גליא מסכת חלק ב צא

וחזקים וסחים המריקים את כל גופו. חזה אנו יודעים איך התגבר עליו חליו עד שערי מות. כמו כן על ידי שראו שמת אבישי בן צרויה להגין על הרעה שהיה מעותד לבוא על כלל ישראל ולא היה מספיק לכפר בצדיק קטן ממנו חזה שפעו לשקול במאזני פלס ומשקל דמסתמא היה הגזירה חלוטה שיהיה דבר מהבוקר עד ערב ושימות שבעים אלף מישראל לכן לא נמנע הכתוב מלכתוב את עיקר הגזירה כמו שהיה כמו כן אנחנו אוי לט כי חטאנו כתיב הוי גוי חוטא עם כבד עון וכתיב כי עוונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני ואף בסדום כתיב וחטאתם כי כבדה והנה לא נודע לט עד איזה שיעור משקל הוא המשא כבד של חטאתינו ובאתי לעשות פלס מן מאזני משפט אשר לה' כלומר על ידי המשפט שנעשה נוכל לפלס ולשקול את כובד העון בא זה שיעור משא יכבדו עלינו ר"ל עד שהיה מהצורך דווקא שיהיה נעדר הרב ר' חיים להגן עליו מפני הרעה ולא היה מספיק שימות פה בחוץ לארץ עד שיתנהג נסיעותו לארץ הקדושה וכפי הנראה אפשר שלא היה מספיק אף שני צדיקים כמותו ואף שלשה או ארבעה כמותו עד שיסע דווקא לארץ הקדושה וימות שם אז בא הגנה אמיתית והצלה להכריע ולכפר על עון הדור כי גדלה: ונקדים מה דאיתא בפ' המדיר (דף ע"ה) חד מינייהו עדיף כתרי מינן וחד מינן כד סליק להתם עדיף כתרי מינייהו והענין הוא שאוירא דא"י מחכים וביארתי בזה מה דנאמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ולכאורה היל"ל אל הארץ אשר אומר אליך כנאמר גבי עקידה ועוד לא מצינו שהראהו הקב"ה על איזה ארץ לכן נראה אחרי שראה הקב"ה הכרות אברהם לבוראו שם בח"ל על ארץ טמאה לכן אמר לו לך לך מארצך שהיא טמאה ומעכבת השגות קדושה ומולדתך ובית אביך גם כן מעכבת אל הארץ היא ארץ הקדושה וממילא הפרדך מטומאה לקדושה יועיל לך הרבה על השגה טובה ועוד אמר לבד זה אשר שם אראך כמו שנאמר עיני ה' אלהיך דורש כו' כמו שאמרו ראיות העין פועלת הרבה עד שמתים בעין הרע גם בת היענה מגדלת עפ"י ראות עינה וזהו שאמר אשר אראך כלומר עיני ה' אשר דורש אותה הוא יראך גדול השגה ולכן אוירא דא"י מחכים משום ששולט שם ראיות הקב"ה אשר עיני ה' דורש אותה וזהו הכוונה אשר אראך ולכן ואגדלה שמך היינו שתעלה ד' פעמים ככה כמו שמשיג אתה בח"ל ארץ טמאה ומקום בית אביך לא טהורה עכ"פ כאשר הוצרך לעשות הצלה והגנה מפני הרעה לאסוף הצדיק הוצרך הקב"ה להעלותו לא"י בכדי שיהיה כפול בהשגתו לקדושתו ארבעה פעמים מכמו שהיה כאן וזהו שנאמר וכעבות העגלה חטאה כלומר מעבות אשר נעשה למשוך החטא מזה נדע שיעור וערך של כובד המשא ואחרי אשר אנחנו רואין שהוצרך הצדיק הרב ר' חיים לעלות אל אה"ק ולעשותו כפול ד' פעמים. מזה נדע המשא כבד אשר הוכבד עלינו בעוה"ר עוונינו כידוע לפי כובד המשא שהוצרך למשוך כן מרבים עבותית התבלים רחיים של רוח שמהפכין אותו תמיד לכל צד אשר יהיה שם הרוח ללכת עושין חבל עב להפוך אותו ואם הוא קטן גם החבל אינו עב כל כך ואם גדול ומשא כבד לו עושין החבל עבות כפליים ואם עוד גדול ביותר כופלין עוד עבות החבל עד ד' פעמים ואין לוקחין ד' חבלים מיוחדים מפני שעל משא כבידה אינו מועיל חבלים מיוחדים אם לא לעבות אותן לאחדים אחד אל אחד. כמו כן ראוי בעוה"ר ליתן על