחד מפועליו מתכשר במלאכתו יותר מאחרים מה עשה המלך נטלו וטייל עמו ארוכות וקצרות לעת ערב נתן שכרו משלם כמו לשארי פועלים והיו מתרעמים הפועלים אמרו אטו עסקנו כל היום וזה לא עשה רק ב' שעות אמר המלך יגע זה בשתי שעות מה שלא יגעתם אתם כל היום כך יגע רבי בון בשמונה ועשרים שנה מה שלא יגע תלמיד וותיק במאה שנים עיין שם כך ראוי לומר על הנעדר זה שיגע במיעוט שניו יותר ממה שיגע תלמיד חכם אחר בהרבה שנים הנה תלמיד חכם נעדר זה כל ימיו היה לומד תורה מתוך הדחק וכמעט לא ידע מתענוגי עולם הזה כלום עליו ראוי לומר מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת כי כל ימיו לא עסק רק בטורח תורה ועבודה כמו שאמרנו מכבר דעל איש כזה ראוי לומר מי שמת בערב שבת סי' יפה לו במ"ס סימן רע לו היינו זה האיש טרח ועובד ה' כל ימיו בר שיאכל שיקבל שכר לע"ה: והנה אצל הקב"ה יקר מאוד עסק הלומד מתוך הדחק כדאיתא בפרק שני דעירובין דרש רבא לכה דודי נצא השדה. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אל תדיניני כיושבי כרכים שיש בהם גזל ועריות וש"ש אלא נצא השדה בא ואראך תלמידי חכמים שעוסקין בתורה מתוך הדחק. משמע שכדאי להגן תלמיד חכם זה הלומד מתוך הדחק על כל אלו שחטאו בגזל ועריות וש"ש: ולכאורה יש לחקור הא איתא בפירקי אבות כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר אם כן מדוע מצינו ראינו בתלמיד חכם זה והרבה כיוצא בזה שמבלים כל ימיהם וכדאמרינן בעלמא בני חיי מזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא ועובדא דרבי אלעזר בן פדת דהשיבו לו משמיא דלא אפשר אם לא להבראותו מחדש במזל אחר ועובדא דרבי חנינא בפרק ג' דתענית דאיתא שם כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב תרוכין מערב שבת לערב שבת ואפשר דדייק לומר מערב שבת לערב שבת ולא אמר סתמא כל