גליא מסכת חלק ב עט

המה בכלל לא עבדו כאמור לעיל מכל מקום חמשה כאלו רבבה ירדופו וניחא דנקט בסיפא ומאה מכם להורות דקאי ואיירי באותן חמשה עצמו שהזכיר מקודם ומבאר שאם אלו החמשה המה במעלות תלמידי חכמים אפילו עד מאה יהיה להם כח לרדוף רבבה כידוע שעל תלמיד חכם אמרו רכב ישראל ופרשיו דטב לישראל בצלותי' ובעותי' להגן על מלחמה נגד רכב ופרשים וכתיב כאשר ירים משה את ידיו בתפילה וגבר ישראל וניחא כל המקרא הזה ומקרא דאיכה ירדוף אחד אלף מפרש והולך ענין דבר הפלגה שהפלגנו למעלה דבהוספת לשנות הפרק פעם אחד עולה למדריגה עד למאוד נגד חבירו עד שחבירו נחשב נגדו לאינו עבדו וזה נקרא עובד אלהים בשלימותו דהתורה קנויה לו להיות כמונח בקופסא מלישכח לעולם וזהו שאמר שזהו דבר פלא שהתלמידי חכמים שהמה בגדר שונין פרקן מאה פעמים מהצורך לחמשה מהם על רבבה אבל אחד מהן לא יעלה הצלתו בוודאי על אלף אף שהחשבון הוא חמשה רבבה יעלה על כל אחד שני אלפים זהו דווקא חמשה ביחד כי אינו דומה מועטין למרובין ופירשתי בזה שזהו חסרון לא יכול להמנות שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם הנה לא אמר שחביריו עשו מצוה והוא לא עשה אלא דייק ואומר שהוא לא נמנה עמהם שאפשר אף הוא עשה את מצוה ההיא אבל עשאה בפני עצמו ולא מצורף עמהם ביחד ואינו דומה מועטין העושין למרובין העושין ולכן זה חיסרון אשר לא יכול למלאות כלל ולפיכך אף שחמשה ירדפו רבבה אינו עולה על אחד בשום אופן לאלף כמו שעשינו דוגמא לעיל מצירופי אותיות חמשה בתים לתיבה של שני בתים אולם מי שעלה במדריגה עד מאה פעמים ואחד אזי יעלה החשבון גדול כל כך עד שאחד ירדוף אלף ועל רבבה די שנים מהם כשיצטרפו שניהם יחד. וזהו דבר נפלא שאחד כלומר מה ששנה פירקו פעם אחת יותר יעלה במדריגה למעלה למעלה כל כך נגד שארי תלמידי חכמים שלא שנו רק מאה פעמים ונכוו בחופתו של חבירו כנ"ל. ואנחנו אשר עסוקין בהספידא דחמשה תלמידי חכמים המבוארין אשר אין אתנו יודע לשער מדריגתן כל אחד מהן נגד חבירו ורבי יוחנן בן זכאי התפאר את עצמו בזה שהיה לו חמשה תלמידים היה מונה שבחם של כל אחד מהם אבל אנשים כמונו אין אנו יכולין לעמוד על סודן יוצרם ובוראם הוא עד הוא יודע לתת לכל אחד כמפעליו בכבוד וחופה כראוי להם ובני אדם יראו לעינים שכולם צדיקים לעולם יירשו ארץ במעשה ידיהם להתפאר ובפרט חותני הרב הג' מהור"ר אלעזר אשר היה יותר מבן תשעים לשוח ולתפילה ותורה ומצות עסק וחורתו אומנתו כל ימיו משניות היה שגורה בפיו אשר שנה פרקים של כל אחת ואחת הרבה והרבה יותר ממאה פעמים ואחד ואף ש"ס תלמוד כמעט בכל שנה ושנה שינה ושלש אותם: ואף זאת מכבר הערותי לומר דיש סברא לומר דמהראוי לעורר לבב העם