גליא מסכת חלק ב פד

שעה מת אבישי בן צרויה שהיה שקול כרובה של סנהדרין עיין שם ובילקוט איתא ששקול כנגד שבעים אלף ולא מת אלא אבישי לבד ויליף מדכתיב שבעת אלפים איש ולא כתיב אנשים עיין שם ובזה מבואר מה שאמר דוד איך נפלו גבורים בתוך המלחמה יהונתן על במותיך חלל כלומר משום שאתה רב וגדול מכל העם היינו במותיך לשון נישא וגבוה לכן נעשה אתה חלל וכאמור בזוהר פינחס הנ"ל והוא מחולל מפשעינו והטעם הוא כאמור שם בני עלמא אינון שייפין דא עם דא כו' וכאמור בזוהר פרשה בשלח אחת היא לכן תם עבור רשע הוא מכלה אחת יונתי תמתי כלומר כל ישראל באחוה ובתמימות המה כולם יחד לפיכך נתפס הצדיק בעבור הרשע וזהו דמסיים דוד ואומר צר לי עליך כלומר שיכול להיות שהצער שהיה ראוי לי בא עליך ואמר הטעם משום שאחי הוא כלומר אחת היא יונתי תמתי לכן תם ורשע מכלה וניחא מאי דדייק לסיים כאן אחי יהונתן יותר מכל אשר מזכיר אותו מקודם ולא מכנה אותו בשם אחי עד כאן. ובזה יש לפרש נמי מה שאמרו אחד מהאחין אחד מהחבורה כו' כלומר כשנוטלין אחד מיוחד שבכולם כאמור על אבישי בן צרויה טול הרב כו' ונוטלין אותו מטעם אחוה כאמור בזוהר פרשה בשלח אחת היא כו' וכאמור בזוהר פנחס דבני עלמא אינון שייפין דא עם דא בחבורה חדא וזהו שאמר אחד מהחבורה שמת כלומר שנעדר לכפר מתורת חבורה כנ"ל. ואפשר שכוונות זוהר פנחס מה דמייתי קרא דבחבורתו נרפא לנו לפרש דמתורת חבורה עולה רפואה וכפרה מהצדיק על הכלל כן הענין אשר קרה לנו אשר אמר הקב"ה למלאך טול הרב שבהם שיש בו לפרוע כמה חובות ועוונות ישראל על כן ראוי שידאוג בתשובה כל החבורה מכלל ישראל כידוע שקרבן ליכא כפרה בלא תשובה ובפרט בכחה חבורות היה הרב רבי נטע הן בחברה מקרא והן בחברה משנה וביותר מכולם חברה ש"ס שהיה לומד בקביעות שיעור גמרא בכל יום ויום בבית המדרש עד כמה שעות אחר חצי היום הכל בעיון הטיב והיו שואלין ודורשין מאתו כל החבורות הללו ואת כל הדבר הקשה יביאון אליו והיה מפרש בהסברת פנים לכל וכמו שאמר ההוא ספדנא על רבי זירא אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה כן ראוי לומר עלינו אוי נא לנו אמרה נאווהרדאק כי אבדה כלי חמדתה איש נחמד ואהוב וטוב לכל כמותו פנה זיוה פנה הדרה של הקהילה ביציאות צדיק מהעיר הדרת פנים זקן היה לבר זקן שקנה חכמה חכמת אדם תאיר פניו קלסתר פניו היה בתכלית ההידור ואמרו בפרק ב' דתענית דהזקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין ואיתא שם תנו רבנן אם יש שם זקן והוא חכם אומר זקן והוא חכם אין שם לא זקן ולא חכם אומר אדם של צורה עיין שם וזה היה חכם וזקן ואדם של צורה משולש ומושלמים מידות ומעלות חכמה יש כאן וזקנה יש כאן על אחת כמה וכמה שראוי להספיד ולקינן על חסרונו מאתנו: איתא בפרק האורג כל המתעצל בהספידו של תלמיד חכם ראוי לקוברו בחייו להסביר הדבר נבאר עוד בענין זה מה דאיתא בפרק ב' דסוכה דחמה לוקה על אב בית דין שאינו נספד