גליא מסכת חלק ב פג

וריחו של כל אחד ואחד מחמת שהמין החזק והחריף הוא מועט במשקלו ומינים הרפויים המה מרובים אולם אם היה ניתן מין החזק והחריף במשקלו הרבה בשוה כמו המין הרפוי בוודאי מתגבר המין החזק ומבטל את הרפוי לגמרי עד אשר לא ניכר טעמו וריחו של הרפוי כלל מעיקרו כן הוא הענין הזה דאצל כלל בני אתם שעסק הבכי התעוררות חזקה אינו שולט רק שלשה ימים והספד שאינו התעוררות חזקה כל כך שולט שבעה ימים ואבילות שולט עד שלשים יום. ולכן ניכר כל עסק בפני עצמו שאחרי כלות זמן הבכי ועדיין אבילות והספד ניכר ששולט לאחר זמן. אך גבי משה ששלט כל כך התעוררות משך הבכי עד שלשים יום. ונמצא שעל ידי שאף בזמן האבילות היה שולט התעוררות הבכי ממילא לא היה ניכר כל כך זמן האבילות אחרי שהמשך התעוררות הבכי היה מתגבר עלין כל המשך ולזה אמר ויתמו ימי בכי כו' כלומר שהבכי כלה ותמה את עסק האבל מפני שהתגבר עליו כנ"ל אף בנעדר הרב רבי נטע ידוע לכל שכמעט רוב אנשי העיר דמע ידמעו עליו וזלגו עיניהם כמים דמעה וכלו העינים בדמעות: קהלת (י"ב) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה ומפרש רש"י ימי הזקנה עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחרי הגשם כו' הנה כל האמור במקרא הכל נראה שקאי על ימי הזקנה כמו שמפרש רש"י באורך והוא מגמרא דשבת פרק שואל עיין שם וממילא כוונות המקרא שיתעורר האדם לעבודת הבורא בימי הבחרות ולא ימתין על ימי הזקנה כי אז יהיה לו תשישות באיבריו ולא יהיה באפשרי למלאות עבודת בוראו בשלימות כאמור וחשכו הרואות בארובות אלו העינים וכל הדומה על שעת הזקנה אמר וזהו אזהרות חכם שמזהיר את האדם לזרז את עצמו בעודו בגבורתו וכמו דדרשינן בפרק קמא דעבודת כוכבים (דף יט) אשרי איש ירא ה' אשרי שמתגבר לתשובה ולמעשים טובים כשהוא עדיין איש בגבורתו עיין שם. אולם לפי ענין הזה קשה מאוד מה דמסיים המקרא ואומר כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים וכו' אם כן קא חשיב והולך דברים שאחר מיתה וכמו ותשבר כד על המבוע זו הכרס שנבקעת אחרי מותו קשה מאוד איך שייך על זה אזהרה וזכור בימי בחורותיך בשלמא על שלא ימתין לבחור ימי זקנה לעבודת הבורא ובימי בחרות יעסוק בעסקי עולם הזה שייך שפיר לזרז את האדם ולומר אל תאמר לכשאפנה אשנה שבעת זקנה יש הרבה חולשות איברים מראיות העין ושארי חולשות אשר לא תוכל ללמוד ולעשות תורה ומעשים טובים אבל להודיע ולהזהירו שאחרי מהלכו לבית עולמו לא יכול לעסוק בתורה ומעשים טובים זה אינו מהצורך כלל ועוד זה כבר אמר לעיל מזה (סימן ט) כתיב כל אשר תמצא לעשות בכוחך עשה כי אין מעשה חשבון ודעת וחכמה בשאול כו' עיין שם בפירוש רש"י ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם בפרק ד' מאבות על משנה דיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה עיין שם שמביא מקרא הנ"ל ומפרשו איך שאחרי המות אין שום ענין לתקן מעשים טובים וגם יש לדקדק על מה דאמר עד אשר לא תחשך השמש והאור כו' היה לו לומר