גליא מסכת חלק ב פט

מדורי דגיהנם ושמיני דאייתי לעולם הבא הביאו רש"י עיין שם גם בפרק עושין פסין איתא שם רבי יהושע בן לוי אמר שבע שמות יש לו לגיהנם ועיין שם שבעל עין יעקב ההוא הביא דברי רמב"ן משער הגמול ענין שבעה מדורי דגיהנם על פי מדרשים עיין שם. והענין הוא הכל על פי מה שהקדמנו שעל המלאך המות קבוע חלק שמיני כמו שאמרו מלאך המות בשמונה ואמרו רז"ל בכל מקום שמיתה ממרקת עוונות והובא בשבועות פרק קמא ובספר חיקור דין מאריך בביאור מה דכתיב ביום אכלך ממנו מות תמות כי המיתה היא עונש וכפרה על העון ומקרא מלא כתיב אם יכופר לכם עון הזה עד תמותון משמע שמיתה מכפר ע"ש ונמצא לפי קביעות חטאי הדורות מאדם הראשון על פי עטיו של נחש אשר מעת ההיא נתעורר היצר הרע על כל הדורות להיות לפתח חטאת רובץ אבל על כל פנים אין החטא מתגבר כל כך להרבות אשמה ולפי דרך הטבע שיער הקב"ה שיספיק כח המזיק בערך חלק שמינית אשר הוקבע במלאך המות אשר עושה לבני אדם צער וייסורי המיתה אשר אחריתה כיום מר יום עברה בזה מתמרק ומתכפר כלל עוונות אשר הוטבעו על בני אדם דרך הטבע על ידי התעוררו' עליהם אדם הראשון על ידי אכילות עץ הדעת ועוונות הדורות המה דרך הטבע מספיק חלק השמינית אשר הוקבע בכוחו של מלאך המות להזיק ולייסר את בני אדם בייסורי מות אשר כדאי למרק עוונות אולם אם איזה דור מרבים אשמה חס ושלום אשר לעומת זה מתגדל כח המזיק עליו על ידי מלאכי חבלה ומזיקים אשר נבראים על ידי העבירות אז אינו מספיק חלק שמינית הקבוע לענוש על ידי יסורי מות של מלאך המות וכמו שביארנו למעלה חטאו בכפליים לקו בכפליים שלעומות החטא מתרבה כח המזיק לענוש החוטא על כן ברא הקב"ה עוד שבעה מדורי גיהנם כמבואר בקרא ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם שביארנו למעלה שהוא הוספה עוד שבעה חלקים על חלק שמינית אשר קבוע תמידית בכחו של מלאך המות והוא אם אשמות גדלו עד שמי רום וכוכביהם וכמו שראה דוד העוונות גדודים ועומדים מארץ עד לרקיע מתרבה גם כן כח המזיק עוד שבעה חלקים עד אשר הוקבע התגברות כח של המזיק בשלימות גם כן מארץ עד לרקיע כמו שראה דוד המלאך עומד מהארץ עד לרקיע ואם אינו מוסיפים אשמה רק חלק אחד אינו מתגדל עליו כח המזיק ג"כ רק חלק אחד ואם יותר יותר וכל זה אם מעניש ומייסר הקב"ה את החוטא בעולם הזה אולם אם מענישו הקב"ה בעולם הבא כמו שאמרו יש רשע וטוב לו כאן בכדי להאבידו לעולם הבא מתוקן על זה שבעה מדורי דגיהנם היינו שניתוספו על יסורי מות וממילא מספיקים עונשי מדורים הללו אף אם גדלו אשמות חוטא עד לשמים ואם לא יוסיף רק חלק אחד באשמתו די לו להתייסר במדור אחד הכל לפי ערך כפלי החטא ואם כן גבי אבשלום שהקדמנו מדכתיב ויותן בין השמים והארץ מוכח שנתמלא סאתו להגדיל אשמתו ועונותיו מארץ עד לרקיע והיה ראוי לקבל עונשו גם כן בשלימות נוסף על ייסורי מות אשר מירקו ממנו חלק שמינית עוד לקבל עונש שבעה חלקים על ידי שבעה מדורי דגיהנם על זה