גליא מסכת חלק ב פז

הראשון אמרו לא נפקד ממנו איש. פירש לא נפקד איש לעבירה כי שורש חטא הוא ג"כ לשון חיסרון כמו אני ובני שלמה חטאים וממילא נפקד וחטא משורש אחד המה אמר להם משה אם כן כפרה למה אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הירהור לא יצאנו מיד ונקרב את קרבן ה' תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו עיניהם מן הערוה ונראה שדרש חז"ל מרומז ומכוון בהאי דיקדוקא שדיקדקנו בתיבות אשר בידינו ונקדים מה דאיתא בפ' וירא שאמר אבימלך בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת ויאמר אליו האלהים גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך כו' מפרש"י שם אבל נקיון כפים אי כאן הדא אמרת משמוש ידים יש כאן ע"ש אף כאן משה היה חושד ואומר שמא חזרו לחטוא בבנות מדין כראשונה כמו שאמר הן הנה היו בדבר בלעם והשיבו שחקרו ודרשו על זאת מכל אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נעשה מאומה שום חטא ואפי' נקיון כפים יש כאן רק עכ"פ מידי הירהור לא יצאנו כמו שהירהור הוא משלשה דברים שאין אדם ניצול ממנו כל יום ויום וא"א לדרוש ולחקור כלל על זאת לכן ונקריב קרבן ה' על הירהורים. וכמו שאמרו בפרק אמר להם הממונה הירהורי עבירה קשה מעבירה וכבר ביארתי לתשובה טעם נכון מה שהירהור קשה וכמו שאמרו בפר' יוה"כ אמר ריש לקיש טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של אותו מעשה שנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש. והארכתי דברים בזה שעצמות החטא באברים הגשמים אבל הרהור הוא בלב אשר משכן הנפש הוא בלב וכתם שנעשה על הנפש נבלע ונכתם ולא בנקל לנקותו עד שלא ישאר שום רושם. ואמרתי על זה משל מכתם הנעשה על בגד לבן שעצמות גשמות של הכתם נקל מאוד להכובס להעבירו אבל רושם הבלוע בתוך בגד. טורח הרבה להכובס עד שינקה הבגד כשלג על ליבונו כמו בראשונה שלא יהיה שום היכר ואף שלא ישאר רק חלק מאה מן הכתם יתעכב הכובס על כיבוס טהרתו בטורח כמה פעמים יותר ממה שיטרח במאה חלקים הנעשה למעלה על הבגד כן הענין שעון הוא בגדים צואים וכתמים שנאמר ויהושע לביש בגדים צואים וביארתי שם לתרץ בזה קושית הב"י ריש ה' ר"ה איך גדול כוחו של ער"ה לכפר שליש כמו יוה"כ. וע"פ הצעה הנ"ל ניחא שער"ה מכפר שליש גשמותו של כתם וזה נקל לכובס בטורח מועט להעביר שליש של כתם ואף שליש שני אינו קשה כל כך אך שליש האחרון לעשות הבגד זך ונקי כשלג עד שלא ישאר שום רושם כלל וכלל על זה מתעכב הכובס הרבה בטורח גדול כפלי כפליים מעל ב' חלקים ראשונים וזה הכח הוא ליוה"כ מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו היינו כשלג ילבינו והבאתי שם פסיקתא שהביא ילקוט (ריש ישעיה) רחצו הזכו כו' ט' מידות הוא ט' ימי תשובה ועל יוה"כ נאמר כשלג ילבינו והיינו כל עבירה ההירהור שבה קשה שהוא בנפש ונבלע הכתם ונכתם מאוד וזהו דאמר טוב מראה עינים מהלך נפש מפני שזהו תענוג הנפש ולכן הוא בלוע בנפש וזהו דקאמר שם בפרק במה אשה דקרבן שהביאו במלחמת מדין הוא