גליא מסכת חלק ב פב

נלכה להתפלל ולבקש מלפניו שיבקש רחמים להגן ולהציל אותנו מכל רעות שבעולם למענו אולם משל למה הדבר דומה לשני אחים אחד היה חכם וגיבור עומד בחצר המלך וינשאו המלך על כל שריו ועבדיו שעשה לו כמה עסקי מלחמות בניצוח ושארי עניינים בהשכל אשר אין דוגמתו מכל שרי המלך ואחיו השני אח לצרה היה שאין כמוהו לרע בכל מפעליו גנוב ונאוף ורוצח אין לך יום שלא נעשה עליו משפט מות ע"י שופטי ארץ על רוע מפעליו אך בבוא הפסק לפני המלך עמד עליו מליץ אחד עבורו לבקש ולחנן שישא פני אחיו אשר רק חכם ונבון כמוהו לא נמצא בכל מלכותו ולמענו למענו יעש למחול ולסלוח לבטל הגזר דין מהפסק שנעשה והמלך הטה אזנו לזה לגודל אהבת נפש הקשורה לו נפש בנפש אחיו והיה מוותר תמיד את הגזר דין מפסק משפטי מות שהיה יוצא על האח הזה אשר רעים מעלליו ואף אחר זמן שמת שר המלך מכל מקום בכל עת וזמן שהיה יוצא גזר דין על הבליעל היה עומד המליץ לבקש מהמלך זכור נא חסד ואהבת אחיו והמלא רחמי' עבורו אך כל זה יתכן כשמת שר המלך מיתת עצמו אולם אם נתגלגל הדבר מהאיש הבליעל הזה עד אשר בחמתו ובזעפו רצח את אחיו השר הגדול בבית המלך היתכן הדבר שיבוא מליץ הטוב לבקש מן המלך שיטה חסד לוותר את משפט הרוצח ההוא עבור אהבה הקשורה להמלך עם אחיו אחרי שעיקר חוק ומשפט עליו כעת עבור הרצח את אחיו אשר היה יועץ וחכם המלך ואליו היה גילה סודו וכל משכיות לב מלכים עד אין חקר את הכל חקר עם יועץ וחכם ההוא ובלתי ספק שבזכרו להמלך דבר הזה אשר נעדר מאתו כעת דבר הזה אשר לא נמצא לפניו אדם כזה לעשות עמו ברית ומנוחה לשכון עמו בעצה ותושיה קצוף יקצוף המלך מאוד על הרוצח הזה להוסיף עליו מכה רבה ומשפט מות חרוץ על הרוצח הזה בלי חמלה כן אנחנו בדמיון משל הזה ידוע האמור בפרק ב' דשבת (דף לב ע"א) דכל זמן שיש צדיקים המה נתפסים בעון הדור ובפרק קמא דכתובות אמר חשובי את לאתפוסי אדרא. ובמדרש אלה פקודי המשכן שנתמשכן בעוונות ישראל ואמרו כשיחרב המקדש מה תהא ואמר הקב"ה אני נוטל צדיק אחד ומכפר וכן בויקרא בפרשת קרבנות אמרן ישראל כשלא יהיה המקדש מי יכפר אמר הקב"ה צדיק אני נוטל ויכפר עליכם. ובעלי אגדה אמרו אדם כי יקריב מכם קרבן היינו הצדיק שהוא מכם קרבן לה'. ודוד אמר בקינה שלו על יהונתן על במותיך חלל כלומר מחמת שאתה נישא וגבוה לצדיק מכל העם משום הכי אתה חלל. וכנאמר והוא מחולל בפשעינו מדוכא מעוונותינו נמצא שהצדיק נתפס עבור רעותינו ואם כן איך נעיז פנינו ועוד מי לנו פה לבקש מהקב"ה שיטיב למחול ולסלוח לנו בזכות הצדיק ההוא אשר אנחנו היינו בגורמיו להיות מחולל בפשעינו וזהו שאמר הצדיק אבד כו' באין מבין כי מפני הרעה אשר עשו עם הארץ נאסף הצדיק אם כן איך נבוא לבקש עוד סליחה וכפרה ולהטיב לנו בעבור אהבת הקב"ה את הצדיק אחרי אשר רעותינו גרמו להיות נאסף אל עמו: על כן אחיי וריעיי מאוד מאוד ראוי לקונן ולהתאונן ולהיות כל אחד ירא וחרד ולשבור לבו בקרבו אולי הוא גרם חס ושלום להעדר הצדיק ובעוונותינו מת ונאסף לעולמו ועל זה לן יאות למבכי ולן יאות