כהלכה. לכאורה אינו מובן מה שייכות ליקוי השמש לביזיון התלמיד חכם שלא נספד כהלכה ונבאר כל זה על פי מה דאיתא בפרק ד' דנדרים מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה בזבול מאי בעו הא ברקיע קביעי מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירין ואם לאו אין אנו מאירין באותו שעה זרק בהם חיצים וחניתות אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם כו' עיין שם: ולהבין ולדרוש אגדא זו יתבאר גם כן פסוקים בפרשה קורח דאמור שם ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני כו' אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה כו' וידעתם כי נאצו האנשים כו' ונקדים בביאור דרוש הערות הללו מה דאיתא בילקוט פרשה לך לך ואברכה מברכיך החמיר הקב"ה בכבודו של צדק יותר מכבודו כתיב ואברכה מברכיך ומקללך אאור אנא ובכבודו כתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו על ידי אחרים ונראה ברור דזה הוא ענין דאיתא גבי ירבעם וישלח ידו מעל המזבח ויאמר תפשוהו על הנביא שניבא על ירבעם לרעה. איתא בילקוט בשם פסיקתא הביאו גם רש"י אמר רב הונא בשם רב אידי חס הקב"ה על כבודן של צדיקים יותר מכבודו שעומד ומקריב על גבי המזבח ולא יבשה ידו כיון ששלח ידו בצדיק מיד ותיבש ידו ע"כ וענין הזה האמור בילקוט פרשה לך לך והאמור גבי ירבעם מוצא טעם לשניהם על פי הילקוט (יואל) וכן הוא בעין יעקב בירושלמי בפרק ב' דתענית וקרעו לבבכם ואל בגדיכם אמר רבי לוי מהו ארך אפים מרחיק רגז (כן הוא בתרגום) משל למלך שהיו לו ב' לגיונות קשין אמר המלך אם דרין הם עמי במדינה עכשיו בני המדינה מכעיסין ומיד המה עומדין עליהם ומכין ומכלין אותם אלא הריני משלחן לדרך רחוקה שאם יכעיסוני בני המדינה עד שאני משלח אחריהם בני המדינה מפייסין ואני מקבל פיוסן כך אמר הקב"ה אף וחימה שני מלאכי חבלה הם אם דרים עמי כאן עכשיו ישראל מכעיסין אותי והם עומדים עליהם ומכלים אותם אלא הריני משלחן לדרך רחוקה שאם יכעיסו אותי ישראל עד שאני משלח אחריהם הם באים ועושין תשובה ואני מקבל תשובתן מה טעם באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו כו' אמר רבי יצחק ולא עוד אלא שנעל בפניהם מה טעם פתח ה' אוצרו ויוצא את כלי זעמו עד די פתח עד די טריק רחמוי קריבין עכ"ל: ובזה מבואר האמור גבי ירבעם שעומד ומקריב לעבודת כוכבים ולא בא עליו עדיין עונש כיון ששלח ידו בצדיק בא עליו העונש תיכף הוא על פי האמור שהקב"ה ארך אפים ותרגומו מרחיק רגז וכמבואר בילקוט דפרשה לך לך דהקב"ה החמיר בכבוד הצדיק יותר מכבודו דעל כבודו נאמר ובוזי יקלו על ידי אחרים היינו על ידי מלאכי חבלה הממונים על זה והמה לגיונים קשין המבואר בירושלמי הנ"ל והקב"ה ריחקן מעליו ונעל בפניהם ולכן מתעכב עונש הפורענות ולא נעשה פתגם הרעה מהרה על ראש רשעים לחול דעד די פתח ועד די טריק וכנ"ל אבל בכבוד הצדיק החמיר הקב"ה ולא מסר עונש