לכפר על נפשותינו מפני שעיקר החטא לא חטאו רק בהירהור וזנו עיניהם מהערוה והוא בנפש לבדו ולא בגשמיות כנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש והנה מיתות צדיקים מכפר כפרה עצומה לטהר וללבן כל עיקר רושם של הכתם כמו יוה"כ אשר נאמרו בו כשלג ילבינו והוא דאיתא בזוהר דאתקינו למיקרי מיתות בני אהרן ביוה"כ בכדי לאדכורי מיתות צדיקייא דמכפר כיוה"כ עיין שם באריכות: ומעתה מבואר פרשה שהתחלנו כי תשא את ראש בני ישראל כלומר אם יטלו את ראש היינו הצדיק שנקרא ראש כנאמר מחץ ראש על ארץ רבה זהו לפקודיהם היינו עבור כלל חטאים אשר חטאנו בעונותינו הרבים וכאמור במלחמות מדין שאמרו לא נפקד איש לחטא אבל אם נוטלין הצדיק הראש מסתמא חטאו כלל ישראל ומפני הרעה אשר רעים וחטאים נוטל הקדוש ברוך הוא צדיק ומכפר על עוונותיהם [וגם יש לפרש כפשוטו דמה שנושאין ראש מכלל ישראל הוא לפקודיהם כלומר שהיה ראוי להתחסר מכלל ישראל מנין מרובה וכמו דאיתא בילקוט הנ"ל שאבישי בן צרויה לבדו מת ונעשה חשבון בקרא שבעים אלף איש] ואמר עוד ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ובאר הכתוב בזה איך שעיקר קישור כלל ישראל להצדיקים הוא על פי קישור חלק הנפשות אשר חצובות משורש אחד ומשום הכי נקראו שבעים נפש לשון יחיד כמו שביארתי ונפש יהונתן נקשרה מעצמות בלי שום סיבה תלויה בדבר וזהו מאמר הכתוב שעל פי חיבור וקישור הנפשות נעשה כפרה ממיתות הצדיק על כלל ישראל וכמשל הזוהר בפרשה פנחס שבני עלמא שייפי חדא דא עם דא כמו בר נש חד שמחובר כל שייפי גופיה דא עם דא להועיל הקזות שייפי חד על כולהו מחמת התחברות הדם כן היא בכל בני עלמא הנפש מחובר משורש ומחצב אחד וכנאמר הדם הוא הנפש. ועוד מרמז הפסוק איך שכפרה של מיתות צדיק היא עצומה מאוד כמבואר בזוהר שדומה כפרה זו לכפרות יוה"כ אשר מלבין ומנקה עד שלא נשאר שום רושם כנאמר כשלג ילבינו שמנקה אף מה שנבלע כתם העון בתוך הנפש ויליף בזוהר זאת שדומה מיתות בני אהרן ליוה"כ ולכן אמר כאן עיצומו של כפרות הצדיק על הדור ונתנו איש כופר נפשו כלומר אפילו מה שנבלע בנפש מתכפר על ידי מיתות אשר נשאו ונטלו את ראש בני ישראל ואחרי אשר נטילת צדיק מן הדור הוא כפרות עוונות כלל ישראל כנאמר באבישי בן צרויה שטול הרב שבהם שיש בו לפרוע כמה חובות וידוע שבין כפרות יוה"כ ובין כפרות קרבנות צריך תשובה ע"כ ראוי לעורר את כלל העם לשוב בלב ונפש בכדי שיגן עלינו זכות הצדיק לעולם בכלל: עוד אמרתי לעורר ההספד על העדרות הצדיקים הללו ובפרט על צדיק החסיד המפורסם המורה צדק ר' הילל על פי מה דאיתא בפרק החליל שאמרו על הילל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי רש"י מפרש בפרשה ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה למה אמר ממקום שיצא אלא ללמדך שיציאות צדיק מהעיר עושה רושם כשהוא בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה וכשיוצא פנס זיוה פנה הודה פנה הדרה וכן ותצא נעמי עיין שם כן היה ראוי לומר על הרב הג' המ"ץ ר' הילל כשהיה חונה בק"ק