להתעוררות התשובה במות צדיק שאינו מפורסם יותר מעל צדיק מפורסם. וסמכתי הענין על פי פשוטו על מאי דכתיב הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספו באין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק (ישעיה נ"ז) דהנה עיקר עסק ההספד הוא כמו שנאמר והחי יתן אל לבו כי יראה חכמים ימותו ואמרו יזכור לו יום המיתה מכל שכן כשרואה בעיניו וכדמפרש רש"י בפרשה שמיני הוא שאמר ה' בקרובי אקדש ועל כל פני העם אכבד כשהקב"ה עושה דין בצדיקים הקב"ה מתיירא ומתעלה ומתקלס ואומרים אם לצדיקים כך אנו על אחת כמה וכמה ובמקרא דמפני רעה נאסף הצדיק מפרש רש"י בתענית שני פירושים או להגן מפני הרעה שלא תבוא או כדי שלא יראה ברעה עיין שם (ובסוף סנהדרין איתא שם שלא יראה ברעה ועוד אמרו שמיתת צדיקים מכפרת א"כ ממילא יש שני פירושים) [עיין ילקוט על פסוק זה בשם מכילתא מה שאמר ר' עקיבא לתלמידיו כשנהרג רבן גמליאל ורבי ישמעאל עיין שם] ובין כך ובין כך ראוי מאוד שהחי יתן אל לבו דאם הפירוש הוא כדי שלא יראה את הרעה אם כן חס ושלום רעה מעותדת לבוא על העולם ובוודאי מהצורך לבקש ולהתחנן את אבינו אב הרחמן על זאת שירחם לבטל את רוע הגזירה מעלינו ואמרו תשובה תפילה וצדקה מבטל הגזירה ואף אם הפירוש הוא להגן על הגזירה שלא יבוא בוודאי מהצורך לעורר ולבקש סליחה וכפרה מחילה מהקב"ה שלא נאבדה בנפש האיש צדיק הזה שבעוונותינו הרבים אנחנו גרמו שיגזרו עלינו איזה רעות ה' יצילנו עד אשר היה מההכרח שנפש הצדיק יציל ויגן על הגזירה שלא תבוא כאמור משל על זה בזוהר פינחס מאדם אשר חולה מקיזין לו עורקיו להוציא דם להגן על כל האיברים עיין שם באריכות וזה וודאי אם הפירוש הוא כדי להגן על הרעה שלא תבוא מוכח העדר וסילוק צדיק מפורסם שהרעה והגזירה היה בעוונותינו הרבים גדלה עד מאוד עד שלא היה די להתכפר בצדיק שאינו מפורסם עד שהיה מההכרח להגן על ידי צדיק מפורסם מאוד אם כן יש יותר לעורר לבב העם במיתות צדיק מפורסם מהעדר צדיק ותלמיד חכם שאינו מפורסם כי בהעדר צדיק שאינו מפורסם נראה שאף הגזירה לא היה בהתגברות גדולה עד למאוד עד אשר אפילו צדיק כזה יכול להגן בעדה בפסוח וגנון להציל. אולם אם הפירוש הוא כדי שלא יראה ברעה נראה בעליל שיש יותר לעורר על העדר צדיק שאינו מפורסם מעל צדיק מפורסם שהענין הוא להיפוך דבהעדר מפורסם אפשר לומר שאין הגזירה גדולה וחזקה כל כך אך שהקב"ה חס על צדיק גדול המפורסם שלא יראה ברע כל דהו אבל כשנעדר צדיק שאינו מפורסם בכדי שלא יראה ברעה אשר עתידה לבוא חס ושלום על זה יראה ורעד יבוא על כלל העם כי מסתמא הצרה גדולה בתוקפה עד מאוד שאפילו על צדיק שאינו מפורסם כל כך חס הקב"ה שלא יראה הצרה והרעה כי אם