התפלל דוד עליו באמירות שבעה פעמים בני לאסוקיה ממדורי דגיהנם הראויין לו: ועפי"ז ניחא מאוד שדוד נרתת ממלאך המות בשעה שראוהו בשעת הדבר אף שצדיקים שכיחי לראותו אבל כת התמידי אשר קבוע עליו רק חלק שמינית לא מיבעית כל כך אך באותו שעה שנתגדל כח המזיק אשר בו עוד שבע פעמים כפליים כפי כח הרוחני שבו בלתי בעל תכלית ולכן ראוהו עומד בין השמים ובין הארץ ואז נרתת מאוד אשר ראהו כח המזיק עליו גדול ועצום מאוד להזיק בכל אשר יפנה להרשיע בתכלית השלימות שנאמר וירא דוד מלאך עומד בין השמים וארץ וחרבו שלופה בידו. וידוע שכל עיקר ארס המזיק קבוע אצל מלאך המות בחרבו כמו שאמרו רז"ל ששלשה טיפין תלויין בה שממנה מת כו' ולכן כאשר ראה המלאך נתגבר ממילא אף חרבו הארס נתגבר ועל כן אמר וחרבו שלופה לפיכך נרתת מאוד יותר משארי זמנים: ואפשר לבאר בזה מה שנאמר וישכן מקדם לגן עדן את להט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים כלומר שמשעת חטאו של אדם הראשון נגזרה מיתה על ידי חרב של מלאך המות ואמר שעונשו של חרב הזה היא מתהפכת ואינו שוה בכל זמן כי לפעמים אין בכחה רק חלק שמינית ולפעמים מתגבר יותר לפי ערך אשמות העם עד שלפעמים החרב ההיא חרבו החזקה והקשה עד לאחת כמו שבשעת הדבר שראה דוד את כח המזיק של חרבו שלופה והוא באחת שעומד בין השמים וארץ. ויש לבאר ולומר שלהט חרב היא מתהפכת לשמור דרך עץ החיים כלומר לפי עסק ענין שמירות של עץ החיים היא התורה כך היא מתהפכת אותו החרב אם שומרים הטיב אזי כח החרב מתמעט והולך ואם חס ושלום אינו שומרים אזי מתהפך שליטות כח המזיק של אותו חרב להיות חרבו הקשה. וכן מבואר בילקוט בשם מדרש פרשה בחוקותי הסייף והספר ירדו מכורכין מן השמים אמר להם אם תשמרו את הכתוב בספר תנצלו מהחרב ואם לאו הורג אתכם סייף שנאמר ואת להט החרב וגו' עיין שם. כוונתו לדברינו שעונש חרבו של מלאך המות מתהפך לפי ערך שמירות התורה כנ"ל. ועוד ידוע שהתורה נקראת גם כן חרב שנאמר חרב פיפיות בידם ונאמר חגור חרבך על ירך נמצא חרב התורה היתה מתשת כח חרב בבליים: ועפ"י כל הקדמות הללו מתבאר לנכון בטוב טעם ודעת לענין האמור בפתיחות דברינו מה שהביא הרמ"א שלא לנהוג אבילות בשעת הדבר משום ביעתותא ונקדים עוד דאיתא סימן שצ"ג דאבל יראה עצמו כל שלשה ימים הראשונים כאילו חרב מונחת בין כתיפיו ואחר זה כמו שמונחת בקרן זוויות והוא מירושלמי עיין שם וזהו דווקא שלא בשעת דבר שאין חרבו של מלאך המות קשה וחזקה כל כך ולא מירתת הימנה אבל בשעת הדבר אשר חרבו שלופה ומרוטה בחרבו הקשה והוא באחת מלא מארץ עד לרקיע בכל אשר יפנה להרשיע ולייסר אינו ראוי לנהוג אבילות כלל עסק ודמות חרב לפניו מן חרב המתהפכת כעת לרעה עד לאחת וכנ"ל שהוא מיבעת עכשיו בעת הזאת ביותר ה' יצילנו אחר זה ראיתי בילקוט ראובני פרשה ראה וז"ל שמעתי מחבר אחד מה שאומרים אחר התפילה מזמורים שרבי אליעזר אומר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם לפי