למספד ולהוריד כנחל דמעה מעל כל פנים ועל פי כל הקדמות המבוארים אמרתי דרך דרוש והתעוררות הספד מה דאמר בפרק עגלה ערופה כי ימצא חלל באדמה כו' נופל בשדה ולא נודע מי הכהו ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו כו' לכאורה מתחילה אמר חלל באדמה ולא אמר בארץ או בשדה כמו דאמר לבסוף נופל בשדה והנה הקדמנו דהצדיקים דומים למזבח כפרה ואדמה קרוי מזבח כאמור וייצר כו' עפר מן האדמה ממקום כפרתו שנאמר בו מזבח אדמה ולכן אמר כי ימצא חלל באדמה היינו הצדיק יהיה חלל ולא נודע מי הכהו עיין בפרשה בלק מפרש רש"י אולי אוכל נכה כלומר לחסר אותו עיין שם והכא נמי אמר לא נודע מי הוא גרם בעוונותיו לחסרו ונקדים האמור בפרק ב' דבבא בתרא במיתת רב אדא בר אהבה אמרו שם כמה אמוראים כל אחד אמר אנא ענישתיה עיין שם בתוספות דכל אחד היה מתאונן שמא הוא גרם את מיתתו עיין שם אם כן אמר נמי כאן שהזקנים והשופטים כל אחד יעשה מדידה על כלל הערים לחקור ולדרוש ולומר נחפשה דרכינו ונחקורה לפשפש במעשים אולי ימצא איזה אנשים חטאים שיהיו מעשיהם קרובים אל החלל הזה שהמה גרמו לזה וישובו מדרכם הרעה כי עיקר ענין ההספד הוא לעורר לבות בני אדם לתשובה ולמעשים טובים כאמור בקרובי אקדש ורש"י מפרש שם מקרא דנורא אלהים ממקדשיך אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך כשהקב"ה עושה דין בצדיקים הקב"ה מתיירא ומתעלה ומתקלס ואומרים אם לצדיקים כך אנו על אחת כמה וכמה עיין שם ומה שאמר אל תקרי ממקדשיך כו' הוא על פי האמור דסילוקן של צדיקים הוא כחורבן בית המקדש דלאחר חורבן הקב"ה נוטל הצדיק להיות נתפס בעוון הדור ולכן אמר אל תקרי ממקדשיך הוא נורא היינו חורבן בית המקדש אלא אף ממקודשיך כשלא יהיה הבית המקדש קיים יהיה נורא אלהים ממקודשיך היינו על ידי הצדיקים וכנ"ל שמתיירא הקב"ה והבריות אומרים אם לצדיקים כך ובפייט ראש השנה אומר שם אחרי שמאריך איך שהקב"ה עשה דין באדם הראשון ובכל אבות העולם מסיים ואומר אם כך במצוקי ארץ מה יעשו רשעי ארץ כו' וכבר הערותי בהספרים לפרש מה דאמור ושמואל מת ויספידו לו כל ישראל ולא אמר וימת שמואל והוא על דרך דאיתא במדרש ויהי מקץ שנתיים ופרעה חולם וכי כל העולם אינו חולמים אלא אינו דומה חלומו של מלך לחלומו של הדיוט ונראה דעיקר דיקדוק של המדרש הוא מה דאמור במדרש שם ופרעה חולם ולא אמר ויחלום פרעה כמו דאמר בפרשה ויצא על יעקב ויחלום והנה סולם כו' ובפרשה וישב אמר ויחלום יוסף חלום ובפרשה הנ"ל גבי שני סריסי פרעה אמר ויחלמו חלום שניהם כו' וכאן מהפך הקרא ואמר ופרעה חולם זהו דאמר במדרש דהכי קאמר ופרעה חולם כלומר דזהו ענין גדול שפרעה הוא החולם משום דאינו דומה חלומו של הדיוט לחלומו של פרעה לכן אף שכל העולם חולמים אינו מפליג הקרא את הדבר ואמר עליו סתם ויחלום אבל כאן הפליג הדבר מאוד ואמר ופרעה החולם הקדים מלת פרעה לחולם להפליג הדבר שזה היה ענין גדול שפרעה הוא החולם ונמצא שלא היה קשה להמדרש למה מבואר חלומו של פרעה יותר משארי חלומות של הדיוט דהא מצינו כמה