גליא מסכת חלק ב צ

על פי עיקר הזה וכפי הנראה שעיקר זה יש לו יסוד מדברי התלמוד ואמר לתת נקמה ואמר הנותן נקמות לי וכן ונתתי נקמתי וכן נאמר שם בתתי את נקמתי בם ובכל מקום שמדבר ענין נקמה גבי אדם קובע הכתוב לשון לקיחה מן השונא כנ"ל ובאמת איזה מקצת כתובים שמהצורך לדרוש אותן שלא יסתרו כלל אמיתי זה והוא (בישעיה א') הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי דמשמע דיש בזה עסק לקיחה וקבלה בענין הנקמה אבל נראה לפרש דהכי קאמר קרא כל המקנא על אויביו מקבלים שמחה ותענוג אבל אלי בא יגון ואנחה מזה כאמור בכל צרתם לו צר ואם כן אלי הוי שהוא לשון אנחה ויגון מה שאני אנקמה מאויבי וכבר אמרתי הענין בדרך משל לאיש אחד שחטא לו עבדו מייסרו לפי חטאו להנקם ממנו ואינו מצטער על שבט אפו אשר עושה לו אבל בנו והוא בן יחיד שחוטא נגדו וודאי אי אפשר לחשוך שבטו מעליו ומהצורך לייסרו בכדי שלא ישוב עוד לכיסלה אך זה וודאי שאביו מצטער את עצמו על זה שהוצרך לייסר את בנו חביבו וזהו כביכול בכל צרתם כו'. וזהו שאמר הוי ויגון ואנחה מהנקמה שבא מאתו עליהם כמו שמצטער האב בהנקמו על חטא בנו יקירו ועוד מצאתי מקרא מה שאמרו לדוד (שמואל א' י"ח) אין חפץ למלך במוהר כי אם במאה ערלות פלשתים להנקם באויבי המלך ולפי הנחה הנ"ל היה ראוי לומר מאויבי המלך אבל נראה דכאן מדוקדק לומר כך דהנה תחילה השיב דוד הנקלה להתחתן במלך ואנכי רש ונקלה ולכן אם היו אומרים לדוד להנקם מאויבי המלך והיה נראה שהמלך דורש טובתו מעסק הזה לקבל שמחה כאשר חזה נקם ואם כן היה עדיין לדוד להשיב תשוב' נצחית ולומר שמחמת שהוא רש ונקלה אינו כדאי וראוי על המלך עסק טובה שיבוא אליו מנקמות אויביו וכאשר ילך להתחתן אצל שכמותו יתרומם ויגדל טובתו בכפליים במוהר ומתן מערך שמחה וטוב הבא לפניו מהנקמה זאת לפיכך הקדימו דברים לפניו באמרם כי אין המלך דורש טובות עצמו כלל וכלל בעסק הזה כמו שדייקו אין חפץ למלך במוהר רק עיקר מגמתו לעשות נקמה באויביו וכן אמר שאול בעצמו (שם) מקודם אתן לך בתי לאשה אך היה לי לבן חיל והלחם מלחמות ה' דייק בדבריו כי עיקר מגמתו לעשות נקמה באויבי ואין העסק כלל לקבל תענוג ושמחה לפניו כמו שהקב"ה אין דורש טובה ותענוג עצמו כמו כן בערך הזה תעשה למלחמות ה' וכן דייקו האומרים לדוד גם כן להנקם באויבי המלך כלומר אין מגמתו לטובת עצמו רק ליתן נקמתו בם. ואם כן שפיר אשר רוצה להתחתן בך יותר מבאחרים משום דאף שוודאי ירבו מאוד מוהר ומתן חפץ ואבני יקר אין חפץ המלך בכל זה אחרי שעיקר חפצו ורצונו רק למלחמת ה' היינו כמו שהקב"ה עסק נקמה שלו רק ליתן נקמה ולא לקבל תענוג ונחת כמו כן חפץ המלך כך להנקם באויביו לקבל טובה מזה לעצמו (ובירמיה מ"ז) והיה יום ההוא יום נקמה להנקם מצריו ולא אמר בצריו אפשר שעל היום קאי ולא על הקב"ה וכן (במלכים ב') אחור שם ונקמתי דמי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי ה' מיד איזבל אפשר לומר דקאי הנקמה לעבדי ה' לכן מיד איזבל ולא באיזבל אולם (בישעיה מ"ז) אמור נקח אקם ולא אפגע אדם שם יש לדקדק על הנחה זו ואפשר משום דאמר ולא אפגע