שיש בה שמונה פעמים שלום עם שלוה וכדי להכביד שמונה כנפים וכו' עיין שם שלא יתעורר אחר התפילה כ"כ כאן ציוה לשחוט שבעה מיני חיה שהן גדולי מדבר שנולדו בחלק בעל המדבר להתיש כוחו והוא גרם שבעה מיתות במדבר במרגלים במתאוננים בשיטים בתבערה בקורח ונחשים ולזה ציוה לשוחטן כו' עיין שם. הנה מה שאמור שם שיש לו שמונה כנפים נראה שיסודו על פי הדברים אשר יסדנו מהאמור בגמרא דמלאך המות בשמונה טיסות היינו שמונה כנפים נצרך לו לעוף בארץ ומלואו עד לרקיע ומה שאמר שם שהקב"ה ציוה לשחוט שבעה מיני חיה הגדילים במדבר להתיש כוחו היינו אף שמבואר שיש לו שמונה כנפים מכל מקום לא עשה הקב"ה עליו התשות כח רק על שבעה חלקים דהא חלק שמיני נשאר לו על פי הנצרך לבריות אשר נגזר מימות אדם הראשון על כל אדם מות תמות ומסיים שבמדבר אשר חטאו ונתגדל כוחו יותר מדאי עד אשר גרם עוד שבעה פעמים מיתות היינו בזמן שנתגבר כחו עליו חלק אחד יותר מחלק שמינית הטבוע וקבוע בו גרם מיתה אחת וכשנתגבר עוד חטא נתגבר עליו עוד חלק עד שבעה חטאים אז נתגדל כוחו בתכלית המזיק וכנ"ל משמים לארץ לכן חשב שם כל מאמצי כוחו שגרם עוד שבע פעמים הכל כנ"ל ה' יצילנו: הספד שאמרתי ביום חמישי ך"ד תמוז שנת לאהבת ציון אל תשכח כי בחר ה' בצ"יון א"יוה למ"ושב ל"ו לפ"ק לסדר מטות על שמועה כי באה שנעדר הרב המאור הגדול ומפורסם לאיש ירא ה' מרבים מהור"ר חיים מק"ק פינסק שנסע בשנה דאישתקד לאה"ק ונפטר שם קודם פסח העבר. ועוד נפטר פק"ק תלמיד חכם איש צדיק וישר אשר תורתו אומנתו והתמדת לימודו היה מפורסם ללמוד בעמידה ולחזור משניות בעל פה גם היה רגיל לסגף את עצמו בתעניתים בכל תענית צדיקים ובכל הימים אשר יחידים ושרידים אשר ה' קורא אותן מתענים בהם והזכרתי גם אשר נעדר בימים שעברו איש טפסר גביר גבר דכולא ביה המפורסם ר' שאול מקארלין אשר היה למדן מופלג וחכם הכי נכבד בין שרים עד למאוד ועזב אחריו ברכה סך מסויים והפריז על צדקה קודם מותו סך גדול אשר עלה לכמה אלפים אדומים: אמרתי לפתוח מעין הפרשה ולהכניס דברים מזה לענין הספד נאמר בהא סדרא וידבר ה' וגו' נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וגו' וידבר משה אל העם וגו' לתת נקמת ה' במדין אמרתי להעיר הערה במלות לשון נקמה על אשר מצאנו פעמים קובע הענין בלשון לקיחה ופעמים בלשון נתינה ומקודם אמר נקום נקמת וגו' מאת המדינים משמע שענין נקמה הוא עסק לקיחה וכן אמר ירמיה שאוביו אמרו עליו אולי יפותה ונוכלה לו ונקחה נקמתינו ממנו עיין שם (סימן ך') ואמר ירמיה (שם סימן י"א) אראה נקמתך מהם עוד (סימן ט"ו) והנקם לי מרודפי ועוד רבים בלשון הזה להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם וכן אמר דוד לשאול (שמואל ך"ד) ונקמני ה' ממך וכן (שמואל ב' ד') ויתן ה' לך נקמות משאול ומזרעו אם כן מבואר דענין נקמה שרשו ליקח נקמה ולפעמים הונח ענין לשון נקמה בשורש נתינה וכאמור כאן אחר כך לתת נקמת ה' במדין ולא אמר