הוראדנא אם אני כאן הכל כאן שהוא היה זיוה והודה והדרה עד שהיו מפארים ומהדרים את כלל העיר לאמר עליה צהלי ורוני יושבת ק"ק הורארנא כי גדול בקרבך קדוש ישראל אבל כעת שאין הרב המ"ץ ר' הילל כאן מי כאן שפנה זיוה הודה והדרה ולא נמצא ממלא מקום וראוי לומר מי כאן הילל מי כאן הילל שימלא מקומו בתורה ובחכמה ובחסידות וצדקות כמותו ומה שמסיים במאמר הנ"ל למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי הארכתי לבאר על פי מה דמבואר אצלי מכבר באריכות בדרושי הספדים שלי וכאן ארמוז עליהם בקיצור מאוד שאמרו מת מתוך השחוק סימן יפה מת מתוך הבכי סימן רע לו עיין בפרק הנושא וביארתי זה שמפורש בפרשה ויחי ובפרשה כי תשא בילקוט על קרא דהראני נא את כבודך שאין צדיק מת מהעולם עד שמראין לו רב טוב הצפון לו לעתיד היינו שביקש משה שיראה השכינה והשיב כי לא יראני אדם וחי רק קודם מיתתו מראים לו זיו השכינה וזהו מיתות נשיקה שמתחבר נשמות נפש הצדיק למקום שהיא חצובה משם עיין בילקוט דמאריך בזה ומסיים הדא הוא דכתיב ותשחק ליום אחרון ובמקום אחר איתא במדרש קשה על הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים אלא הקב"ה מראה להם רב טוב הצפון להם והם חפצין למות דכתיב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ע"כ. ולכאורה לא יליף מהאי קרא רק דקשה בעיני הקב"ה מיתות הצדיקים אבל נראה דיליף לכולה מילתא מהאי קרא והוא על פי דאיתא סוף פרק אלו עוברין והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון זה אור שיקר בעולם הזה וקיפאון לעולם הבא וביאורו כדאיתא בפרק אלו דברים (דף סא) ובושה החמה וכתיב והיה אור החמה יהיה שבעתיים עיין שם ברש"י ד"ה והיה דמפרש שיהיה עודף על אור של עכשיו שלש מאות וארבעים ושלשה פעמים עכ"ל וכמו שאמרו אור שנברא בששת ימי בראשית היה אדם מסתכל בו מסוף העולם עד סופו כיון שחטא גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא ממילא האי אור שלנו אף שהו' יקר אצלינו שמברכין עליו יוצר המאורות יהיה קפוי ואינו נחשב לכלום לעולם הבא מחמת אור של רב טוב הצפון באותו זמן שהוא גדול הרבה יותר משל עכשיו ואפשר שזהו שאמרו צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה היינו אור שיוצא מזיו השכינה מהוד והדר הקבוע שם וזהו דאמר קרא דמה שיקר בעיני בני אדם הוא אור שלנו אינו נחשב לכלום בעיני הקב"ה שעמיה שרי נהורא מאור הגדול הנ"ל וכשמראין לצדיק אור שהוא יקר בעיני ה' היינו אור הגנוז על ידי זה שרואין רב טוב הצפון להם מזיו השכונה אז המותה לחסידיו על כל פנים על צדיק נאמר ותשחק ליום אחרון שהוא מת מתוך השחוק אמר השחוק ולא שחוק שהוא בה"א הידוע וגבי רשע נאמ' ואחריתה כיום מר עוברי בעמק הבכא נאמר על רשעים בפרק עושין פסין וגבי אבשלום אמרו שנשאר תלוי על האילן בשערו רצה לשלוף חרבו ולחתוך שערו ראה גיהנם פתוחה תחתיו ואמרתי דיליף זאת ממאי דכתיב ויותן בין השמים ובין הארץ וזה לא שייך על תליית האילן אם לא שגיהנם ראה תחתיו אם כן נראה שרשע רואה עונשו לכן