טרם תחשך כו' וכן אמר (ירמיה י"ג) תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך ובטרם יתנגפו כו'. גם יש לדקדק על לשון כי הולך אדם לבית עולמו היה לו לומר עד שלא ילך לבית עולמו כמו שאמר שארי עניינים אבל לשון כי אינו מובן כלל וכל ארבע לשונות אשר כי משמש בהם לא ידוע לשמשו כאן לא דילמא ולא אלא ולא דהא: ולבאר הדבר לפרש כל המשך המקראות על פשוטו נקדים ילקוט פרשה כי תשא בענין האמור שם קרן אור פני משה שמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו ניטל ממנו אותו מאור פנים תלמוד לומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים מה פנים של מעלה אורן עליהם לעולם ולעולמי עולמים כך מאור של משה שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה ולא משה בלבד אלא כל תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת עדיין לא מת אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים עכ"ל ונראה שהילקוט מפרש תיבות במותו לא קאי למעלה על מספר מאה ועשרים שנה אלא קאי אדלמטה כלומר במותו לא כהתה עינו ועיין ברש"י שפירש לא כהתה עינו אף משמת ולא נס לחה לחלוחיות שבו שלא שלט בו ריקבון ולא נהפך תואר פניו עכ"ל ועיין במזרחי ובשפתי חכמים שמבארים דלעיל גבי לא אוכל לצאת ולבוא פירש רש"י לא כהתה עיניו בחייו דקאי הכי והכי עיין שם והוא הכל על פי מדרש ילקוט הנ"ל וזהו דמסיים רש"י לא נהפך תואר פניו: ובזה מבואר המשך הפסוקים דאמר וזכור את בוראך בימי בחרותיך כו' עד אשר לא תחשך כו' כלומר שתעסוק בתורה ובמעשים טובים מקטנותך עד זקנותך כאמור בילקוט הנ"ל שאז יקויים בך עד אשר לא תחשך השמש והאור כו' שתחזיק מקטנותך בתורה כל כך עד שתהיה זכות שכרך שלא תחשך השמש והאור כו' בימי זקנותך לא יכהה עינך היינו בחייך ובמותך כי אדם הולך לבית עולמו לא תנוס ליחה היינו לחלוחית שבך ולא יתהפך גם כן בזמן ההוא תואר פניך כי כל העוסק בתורה מקטנותו אפי' כשהוא מת עדיין לא מת כמו שמבואר בילקוט הנ"ל אלא בחיים חיותו כמו שאמור גבי משה שלא כהתה עינו ולא נם לוחו תואר פניו אפילו במותו ולכן אחיי ורעיי ידוע שהנעדר הצדיק הזה שאנו עסיקין בהספידו שהיה עוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו וראינו שנתקיים בו בחייו שלא כהתה עינו ולא נס ליחה שראה בלא בתי עיניים עד יום מותו שהיה בן שמונים שנה בוודאי יקויים עליו זאת שאף במותו לא כהתה כו' וכמו שפירשנו הקרא דכי אדם הולך לבית עולמו ומדוקדק מאוד תיבות כי האמור בפסוק הנ"ל היינו שיקויים לא תחשך השמש והאור אפילו כי ילך האדם לעולמו שלא ישתנה אור פניו אף הצדיק הזה עדיין בחיים חיותו לעולמים כנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים: במגילה (דף טו ע"א) אמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא צדיק אבד לדורו אבד משל לאדם שאבדה ממנו מרגליות כל מקום שהיא הולכת מרגליות היא והיא לא אבדה אלא לבעלה והנה בפרק ואלו מגלחין איתא דבר אבין אמר שיאמר