לב עד כמה תכבד המשא כבד וכבד עון מהדור הזה עד שהוצרך לכפר ולהיות נושא עון חבל עבות כפול ארבעה ביחד כמו ר' חיים שנעש' פעמים ארבעה מכמו שהיה כאן אז היה לסבול לכפר את כבד משא עוונותינו ע"פ מיתות צדיק כמותו. וכבר הערותי על פי הקדמה זו והראו לי כתוב בספר זהב שבא מאלגזי דבר נחמד לפרש האמור בפ"ק דמגילה ר' זירא עלה לא"י ומת והספידו ואמרו ארץ שנער הרה וילדה ארץ לבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה היינו רקת שהיא טבריא אוי שאבדה כלי חמדתה שא"א שיתמלא לה צדיק אחר כמותו כי הצדיק אשר יוולד שם א"א שיושג למעלה זו וכמו שהקדמנו מפ' המדיר דחד מינן כד סליק להתם עדיף כתרי מינייהו א"כ כלי חמדה במעלה כזו שהשיגה רקת א"א למלאות לה ואין לה תמורה מצדיק אחר אשר דור הולך ודור בא וזרת השמש ובא השמש שאמרו רז"ל עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה זורח שמשו של אחר אבל אף שיוולד שם אחר לא יבוא למעלה כזה שר' זירא שעלה מבבל והוה כתרי מינייהו: אמרו רז"ל (ר"ה דף י"ח) שקולה מיתות צדיקים לפני הקב"ה כשריפת בית אלהינו ובמדרש איתא בזה"ל קשה סילוקן חל צדיקים ע"ש והענין כבר אמרתי להאריך משל על זה בתכלית אריכות עתה אקצר ואפס מעט אזכיר מזה. ונבאר בזה את האמור במדרש גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה זו מיתות צדיקים והענין הוא דידוע דביהמ"ק היה מכפר וכמו שאמרו צדק ילין שלא היה אדם לן ועבירה בידו על ידי כפרות קרבנות שהיו מקריבין בו אולם אחרי שהרבו לחטוא עד מאוד כאמור וימלאו ירושלים בשפיכות דם נקי מפה לפה לא היה כח בקרבנות וביהמ"ק לכפר אם לא שהוצרך להיות נעשה כפרה על ידי שריפת ביהמ"ק ושפך הקב"ה חמתו על עצים ועל אבנים ואמרו במדרש מה לידידי בביתי כלומר מה שהיה ראוי להיות כליה ח"ו על ישראל נשפך על עצים ועל אבנים. כדוגמא זה ממש הוא ענין ת"ח שידוע שצדיק יסוד עולם והצדיק הוא מגין על הדור וכאמור כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכמו שאמר אברהם אולי יש צדיקים בסדום להגן אולם אם הרבו לפשוע וגדלה עוונות כמשא כבד יכבדו ולא יכול הצדיק להגן אם לא ע"י סילוק ומיתות הצדיק מתכפר כמו על ידי שריפות ביהמ"ק למשל בן מלך יחיד אשר טבעו רך מאוד וניזוק מרוב אכילה ושתיה וממשגל שצריך מאוד לזהירות ע"י רכות בריאתו וכשלא נזהר נפל לחולי ואמרו הרופאים שרפואתו קשה ע"י סמים א"ל שיש אבן טוב בכתר המלוכה שישא על צווארו ובכל אבן יש בו סגולה ועל פי סגולה יתרפא מחליו וכן היה אולם כאשר לא נזהר הבן מלך עוד ונכבד עליו חליו עד שלא מועיל סגולות נשיאות האבן על צווארו ואמרו הרופאים שיתרפא עכ"פ כשישחקו את האבן ויתנו את מימיו לשתות והמלך אף אשר חס מאוד על האבן היקר מכתר המלוכה מ"מ חמל על אהבת בנו יחידו מילא דבר הזה כן הקב"ה אחרי אשר הרבה הדור להיות כבד עון וכמשא כבד יכבדו וגדלה עוונם מנשוא על פי כפרות ביהמ"ק מה שהוא מכפר תמיד ע"י הקרבנות הוצרך לשורפו לגמרי כמו כן מחמת שגדלה אשמות העם אשר אינו נתכפר על פי הגנת הצדיק בחייו עד שהוצרך לסלק אותו לגמרי ומיתות צדיקים מכפר כשריפת בית המקדש ואפשר לומר על פי מה דאיתא בב"י על טעם דצריך לברך מאה ברכות בכל יום בשם