ליקח נקמת ה' ממדין עוד אמר ונתתי נקמתי (יחזקאל ך"ה) עוד שם ועשיתי בם נקמות עוד שם וידעו כי אני ה' בתתי בם נקמות עוד בתהלים אמר הנותן נקמות לי לעשות נקמה משמע ששורש לשון נקמה הוא ענין נתינה ואמרתי לבאר זה על פי המבואר בפרק אחד דיני ממונות באבוד רשעים רינה ומקשה ומי חדי קוב"ה במפלתן והכתיב בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו ואמר ר"י מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקב"ה שמת במפלתן של רשעים ואמר רבי שמואל מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה באותו שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה אמר להם הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים לפני שירה אמר ר"י בר חנינא הוא אינו שש אבל אחרים משיש דיקא נמי דכתיב והיה כאשר שש וגו' וכן בפ' נגמר הדין איתא אמר ר"מ בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת כו' אם כן על דמן של רשעים קל וחומר על דמן של צדיקים ע"כ. ועפי"ז מבואר הכל לנכון דגבי ארם ענין נקמה שורש לקיחה כמו דכתיב (בירמיה) ונקחה נקמתינו ממנו וכמו דראיתי בביאורי הגאון על הא דאמרו עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כלומר שצריך ידיעה להשיב אם נשאל לאדם שאל נא בקשה מה אתה רוצה יותר אם לראות מפלת שונאיך ואתה לא תעלה במעלה או יותר אתה חפץ שאתה תעלה במעלה ושונאיך על מקומו יקום בלי מפלה ובאמת יותר יבוא הנאה ותענוג לאדם לראות מפלות שונאו יותר מההנאה הבא לו מאשר יטיב לו ולפיכך יותר ראוי ליתן שבח והודאה על מה שהטיב הקב"ה עמנו לראות מפלה על המן מהשבח שראוי ליתן מה שראינו גדולות מרדכי ובאמת אמרו מקודם ארור המן ואחר זה ברוך מרדכי משום שזה הנאה ותענוג לנו טפי מן ההנאה שראינו גדולות מרדכי וכמו שאמרו גדולה נקמה כו' וכל זה שייך גבי בני אדם שלוקחים לנפשם שמחה ותענוג על מה שרואים מפלת שונאיהם. אבל הקב"ה לא שש על מפלתן של רשעים וכמו שאמרו מעשי ידי טובעים בים והקב"ה מצטער על זה אם כן אינו שייך גבי קוב"ה לומר שורש על ענין לשון נקמה רק נתינה ולא לקיחה ולכן נאמר על ירמיה ונקחה נקמתינו ממנו ששייך גבי אדם לשון לקיחה וזהו כוונות המדרש הובא בילקוט על קרא דכתיב נקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים זהו שאמר הכתוב ישמח צדיק כי חזה נקם כלומר שהיה קשה להמדרש האי קושיא דגבי קוב"ה כתיב לתת נקמת ה' במדין משמע לשון נתינה וכאן אמר מאת המדינים משמע לשון לקיחה לזה אמר ישמח צדיק כי חזה נקם היינו הקב"ה משיש את הצדיק לראות נקמה ולשמוח ולקבל תענוג והנאה מזה אבל הקב"ה עצמו אינו שמח במפלתן של רשעים אם כן מתורץ שני לשונות הנאמר במקרא בענין נקמה ומדוקדק נמי מה דאמור ישמח צדיק כי חזה נקם ולא אמר שמחה לצדיק משום דקאי על הקב"ה שמשמח הצדיק לחזות נקם וחקרתי לחפוש בכל המקרא לפרש דבר זה בכל לשונות הנאמר שם נקמה וראיתי שכמעט כולם נקבעים ללשונותם