נאמר עליו אחריתו כיום מר וזהו שאמר מת מתוך הבכי כלומר בה"א הידוע סימן רע לו ואמר לבכות ועת לשחוק כלומר שיש עת שהוך לבכי ויש עת שהולך לשחוק ובפרק קמא דעבודת כוכבים אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא שנאמר והלך לפניך צדקך וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר ילפתו אורחות דרכם ופירש מהרש"א שמן מצוה נברא מלאך טוב סניגור ומעבירה קטיגור ומשל המוליך את אדם לשמחה אינו מהצורך לאוחזו כי וודאי לא ישמט מעצמו לילך אחרי המוליכו אבל למי שמוליכין לגרדום לדין וודאי צריך המוליכו ללפתו בחזקה שלא ישמט מלילך אחריו ולכן גבי מצוה ילך מעצמו לעולם הבא אבל גבי עבירה שהוא המקטרג ודן אותו לכן מלפפתו עיין שם ואני הארכתי דברים בדרושי הספד אשר אמרתי מכבר וכאן אקצר והבאתי ראיה לזה מהקרא דגבי ברכות כתיב ובאו עליך כל הברכות והשיגוך וגבי קללות כתב אם לא תשמעו ובאו עליך כל הקללות ורדפוך והשיגוך והוא משום דלברכות אינו נשמט מעצמו ומתקרב ולא מרחק אבל בקללות מסתמא משמיט ומרחק את עצמו כל מה דאפשר לכן אמר ורדפוך והשיגוך היוצא מכל תוכן הדברים האלו דגבי צדיק שמראין לו רב טוב הצפון מת מתוך שחוק ותשחק ליום אחרון וגבי רשע איפכא כנ"ל. והנה אמרו שם בסוכה בפרק החליל רגלי דבר נש אינון ערבין ביה לאתר דמתבעי תמן מובילין יתיה ומעתה נחזי אנן הרגלים המה ערבין של האדם להוליכו ליום פקודתו וכדומה אדם שאומר לחבירו אני רוצה להזמין את פלוני על שמחתי וזה משיב לו תוכל להזמינו אני ערב לך שילך ועוד יש שנתפס לגרדום ונותן ערבות להניחו עד יום הדין וזה מתערב להעמידו למשפט נמצא ערב לשמחה הולך מעצמו אבל ערב לדין אינו רצונו לזה רק שמכריחין לו. כן יאמר הילל הערבות מרגלי שמוליכין אותי ליום פקודתי וודאי המה מוליכין למקום שאני אוהב וכמו שהקדמנו שנתקיים ותשחק ליום אחרון ומראין רב טוב הצפון לו ומתאווה לאותו מקום להתדבק בנשיקה ודאי נתקיים בצדיקים הללו למות מתוך שחוק והיה לפניהם עת לשחוק והוליכו רגליהם למקום שאהוב להם זכותם יגן עלינו שיתקיים בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים אמן: לבאר מה דאיתא בשולחן ערוך הלכות אבילות סימן שע"ד סעיף י"א שם ברמ"א וז"ל יש אומרים בשעת הדבר ר"ל אין מתאבלין משום ביעתותא והוא מתשובת מהרי"ל וצריך ביאור מה ענין ביעתותא לעסק האבילות אשר ינהג ואף בתשובת מהרי"ל סימן נ' לא ביאר ענין הזה עיין שם אלא כתב סתמא ששמע באיזה קהילה שלא נהגו אבילות משום בעיתותא עכ"ל ואילו היה אומר משום צער היה מילתא דמסתבר וכמו שכתב המג"א בהלכות תענית שאין מתענין בשעת הדבר ר"ל משום שצער קשה לזה ומביא ראיה מדברי רמ"א הנ"ל עיין שם אבל ענין ביעתותא אינו מובן לפום רהיטא ובלבוש כתב משום פחד כידוע שפחד קשה בשעת הדבר עיין שם, ואפשר שפחד קשה באותו שעה אבל איזה פחד שייך בהנהגות אבילות: וביארתי דבר זה על פי מה דאיתא ברש"י ריש מלכים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו אמר רבי שמואל בר נחמני כשראה דוד את המלאך בשעת