ענייני חלומות שהזכרנו מפורשים בקרא עניינים אלא דיוקא במה שהקדים מלת פרעה וכנ"ל ואם כן מה שאמר ושמואל מת יש נמי לפרש כך וכי כל העולם אונם מתין אלא הפליג הדבר שאינו דומה מיתות שאר כל אדם למיתות שמואל הצדיק כאמור נורא אלהים ממקודשיך שמתיירא הקב"ה על ידם ואומרים אם כך במצוקי ארץ מה יעשו רשעי ארץ ואם כן הכי פירושו דקרא שהספידו ואמרו ושמואל מת שהיה צדיק מפורסם מה נעשה אנחנו כלומר ויספידו לו כל ישראל ואמרו ושמואל מת אנו על אחת כמה וכמה וכאמור דעיקר ההספד והחי יתן אל לבו דיספוד יספדוניה דידל ידלוני' דיקבר יקברוניה: הספד שאמרתי על פטירת הרב הגדול מהור"ר נטע שהיה עמי פה בצוותא חדא למ"ץ וראב"ד והיה זקן בן שמונים שנה ומנערותו ועד זקנותו לא מש מתוך אהלו של תורה תורתו אומנתו ולא פסיק פומיה מגירסיה שהיה מתמיד גדול ומלא דעת ותבונה והיה בעל זיו תואר וקומה ועד מותו לא כהתה עינו שהיה רואה בלא בתי עיניים ואף בזמן שהיה בגבורות שמונים שנה היה בגבורתו בכל איבריו בשלימות בריאתו ולא נשתנה עליו אחד מאיבריו ונפטר ביום ראשון בשעה שלישית אחר חצי היום ונתעכב לווית קבורתו למחרתו. ואי אפשר להעלות על הכתב והמכתב מדמעות רבות בכי ויללה שנעשה בכל הומיות קריה דפה נער וזקן שם טף ונשים כולם כאחד הורידו כנחל דמעה מאין הפוגות ועפעפינו יזלו מים וענו ואמרו אוי נא לנו אמרה נאווארדאק כי אבדה כלי חמדתה ותהי קול צעקה ויללה כזעקת חשבון ויליל ישימון אוי לנו כי נפלה תפארת ראשינו פנה זיווינו והדרינו כי ציוויו והדרו היה נחמד לכל רואה וחוט של חסד משוך עליו ביום על שהיה עוסק בתורה בלילה: אמרתי לפרש בהערות הללו מה דכתיב ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ולא אמר וימת שמואל גם לפי מה שאומר ושמואל מת לשון עבר היה לו לומר וספדו לו כל ישראל מאי אמר ויספידו ונראה הוא הערה שהערנו לעול בפטירת הצדיק הרב רבי נטע שכל העולם געו כולם בבכיה רבה תיכף כששמע מהעדרתו. וידוע על פי האמור בתלמוד פתח עליו ההוא ספדנא שהיה אצלם ספדנים מיוחדים לזה והיו שוכרים ספדנים לעורר בכי והספד וכדאיתא בשולחן ערוך שד"מ ובמועד קטן (דף ח) כד מהדרי ספדני במערבא כו' וכאמור (ירמיה ט) התבוננו וקראו למקוננות וכמו ותישנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה כו' ואמר התבוננו שצריך להתבונן שלא כל הנשים שווים בזה שיהיו ראויים לעורר הספד ובכי ואמר על ידי שיבואו המקוננות לעורר נהי על ידי זה יגרום להוריד עינינו דמעות אבל בהעדר הצדיק הרב רבי נטע לא המתינו בלל העולם על הערות המספידים ומקטן ועד גדול טף ונשים זלגו עיניהם דמעות טיף אחר טיף מאין הפוגות תיכף כשיצא קול הברה בעיר מהעדרו וכמו שאמרו רז"ל בסוף שבת בפרק השואל מהספידו של אדם ניכר אם בן עולם הבא עיין שם ואמרו בפרק הנושא בפטירת רבי שיצאה בת קול כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן לחיי העולם הבא עיין שם בתוספות דכל היכא דקאמר מזומן הוא בלא דין ובלא יסורין ואם כן ניכר מהספידו שמעוררין בני אדם להספידו