בהספידו של רב אשי בכו לאבילים ולא לאבידה חלש דעתיה דרב אשי על שקראו אבידה עיין שם. ואם כן יש לדקדק מה דאמר קרא (ישעיה נז) הצדיק אבד משמע דקורא אותו אבידה ועיין מהרש"א שדיקדק כך עיין שם לכן נראה שזהו כוונות מאמר הנ"ל דמגילה דקשה לרבי אליעזר איך קרא הקרא לשון אבידה על הצדיק על כן בא לפרש כוונות המקרא בזה ולבוא אל הענין נקדים דברי הזוהר דהאי סידרא פרשה בשלח וז"ל (ישעיה ס"ג) ויזכור ימי עולם משה עמד מכאן אולפינא שקול הוה משה ככל ישראל ואוליפנא מהא כו רעיא דעמא הוא ממש עמא כולהו ואי הוא זכי טמא כולהו זכאין ואי איהו לא זכי עמא כולהו לא זכאין עכ"ל וזהו ענין שכיוון רבי אלעזר במאמר הנ"ל לפרש מאי דאמר קרא הצדיק אבד דעל צדיק קשה לומר לשון אבידה רק דבאמת בקרא לא אחר הצדיק נאבד דהוה משתמע שקאי על הצדיק שנאבד אבל השתא דקאמר אבד בשני קמצי'] יש לפרשו בשתי משמעות או דפירושו שהצדיק אבד איזה דבר כלומר שנאבד ממנו איזה ענין או שפירושו כפשוטו שהוא נאבד כידוע למדקדקים שלשון אבד כמו שהוא בקרא סובל שני כוונות הללו. על זה בא רבי אלעזר לומר ששני כוונות אמת המה והכל קאי על הדור כלומר שהצדיק אבד את הדור וכאמור בזוהר הנ"ל דרעיא דעמא הוא ממש כולהו עמא ועמא כולא הוו כלילן בהצדיק והוה מזכי לכולי עלמא וכאמור אי הוא זכי עמא כולהו זכאין. וכן אמר בפירקי אבות משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וכדמפרש בזוהר שעל זה נאמר משה עמו כנ"ל וענין הזה האמור דאי הוא זכי עמא כולהו זכאין וזכות הרבים תלוי בו ענין תועלת ונחת רוח גדולה היא עד מאוד נחשב אצל הצדיק וכמו שאמרו על הקב"ה שכל ענין הנאה ונחת רוח שבאה לו מעיקר בריאתו של העולם הוא משום שחפץ ורצון של הטוב להטיב לאחרים ולכן כשהצדיקם מיישרים דרכיהם ויכול הקב"ה להטיב עמהן זהו יסוד נחת רוחו של הקב"ה כמו שעולה נחת רוח של האב כשהבן הולך בדרך הישרה והאב מטיב עמו וזה עיקר אמור אצלינו בדרושים באריכות ובצדיקים נאמר אחרי ה' תלכו הדבק במדותיו ממילא יש נחת רוח להצדיק כשהוא זכה וכולהו עמא תליין בו וכולהו זכאן על ידו על זה נאמר משה עמו אבל כשהצדיק נעדר אובד זה הענין שאין העם כלולים מעתה להיות כולהו זכאין עמו וזהו כוונות רבי אלעזר הצדיק אבד שיש לפרש שמהצדיק נאבד ממנו איזה דבר ומהו שנאבד אצלו אמר לדורו אבד כלומר זכות כללות הדור שהיו כולם כלולין בו בהשפעות טובה וקדושה והשראות שכינה על הכלל בזכותו ענין הזה נאבד ממנו כעת שנפטר מזה העולם. ועל הדור גם כן ראוי לומר שנאבד מאתם אותו זכות והשראות קדושה שהיה מגיע עליהם בזכות הצדיק. ולפיכך אם באנו לפרש מה דאמור הצדיק אבד משורש נאבד קאי על הדור שנאבד מאתם אותו זכות וכללות קדושה שהיו כולהו דור כלולין בתוך קדושות הצדיק. על זה אמר משל למרגליות בכל מקום שהיא הולכת היא מרגליות והיא לא אבדה אלא לבעלה לא אמר והיא לא נאבדה אלא לבעלה אלא אמר אבדה כלומר שיש לה מעט חיסרון שאין לה בעלים שיהיה מתקשט בה ומשתעשע עמה לשמרה בתוך גנזיו וכעת נעדר