לא היה הגזירה דחוקה ורעה תקופה מאוד לא היה מקפיד הקב"ה על צדיק כזה שלא לראות רעה הזאת: ועפי"ז מבואר בקרא הנ"ל דבתחילה אמר בלשון יחיד הצדיק אבד ולסוף אמר לשון רבים ואנשי חסד נאספו והענין הוא דראותי בני עליה והמה מועטין ולכן אמר הצדיק בה"א הידוע כמו הירך הימנית שבירך כמו כן אמר הצדיק מפורסם אבד ואנשי חסד המה צדיקים שאינם מפורסמים כל כך דצדיקים האלו יש מרובין יותר מעורר הקרא דבין כך יש לעורר את לב העם לתשובה דהא אין מבין פירוש לענין מפני רעה נאסף הצדיק אם פירושו להגן או פירוש שלא יראה ברעה. אם כן בין הצדיק היינו צדיק מפורסם או אנשי חסד היינו שאינו מפורסמים כל כך על כל פנים יש להספיד והחי יתן אל לבו לשוב בתשובה הואיל ואינו ידוע איך הוא פירוש הענין דמפני הרעה אם כן על מפורסם יש לעורר שמא פירושו להגן ועל שאינו מפורסם שמא הפירוש שלא יראה כנ"ל ואנחנו אשר עסוקין בהספד חבורות חמשה צדיקים תלמידי חכמים הללו אשר יש קטן וגדול אחד על חבירו עד שאחד נכווה בחופת חבירו ואנחנו לא נדע ערכם אלהים הבין דרכם על כל פנים יש ביניהם מפורסמים ואינו מפורסמים ועלינו לקיים הערה אשר הערנו עד כה דממה נפשך יש לנו לעורר העם לתשובה הן מפני הרעה שלא יראה ברע או להגן על הרעה וכמו שהארכנו בזה: הצדיק אבד כו' יש לדקדק ע"פ שאמרו בפ' אנו מגלחין (דף ך"ה) שבר אבין נענש על שאמר להספיד את רב אשי בלשון אבידה ובאמת מהרש"א מקשה דהא בקרא הנ"ל אמר הצדיק אבד ומתרץ על פי מה שדרשו רז"ל צדיק אבד לדורו אבד עיין שם ונראה לי לבאר הענין ולפרש בזה פסוק הנ"ל דכבר הבאתי מה דמפרש רש"י בקרובי אקדש ומביא שם רש"י מה דכתיב נורא אלהים ממקדשיך כשעושה דין בצדיקים הקב"ה מתיירא כו' והנה ידוע שיש אבנים טובות הנתונין בטבעת ובאו לצור אותם לחקוק עליהם איזה צורות או אותיות והאבנים קשים עד מאוד עושה המחוקק איזה ענין ידוע שכותש כמה מרגליות וממעשה כתישה זאת עושה איזה סם וחוקק בזה את טבעת אבן הטוב ההוא גם יש עניינים שכותשין מרגליות לאיזה רפואה וסגולה ידועה ולכן מי שרואה איך איזה כותש מרגליות לא יתכן עליו לומר שהוא שוטה ומאבד מה שנותן לו מרגליות הללו מפני שעושה כן לאיזה תועלת ידוע כנ"ל אך מי שמאבד וכותש למרגליות ואינו עושה שום ענין תועלת על זה האיש ראוי לומר שהוא שוטה ומאבד מה שנותן לו. כך ענין כאשר יראו חכמים ימותו מהראוי שהעולם יעוררו את עצמן לתשובה ולמעשים טובים וכמו דכתיב נורא אלהים ממקודשיך כנ"ל מרש"י פרשה שמיני והפייטן של ראש השנה מבאר והולך לעורר העם בתשובה ביום הדין ומביא איך הקב"ה דיקדק עם כל הצדיקים שהיו מששת ימי בראשית אדם הראשון וכן כולם ומסיים אם כך במצוקי ארץ מה יעשו רשעי ארץ עיין שם וכאשר