מסתמא מכירין שישיגו לעולם הבא על ידי הספדו וממילא מוכח וניכר שהנספד הוא בן עולם הבא וזהו שאמר ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל כלומר תיכף כשנשמע ששמואל מת תיכף ויספדו לו כל ישראל כי בהעדר צדיק כזה והיה ניכר להם שהוא בן עולם הבא וישיגו על ידי אשכבתיה שלו זכות הזמנה לעולם הבא הספידו לו כולם כאחד ולא היו נצרכים להערות מקוננות ומספידים כמו כן בהעדר הרב רבי נטע התעוררו כולם בלי שום עוררות מספידים ובכו כולם בכי ונהי רב עליו. [ובזה יש לבאר (משלי יד) בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור כלומר כשהעצב הוא בתכלית היותר אז דבר שפתיים מהספד אך למחסור שאצלו (ירמיה ח) מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי כלומר חוזק היגון הוא כשהוא מעצמו על ידי דוי לב ולא על ידי מספידים] וגבי משה כתיב ויבכו אותו כל ישראל בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה לכאורה אינו מובן למאי אמר ויתמו ימי בכי אבל משה כי לא סיפר אחר זה שום ענין רק מה שאמר אחר כך ויהושע מלא רוח חכמה כו' זה אינו נמשך ממה שתמו ימי אבל משה כי זה מעת וזמן שסמך משה את ידיו עליו כדמסיים הקרא בזה גם מה שאמר ימי בכי אבל מיותר והיה לו לומר ימי בכי או ימי אבל לחוד אולם נראה לפרש הענין על פי מה דאיתא במועד קטן (דף כז ע"ב) אל תבכו למת יותר מדאי כו' וכן הוא בשולחן ערוך סימן של"ד אין מתקשין על המת יותר מדאי אלא שלשה ימים לבכי שבעה להספר שלשים לאבילות מכאן ואילך אומר הקב"ה אי אתם רשאים לרחם יותר ממני ומסיים שם בשולחן ערוך במה דברים אמורים בשאר העם אבל בתלמידי חכמים הכל לפי חכמתם ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום מגמרא דפרק הנושא שם בפטירות רבי דאמר שלא יבכו יותר משלשים דלא עדיפנא ממשה עיין שם ובקיצור אפשר לפרש כפשוטו דהכי קאמר אצל כל אדם ימי בכי שלשה ואבילות שלשים כי לפי לשון השולחן ערוך דלתלמידי חכמים הכל לפי חכמתם משמע שלא כל אפין שווין בזה יש מהן שראוי להוסיף עליו עד עשרה ימים ויש מהן שראוי להוסיף לו עד עשרים יום ויש שמוסיפין לו עוד איזה ימים אבל להוסיף עד שלשים יום הוא המדריגה אשר אין למעלה הימנו והראיה דאפילו למשה לא הוסיפו יותר ולכן אמר שכאן כלו ימי בכי בשוה עם ימי אבל והיינו ויתמו ימי בכי בשוה עם ימי אבל משה ועוד יש לבאר יותר דהכי קאמר דאצל כל אדם דאין עליו התעוררות בני כל כך דהא ליכא בכי אלא שלשה ימים ודרך משל כשעושין באפטיק איזה מרקחת מרפואות כמה מינים שונים או שעושין איזה משקה או מרקחת לאכילה ונותנין בהם כמה מיני בשמים בין מינים שונים ויש איזה בשמים חזקים וחריפים מאוד בריחן וטעמן ויש שאינו חריפים וחזקים כל כך ולכן מסתמא אין נותנין את מין החריף והחזק במשקלו בשוה עם המין שאינו חזק כל כך. ואת המין שאינו חזק מוסיפין במשקלו ביותר ואם יש במרקחת עוד איזה מין שהוא רפה בטעמו וריחו מוסיפין הרבה ביותר במשקלו לכדי כאשר יצטרפו כל השלשה מינים ביחד יהיה על כל פנים ניכר טעמי