לשלוחיון אלא מענין בעצמו וכאמור ומקללך אאור אנא וממילא עונשו קרובה מאוד לבוא תכופה ואינן מהצורך לשלוח אחריהם מארץ מרחק ואף לא נעל בפניהם ולכן אמור גבי ירבעם כיון ששלח ידו בצדיק תיכף בא עליו העונש ויבש ידו משים דעבור הצדיק מענין הקב"ה בעצמו לפיכך אין בזה ארך אפים ורחק רגז ופקודת העונש ממהרת לבוא ובזה מבוארים מקראות בפרשה קרח דמשה אחר לישראל אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם בזאת תדעון שלא חס הקב"ה לענוש אותם בשביל בזיונו אלא בחטאם ימותו ויהיו עונשם על ידי המלאכים הפקודים על עונשים וממילא שיהיה להם ארך אף רחק רגז ועד יום מותו יחכה להם כידוע מידות הקב"ה להתנהג עם בריותיו באריכות אפים שהרחיק מחדורתו מלאכי חבלה ממונים לענוש את הבריות אך עבור בזיון תלמידי חכמים לא שייך ארך אפים משום שעונשו מאתו יתברך בעצמו כאמור ומקללך אאור אנא. וכן מצאתי ענין זה מבואר בפרק כל כתבי אמר ר"י לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו והכל על פי הקדמה הנ"ל שאף וחימה המה שני מלאכי חבלה לגיונים קשים אשר מבואר בירושלמי הנ"ל שהקב"ה ריחקן מאתו ושילחן לדרך רחוקה ונעשה מזה ארך אפיים אבל כשביזו בה תלמידי חכמים שהקב"ה מעניש עבורו בעצמו לכן אמר שעבור זה עלה חמת ה' בעמו כמבואר בירבעם שמיד ותיבש ידו וביותר יש לבאר על פי האמור בפרק ג' דנדרים דמשה הרג לחמה ויליף מקרא דכתיב חימה אין לי עיין שם אם כן יש לומר דמלאך חבלה ששמו חימה הרגו משה היינו לגיונות קשה כנ"ל אבל עסק עונש אשר יוצא מהקב"ה עבור בזיון הצדיק הוא מילתא אחריתי לכן אמר שעלה אמת ה' כו' ולא מלאך חבלה ששמו חימה וכענין זה אמר משה אם פקודת כל האדם יפקד עליהם כלומר שעונשם יבוא על ידי אחרים שיפקוד ויצוה לאחרים לעונשם אזי חטאם לא עבור ביזיון צדיקים אלא שחטאו נגד הקב"ה אשר נאמר בזה ובוזי יקלו על ידי אחרים אבל אם בריאה יברא ה' ופצתה כו' נמצא שלא יבוא עונשם על ידי אחרים שלוחי דרחמנא ממלאכי חבלה אלא על ידי הקב"ה ובעצמו יזדקק לענוש אותם היינו שבריאה יברא ה' ועסק בריאה בוודאי לא נעשה אלא על ידי עצמותו של הקב"ה. מסיים וידעתם כי נאצו האנשים את ה' דמה שחוטאים נגד כבודו ית"ש מאריך אפו מלנאוץ במהרה וכנ"ל אבל עבור כבוד הצדיק דבא העונש מאתו בעצמו ולא על ידי אחרים לפיכך נעשה העונש במהרה ותכופה. ובדרך דרוש אמרתי לבאר על פי הקדמות הללו מה שקשה על מה דאיתא בפרק ג' דמכות אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימי קמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא כו' ואילו בפרק קמא דקדושין (דף לג ע"ב) איתא שם דצריך למיקם קמי ספר תורה משום קל וחומר מפני לומדיה עומדין מפניה לאוכל שכן עיין שם והקשה מהרש"א דהני סוגיות סתרי אהדדי עיין שם שדחק לתרץ ועל פי הקדמות הללו מבואר לנכון ויהיה מדוקדק מה דדקדק רבא ואמר כמה טפשאי והענין הוא בדרך משל איש שנושה וחייב לכמה אנשים