מאת המרגליות דבר הזה אבל על כל פנים מרגליות היא בכל מקום שהוא שמאתה ומעצמותה לא נעדרה וחסרה דבר. גם יש לפרש והיא לא אבדה אלא לבעלה משורש נאבדה כלומר שלבעלה היא נאבדה ונחסרה שכל זמן שהיה לאיש הזה מרגליות ההיא היתה נקראת על שמו מרגליות של פלוני וזהו עיקר נחת רוחו של אדם הבא לו מכל אשר יש לו נמצא המשל דומה ממש לנמשל שאצל הצדיק היו כלולין כל הדור וזהו אשר נחסר מאתו כמו גבי מרגליות הנ"ל כן עתה ראוי לנו לומר בהספד העדר הצדיק הרב רבי נטע אשר בחייו היה רעיא דעמא זכאה וכולהו עמא היו כלולין בזכותו כשהוא זכאה כולהו עמא זכאה ונאבד מאתנו זכות הזה על זה ראוי להגדיל התעוררת ההספד ולהוריד דמעות על ענין הזה על הרב הנעדר הזה אמרתי הלא אתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים בכל עסק דין ומשפט או בעסק הוראה ובוודאי ראוי לקרותו אלופי ומיודעי אשר בוודאי למדתי מאתו כמה דברים וכמו שאמרו בפירקי אבות קל וחומר מדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד כו' וכעת את מי אורה דעה ואת מי אבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים עיין פירוש רש"י (ישעיה כח) דחלב נקרא התורה עיין שם וגם שדים יש לפרש על התורה וכאמור דדיה ירווך בכל עת הלא כריע כאח לי הרב הנעדר הזה אשר יחדיו המתקנו סוד הן במילי דמתא והן במילי דשמיא אשר לא נמצא דוגמתו איש אשר רוח אלהים בו בתורה ובחכמה כמותו בקהילתינו ואמרו בפרק האורג אחד מהאחין שמת ידאגו כל האחין אחד מן החבורה שמת תדאוג כל החבורה והענין הוא נפרש גם מה שאמר דוד בקינה על יהונתן צר לי עליך אחי יהונתן לכאורה יש לדקדק למה דייק לכנות אותו בלשון אחוה יותר מקדם אשר הזכירו כמה פעמים בשמו ולא כונהו באחוה עד כאן ועוד לכאורה היה לו לומר צר לי מאוד כמו שאמר דוד אל גד הנביא צר לי מאוד ובסיומא דקרא אמר נעמת לי מאוד כו' ולבאר כל זה נקדים מאמר זוהר פרשה פנחס וז"ל בשעתא דיתפסון צדיקיא במרעין או במכתשין בגין לכפרא על עלמא הוי כדין יתכפרא כל חובא דרא מנלן מכל שייפי גופא בשעתא דכל שייפין בעקא ומרע סגי שריא עלייהו שייאי חדא איצטריך לאלקאה בגין דיתסון כולהו כו' אוף הכא בני עלמא אינון שייפין דא עם דא בשעתא דבעי קוב"ה למיהב אסוותא לעלמא אלקי לחד צדיקיא בינייהו ובגיניה יהיב אסוותא לכולא מנ"ל דכתיב והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו ובחבורתו נרפא לנו כו' ועוד בזוהר בפרשה דהאי סדרא פרשה בשלח רבי חזקיה פתח ואמר אחת היא על כן תם ורשע הוא מכלה (איוב ט) האי קרא אוקמוה ברזא דחכמתא אחת היא מאי אחת היא הדא דכתיב אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ובהאי קוב"ה דאין דינא לתתא ודאין דינוי לעילא בכולא כו' כדין כתיב תם ורשע הוא מכלה בגין דאינון צדיקייא מתפסין בחוביהון דרשיעי דכתיב ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך עכ"ל וכוונתו כדדרשינן (סוף ברכות דף ס"ב) מאי רב טול הרב שבהן שיש לי לפרוע מהן כמה חובות באותה