כלומר לא יהיה פגיעה והריגה רק הורדת ממלכה וממשלה שאיירי בכשדים שאמרו שהקב"ה מתחרט על הממשלה שמסר להם: ועתה אשובה אל ענין ההספד והנה בילקוט החלצו מאתכם לתת נקמת ה' הקב"ה אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' אמר משה לישראל הקב"ה דין שלכם מתבקש שגרמו לו להזיק אתכם מורי ורבותי ידוע דכתיב מפני הרעה נאסף הצדיק להגין על הרעה שנתחייבו הדור בעוונותינו הרבים הנה נאסף מאתנו הצדיק הרב ר' חיים שידוע מנעוריו היה עובד ה' תורתו אומנתו כל ימיו היה עוסק על התורה ועל העבודה ונתקיים בו ואתם הדביקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום צדיקים במיתתם נקראו חיים כדאיתא ריש פרק מי שמתו החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שבמיתתם קרויים חיים ומסיק שם מקרא דבן איש חי והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים דכתיב ואתה חלל נשיא ישראל ולכאורה אינו מובן איך מפרש קרא דהחיים יודעים אלו צדיקים שבמיתתם קרויים חיים הא האי קרא קאי על צדיקים שהמה עודנה בחייהם בשלמא הסיפא מתפרש שפיר והמתים אינם יודעים מאומה קאי על רשעים בחייהם ואם כן מוכח שקרויים מתים אבל הרישא קשה וראיתי שגם הרי"ף מקשי זאת ודחק בזה ואמרתי לבאר זאת בשני עניינים ענין אחד על פי דאמרתו לפרש הא דאמרו בפרק הנושא מת בערב שבת סימן יפה לו מת במוצאי שבת סימן רע לו הוא משום דאמרו העולם הזה כפרוזדור בפני העולם הבא שהיא עיקר ואמרו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת נמצא אצל הצדיק אינו נחשב חיותו של עולם הזה לכלום ומבלה כל ימיו בעמל עמל של תורה ומצות וטורח ויגע לשמור ולעשות כמו שכל אדם טורח ויגע בכל ערב שבת להכין מאכלי עונג לשבת ובוודאי אין לו הנאה מכל טרחו ביום ערב שבת רק שמכין שיקבל הנאה ותענוג ביום השבת כן הצדיקים מקיימים אדם לעמל יולד לעמלו שבתורה ומצות ואין מקבלים הנאה ותענוג בעולם הזה כלום רק מבלים כל ימיהם בטורח ויגיעה הכנה לעולם הבא ואמרו זאת התורה אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ועוד איתא במסכת תמיד שאלו לזקני הנגב מה יעשה אדם ויחיה ימית את עצמו מה יעשה אדם וימות יחיה את עצמו. הוא אשר נאמר בפרשה אחרי ושמרתם את חוקותי ומשפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ופירש רש"י כתרגומו וחי לעלמא דאתי דאי בעולם הזה סופו הוא מת. מבואר מזה דעיקר חיות האדם הוא במה שיקוים חיותו וקיומו לעולם הבא וכמו שדרשו על קרא דכתיב למען ייטב לך והארכת ימים הוא יום שכולו ארוך וחיות של עולם הזה אינו נחשב גבי הצדיק למאומה משום שעמל וטרח כל ימיו בלי מנוחה אדרבא למיתה נחשב אצלו כאמור אדם כי ימות באוהל וזהו שאמר מה יעשה אדם ויחיה לעיקר חיות של עולם הבא ימית את עצמו כאן בעולם הזה ויחיה שיקויים בו וחי בהם לעלמא דאתי מה יעשה האדם וימות יתיה את עצמו בעולם הזה בחיי הבלו וימות לעול' הבא שלא ישיג שם חיוני הנצחית וזהו שאמר מת בערב שבת סימן יפה לו היינו שכל ימי עולם הזה עסק בטירחא ויגיעה לטרוח בערב שבת ולהכין לאכול בשבת סימן יפה לו שימצא