הכל בו כדי להגן על מאה קללות דבמשנה תורה ובאמת ליכא רק צ"ת אך אמרו דכל חולי וכל מכה הוה עוד שנים. ואפשר דאלו שנים קשים מכולם ובמקום אחר הארכתי בזה והוא כמו שאדם אומר אינני רוצה להוציא מפורש מפיו מה שיכול להיות הס מלהזכיר ולכן אומר המדרש על כל קללות המפורשין אפשר הצדיק לה בחייו אבל כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה זו בא כאשר גדלה אשמות העם עד מאוד בזו אינו מספיק הצדיק להגין בחייו כמו שביהמ"ק לא היה בכוחו להגין בזו בעינן דווקא כפרה ממיתות צדיקים שיתכפרו על זה: מורי ורבותי אחרי שקשה לפני הקב"ה סילוקן של צדיקים כשריפת בית אלהינו ובוודאי כמו על חורבן ביהמ"ק קרא הקב"ה לבכי ומספד כמו שנאמר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק ונאמר במסתרים תבכה נפשי ותרד עיני דמעה ונאמר אמרתי שעו ממני בבכי אמרר והן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון כערך הזה הקב"ה מצטער לאונן ולקונן על מיתות הצדיק שקשה לפניו כשריפות ביהמ"ק כמו כן אנחנו כמו שנצטווינו להתאונן ולקונן על חורבן ביהמ"ק פשיטא שיש לט לקונן ולהרבות בכי ומספד על פטירות צדיקים וכדאי' פ' נגמר הדין שהקב"ה מצטער על דמן של רשעים ק"ו על צדיקים ובפרט שמיתות צדיקים בשביל כפרות עוונותינו ולהגין על אשר היה מעותד לבוא עלינו. וכמו שהקדמנו שמצא הכתוב לכתוב על מיתות אבישי בן צרויה וימת שבעים אלפים היינו הגזירה שהיה מעותד להיות וניצלו על פי מיתות הצדיק ההוא ובאמת לא מת אחד רק חקרו ממיתות צדיק כמותו מסתמא היה מפני הרעה: ובזה אמרתי לבאר על פי דרך דרוש מה דכתיב כי ימצא חלל באדמה ולא נודע מי הכהו ויצאו זקניך ושוטריך ומדדו אל הערים אשר סביבות תחלל אפשר לומר על צדיק נאמר חלל באדמה כי רשעים בחייהם קרויים מתים כנאמר ואחת חלל נשיא ישראל ויליף מיניה ריש פ' מי שמתו כך והוא על פי שמבואר בזוהר דנשמה היא בת כהן ונהיה לזר שניתנה לתוך הגוף וכאשר תחל לזנות את אביה מחללת היינו שנפגמה הנשמה בחייה ונקראת חללה אבל צדיקים אינו מחללים את בת כהן היינו הנשמה ואינו פוגמים אותה כלל ולכן שייך לומר על צדיקים חלל באדמה אבל הנשמה אינו מחוללת ונפגמת כלל לאפוקי ברשעים אשר נאמר עליהם בת כהן כו' את אביה היא מחללת היינו הנשמה כנ"ל וזהו שאמר כי ימצא חלל באדמה היינו הצדיק ויצאו זקני העיר ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל הוא כמו שהקדמנו שמהצורך למוד ולשער על פי צדקתו ועד כמה השיגה כפרתו אשר מפני הרעה נאסף הצדיק ונוכל לעשות פלס ומאזני משקל לפי גודל ערכו מסתמא גדלה אשמות כבד עון העם וכמו שאמרנו שנוכל לשער לפי תוקף הסמים אשר נותן הרופא להחולי כמה גדלה תקפו של חלי אשר הוצרך לסמים חריפים כאילו לרפאותו וזהו שאמר ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל כלומר ישערו באומד עד כמה היה מגיע ח"ו הרעה בלעדי מיתתו ולפי גודל צדקתו יוכלו לשער זאת וכמו ששיערו על מיתת אבישי בן צרויה כן ישערו לכל צדיק לפי ערכו. ובפ' לא יחפור (דף ך"ב) איתא כד נח נפשיה דרב אדא בר אבא אמרו כמה אמוראים כל או"א אנא ענישתיה ע"ש פי' שכל אחד היה מתאונן על מיתתו אולי הוא היה גורם למיתתו כמו כן מהראוי לנו