ויש עליו חוב גדול על ערך מאה מנה ויש עליו חוב קטן בערך עשרה מנה אך הזמן פירעון מחוב הגדול זמנו רחוק איזה עידן וזמן אבל חוב הקטן זמנו בהול מאוד ממילא מדרך העולם שידאוג יותר על חוב קטן מעל חוב גדול משום דזה ינגוש אותו תיכף בזמן לא כביר ואף על פי כן חוב הגדול נראה וניכר ביותר ויותר מפני שעולה למספר גדול ולא ראי זה כראי זה. כן הדבר דבקדושין עושה שפיר קל וחומר שמחוייב לכבד ולקום מפני ספר תורה שהוא כבודו ית"ש בעצמו דאורייתא כו'. וכבר ביארתי בדרושים לפרש מה דאמר ז"ל אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית כלומר דאורייתא הוא כבוד עצמותו וכן פירש הרמב"ן ז"ל על מה דאמרו ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה ויוצא אף דבקרא כתיב עוזבי ה' משום דאורייתא וקוב"ה כו' ולכן שפיר יש קל וחומר לקום מקמי ספר תורה מהא דמצינו דמחוייבים לקום מקמי גברא רבא דיליף עיקר של מורא תלמיד חכמים מדכתיב ואהבת את ה' אלהיך את מרבה תלמידי חכמים אם כן יש קל וחומר על ספר תורה דהוא כבוד עצמותו ית"ש וזהו הענין האמור המתעצל להספיד את תלמידי חכמים ראוי לקוברו בחייו היינו כאמור בעדת קרח שהחמיר הקב"ה בעונש הצדיק לעונשו בעצמו ולכן עונשו תכופה ובידו של הקב"ה לברוא בריאה חדשה על עונשו כמו שעשה בריאה על עדת קרח שפתחה הארץ ובלעה אותם חיים ונעשה מיתתן שלא על ידי שליח מלאך המות כמו כן זה שאינו חש על כבודו של תלמיד חכם להספידו כראוי ראוי שיבוא עונשו שלא על ידי מלאך המות שהוא שלוחו של הקב"ה אלא יבוא עונשו על ידי הקב"ה בעצמו כאמור ומקללך אאור אנא בעצמי ולכן יהיה עונשו תכופה לקוברו בחיים דוגמא לעונשו של עדת קרח שבא עונשם על ידי הקב"ה שירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ובדרך דרוש מתבאר בענין הזה האמור באגדה דנדרים שזרקו חיצים וחניתות על השמש ואמר להם בכבודי לא מחיתם כו' ולכאורה היה להשמש תשובה מפני שראוי לחוס על כבוד הצדיק יותר מכבוד המקום וניחא הכל על פי הקדמה האמור בילקוט דעל כבודו ית"ש בעצמו מעניש על ידי אחרים כאמור ובוזי יקלו ועבור כבוד הצדיק מעניש הקב"ה בעצמו כאמור ומקללך אאור אנא וזה שאמרו להשמש בכבודי לא מחיתם שזה היה מן הדין שיהיה נעשה על ידי אחרים אבל בכבוד צדיקים אינו כדאי לכם להזדקק מפני שחס הקב"ה על כבוד הצדיקים לעונשם בעצמו שלא על ידי שליח וכנ"ל והענין האמור ששמש וירח עלו מרקיע לזבול ואמרן כל זמן שלא יעשו דין לכן עמרם לא יאירו ראיתי במהרש"א שכתב וז"ל על פי האמור בפרק אין דורשין שיש שבעה רקיעים וילון רקיע שחקים זבול כו' והמאורות קבועין ברקיע ולא בזבול ובזבול בית המקדש בנוי ומזבח ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב קרבנות כנגד עבודה שלמטה וקרח ועדתו חלקו על אמיתתה עכ"ל. ונראה לי להמתיק הדבר יותר על פי מה דמסיים שם תלמודא בפרק אין דורשין וכי תעלה על דעתך שיש שם פרים וכבשים אלא מהו מקרי