הכל מתוקן בטרקלין אחרי שטרף בפרוזדור. אבל ברשעים להיפוך שאינן חושבין שיקויים בהם וחי בהם בעלמא דאתי ואומרים שחוט בקר והרוג צאן כי למחר נמות כלומר שיודעים שבעולם הבא לא יהיה להם חיות רק מיתה נמצא אצלם ימי עולם הזה הוא שבת עושים כל ימיהם חגים ומועדים ואינו טורחים להכין על יום שכולו ארוך ומיתתו מיתת עולם ממילא מת הוא במוצאי שבת סימן רע לו. אבל גבי צדיקים נאמר לא אמות כי אחיה כאמור וחי בהם ובאדם נאמר ביום אכלך ממנו מות תמות כי בצדיקים נאמר וחי בהם בעלמא דאתי אבל על ידי החטא הוא הולך למיתה לכן אומר ביום אכלך על פי חטא מות תמות וזהו שנאמר החפץ אחפץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה כלומר כשיהיה רשע אזי מיתתו מיתה אבל כשישוב בתשובה אזי לא ימות כי יחיה שיקויים בו וחי בהם לעלמא דאתי ויקויים ואתם הדביקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום כלומר שהצדיקים שמתים בנשיקה על ידי דביקות הקוב"ה עליהם נתקיים דכולכם חיים לעולם ובזה יש לבאר מה דאמור ראה נתתי לפניך היום החיים והמות כו' ואמר עוד החיים והמות נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים למען תחיה כלומר בעולם הזה יש לפניך להחיות את עצמך בתאוות לבך אבל לא תבוא לך על ידי זה חיי נצחית ועוד יש לך להמית בעולם הזה ויבוא לך על ידי זה מקרא שכתוב וחי בהם לעלמא דאתי ולכן אמרת ובחרת בחיים והיינו ממש מה שאמרו זקני הנגב כמו שפירשנו וניחא בזה לפרש מה דאמור החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שעיקר חיותם ידוע להם כשימותו כי בעולם הזה אינו אלא ענין הכנה מערב שבת לשבת על עיקר חיותם שהוא בעולם הבא שנאמר עליו וחי בהם לעלמא דאתי ואף רות אמרה לנעמי כי המות יפריד ביני וביניך היה לה לומר כי אם המות ולדברינו ניחא שתורה ומצות עיקר החיות ולהיפוך הוא המות כנ"ל: ועסק ההספד אשר אנחנו עסוקין בו הנה הרב מוהר"ר חיים היה תורתו אומנתו מנעוריו על התורה ועל העבודה היה חריף ומפולפל גדול עסק עמי בשאלות ותשובות אשר באו חידושים מאתו לפני הרבה עד מאוד בכמה דברים וזכה לעלות אל ארץ הקדושה ולהקבר שם בוודאי על צדיק כמותו נאמר כמו שהיה נקרא חיים קודם מותו כן ראוי לקראותו חיים אחרי מותו ונתקיים בו ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום שמיתתו היה מיתות צדיקים מנשיקה ומדביקות להקב"ה כמו שהארכנו מזה במקום אחר אף הנעדר הצדיק ר' ראובן ידוע ומפורסם מידותיו הטובים איש ירא אלהים מנעוריו מתמיד בלימודו אף שלא היה מפולפל אבל משנתו שגורה עליו לחזור משניות בעל פה ואף איזה מסכתות שהיה חוזר על לימודן ועל גירסתן להיות שגור בהם כגירסא דינקתא אחרי תאוות לבו לא הלך מאוד מאוד התרחק את עצמו מתענוגי עולם הזה והיה רגיל כל ימיו לסגף את עצמו בתענית אף בעודו היה נער ורך בשנים ובפרט כל ימים המעותדים והמיוחדים לתענית צדיקים והיחידים לא נעדר יום אחד ממנו ירא וחרד לכל דבר עסק של מצוה גם עליו ראוי לומר צדיקים במיתתם קרוים חיים כי כל ימיו טרח ויגע כמו כל הטורח בערב שבת לקיים הנאמר אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם לעלמא דאתי ונתקיים בו יחי ראובן ואל ימות לא אמות כי אחיה על איש כזה ראוי להרבות בכי ומספד כראוי לו. שני צדיקי' הללו היו תמימים נאהבים ונעימים למקום ולבריות בחייהם ובמותם ביראתם קודמת לחכמתם רק הרב ר' חיים יגדל בזה שהיה מפולפל ובכלל נבון להבין דבר מתוך דבר ובספר שבות יעקב מתרץ מה שהקשו המפרשים לכאורה סתירה על הא דאיתא בפ"ק דקדושין שיליף הש"ס דחייב לקום מקמי ספר תורה מק"ו אם מפני לומדיה עומדין מספר תורה לא כל שכן ובמכות אמרינן איפכא כמה טפשאי הני דקיימי מקמי ספר תורה לא קיימי מקמי גברא רבא תדע דהא כתיב באורייתא ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי להו חדא עיין שם ומתרץ דאיירי בתרי גווני רבנן היינו מי שהוא בכלל חכם ואידך מי שהוא בכלל נבון היינו שיכול להבין דבר מתוך דבר ולחדש דבר מה שלא כתוב ומפורש באורייתא ולכן בקדושין עושה קל וחומר על עמידות קמי ספר תורה מחיוב עמידות מפני תלמיד חכם דכתיב מפני שיבה תקום וגו' וזקן שקנה חכמה תקום. ובמכות איירי על הני אינשי דטפשאי לזלזל בתלמיד חכם שיכול לחדש ולהבין דבר מתיך דבר וזהו דמסיים דחכם ונבון עדיפא דבאורייתא כתיב ארבעים ורבנן חידשו ובצרי חדא ובזה אמרתי לבאר מה דאמרו במדרש גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה זו מיתות תלמיד חכם כלומר תלמיד חכם כזה שיכול לחדש דבר מה אשר לא כתובה בספר תורה הזה שהוא בכלל נבון יסלק הקב"ה מאתכם בעון הדור וכמו שנאריך עוד בענין מיתות צדיקים הוא מפני הרעה נאסף הצדיק לכפר ולהגון על הרעה שלא יבוא חס ושלום על הדור: ואמרתי לעורר את ההספד על פי מה דכתיב מפני הרעה נאסף הצדיק ובפרק האורג מפורש דחיוב הספד על תלמיד חכם הוא בפני עצמו וחיובא הספר על אדם כשר הוא בפני עצמו וכן מפורש בשולחן ערוך סימן שד"מ מצוה להספיד על המת כראוי ולהרים קולו ולהרבות בכי כו' וחכם וחסיד מזכירים חכמתו וחסידותו עיין שם על כל פנים משמע ששני ענייני חיובים המה על תלמיד חכם ועל אדם כשר עיין שם והנה עסק ההספד על צדיק ועל תלמיד חכם הוא ענין ידוע ומפורסם דמפני הרעה נאסף הצדיק כמו שנאמר במדרש דבשעת בית המקדש היה כפרה מקרבנות ואמרו לקוב"ה כשבית המקדש יחרב מה תהא עליהם השיב הקב"ה אני נוטל צדיק אחד ויתכפר על הדור כדאיתא סוף ברכות שאמר הקב"ה למלאך המשחית רב עתה הרף ידיך טול הרב שבהם שבאותו שעה מת אבישי שהיה שקול כרובה של סנהדרין שיש בו לגבות כמה חובות והארכתי בזה במקום אחר ובמדרש ילקוט איתא סוף שמואל על קרא וימותו שבעים אלף לא מת רק אבישי בן צרויה רק שהגזירת היה על שבעים אלף וניצולו ונתכפר להם על ידי מיתות הצדיק עיין שם. והנה אחרי שלא מת אף אחד מישראל ומכל מקום כתיב וימת שבעים אלף על פי הדבר שהיה מהבוקר עד הערב מנלן דהגזירה תקפה על סך מסויים דווקא מהבוקר עד עת ערב להיות דבר ושימות דווקא שבעים אלף אולם הענין הוא למשל לחולי שנחלה בחולי גדולה ואנחנו לא נדע עד איזה ערך תקפה חליו עליו יכול להבחין על פי מה שאנו רואין עוצם הרפואות אשר הרופא אומן נותן לו ממרקחים חריפים