להתאונן ולקונן ולהוריד דמעות על מיתות צדיקים שאנחנו גרמו ברוב עוונותינו אשר עוונותינו הוא נושא ובחבורתו נרפא לנו וכבר הקדמנו האמור בילקוט על שמתו ך"ד אלף מישראל על פי גרמות מדינים ועוד מבואר ילקוט ראובני בסדר זה מחמת שהיה גזירות כליה על ישראל בדבר פעור ופנחס השיב החימה והיה קטרוג מהמקטרג המשחית על שניתן לו רשות ועיכבו עליו לכן אמר הקב"ה ליתן למשחית לנקום נקמת ישראל על מדי כלומר הקצף שהיה לו על ישראל יקבל מאת המדינים וכמו שאמרו שעל קטרוג מעקידת יצחק מסרו לשטן את איוב ועדיין לא נתפייס הקיטרוג על כן אמר הקב"ה אחר תאסף אל עמיך ומיתות משה היה מכפר על גזירות כליה ע"ש ובילקוט בקבורות משה מול בית פעור שחימה עולה לקטרג על חטא פעור ורואה קבורת משה ואינו עולה לקטרג ע"ש ומדוייק בזה שלא אמר אחר כן אלא אחר תאסף כו' עכ"פ מחמת שמיתות צדיקים מפני הרעה שהיה מעותד לבוא על הדור ונתכפר על ידי מיתתו ואנחנו גרמו לזה ראוי מאוד להגדיל בכי והספד על זאת ודוגמא האמור שיפה תענית לחלום רט כאש לנעורת ולכן אף בשבת צריך להתעטר בכדי לקרוע גזר דין של החלום ואעפ"כ צריך למיתב תענית לתעניתו שהתענה בשבת וגרם לחילול עונג שבת כמו כן אף שבאמת בחבורתו נרפא לנו ונתכפר עון הדור ע"פ מיתות הצדיק אעפי"כ מהצורך לנו לשוב בתשובה בבכי והספד על גרם עוונותינו שגרמו עד כה עד שאף שהקב"ה מצטער במיתות צדיקים וקשה לפניו כשריפות בית אלהינו אשר נחרב בעוונינו ועד עתה נתבאר טעם וסברא שחייבו חז"ל בהספד על ת"ח עד שאמרו בפ' האורג ת"ח שמת הכל כקרוביו הכל מספידין עליו הכל קורעין עליו ואמרו עוד המתעצל בהספידו של ת"ח ראוי לקוברו בחייו החמירו בזה הכל מטעם הנ"ל שעוונינו גרמו לזה כנ"ל: ועתה אבאר עסק חיוב הקבוע במיתות אדם כשר אף אי לאו ת"ח הוא כמבואר בפ' האורג ואי אדם כשר אפילו לאו ת"ח חיובי מחייב להתאבל ולספדו עליו גם בהני ברייתות שאמרו הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עוונותיו עוד אמרו הבוכה ומתאבל על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בתוך גנזיו אינו מפורש שם דווקא ת"ח אלא סתם אדם כשר משמע אפילו לאו ת"ח. ונראה דעסק חיובא דהספד על אדם כשר. אף דליכא בה הני טעמא דנתבאר גבי ת"ח שהחיוב הוא מחמת שמיתתו גרמנו לכפר עוונותינו. נראה דחיובא הוא יש למילף מהא דכתיב גבי חייבי מיתה על פי דינא דסנהדרין וכל העם ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד. והנה הדין דצריך הכרזה על מי שדנין ב"ד למיתה כמבואר בפ' נגמר הדין (דף מ"ג) במשנה כרוז יוצא פלוני יוצא ליהרג על שעבר עבירה פלוני ע"ש. ולכאורה לא נתפרש מנ"ל האי דינא דצריך הכרזה ונראה דיליף מדכתיב וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד ולכאורה הל"ל וכל אשר ישמע מהעם יראו מלעשות אבל השתא משמע שיש מצוה בזה שכל העם יטו אזנם לשמוע זאת ויתנו מורא בלבם לשוב אל ה' וליזהר מלחטוא לעבור על מצותיו והענין הוא משום דמיתות ב"ד ניתנת לכפרה שלא יהיה בדין הקשה במדורי גיהנם ורצה הקב"ה לזכות את הנידון ולהוסיף לו כפרה על ידי מה שיזכה את הרבים לשוב לתשובה שלימה לקבל עליהם יראות ומצות הקב"ה עליהם ויתקיים בו רבים השיב מעון כל המזכה