באמת העם מתעוררים לטוב על ידי מיתות הצדיק אם כן יש תועלת גדול לכלל העולם על ידי מיתתו ואף זאת שזכותו גדול עד מאוד שהוא גורם לזה לשוב לב העם להבורא וכתיב ורבים השיב מעון ולכן על ידי זה אינו שייך לומר על הצדיק שאבד מן העולם כמו שאינו שייך לומר על המחוקק או על הרופא ששוחק וכותש המרגליות שהוא מאבדן כנ"ל רק אם חס ושלום לא נתקיים מקרא שכתוב בקרובי אקדש ומקרא הכתוב נורא אלהים ממקודשיך וכלל העם אינם חוזרין לתשובה ומעשים טובים אז שפיר שייך לומר שהצדיק אבד כמו שנאמר על מי ששוחק וכותש מרגליות ואינו עושה בהם ענין פעולה ותועלת וזהו מאמר הכתוב הצדיק אבד אימתי בשעה שאין שם על לב ואין החי נותן אל לבו לשוב לתשובה ולמעשים טובים אבל בשעה שהעם נותנין אל לבם לקיים להיות נורא אלהים ממקודשיך אזי אין שייך לומר אבידה על מיתות צדיקים אלא נאמר עליהם בקרובי אקדש ומקבלים שכר טוב במיתתם יותר מבייהם כי נתקיים שעל ידם על פני כל העם אכבד. וכן יש לבאר בזה מאמר רז"ל הצדיק לדורו אבד כלומר מפרש מה דמסיים בקרא באין מבין שהענין אבידה הוא תלוי בהדור שאינן לוקחין לפעולה טובה לחזור את עצמן למוטב על ידי שיראו חכמים כאילו ימותו אבל אם לוקחין תועלת ממיתתן של תלמידי חכמים כשמקיימין והחי יתן אל לבו ובוא יבוא ממיתתו פעולה טובה לכלל העולם אזי אין הצדיק בכלל אבידה כי אדרבא זכות הרבים תלוי בו כנ"ל: אמרתי לבאר מה דכתיב עת לטעת ועת לעקור נטוע ולכאורה תיבות נטוע מיותר ודי אומרו עת לעקור ועוד יתבאר בזה קרא באיכה סילה כל אבירי ה' בקרבי קרא עלי מועד לשבור בחורי ונבאר הדבר על פי מה דאיתא בירושלמי פרק מי שמתו הוא בילקוט על קרא הנאמר בשיר השירים דודי ירד לגנו כד דמך רבי חייא בר אבא בר אחתיה דבר קפרא עאל ריש לקיש ואפטיר עלוי דודי ירד זה הקב"ה ירד לגנו זה העולם לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים אלו הצדיקים כדי לסלקן מביניהם משלו משל למה הדבר דומה למי שהיה לו בן והיה אותו הבן חביב עליו ביותר מה עשה נטע לו פרדס בשעה שהיה הבן עושה רצונו היה מחזר בכל העולם כולו ורואה איזה נטיעה יפה בעולם ומביאה ונוטעה בתוך פרדיסו ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצצם כך בשעה שעושין רצונו של מקום הקב"ה חוזר בכל מקום כו' ובשעה שמכעיסין אותו הוא מסלקן את הצדיקים שביניהם עכ"ל עיין ברש"י תחילות שיר השירים על פסוק לריח שמניך כו': ובזה יש לבאר מה דאמר סילה כל אבירי ה' בקרבי לכאורה מיבית בקרבי מיותר לגמרי ואין לו פירוש כלל ועל פי ענין הנ"ל ניחא והכי פירושו דהמקונן קונן ואומר דהנה עד עתה מכבר היה עיתים לטובה בשעה שהייתי עושה רצונו של מקום היה הקב"ה רואה לברור ולהפוך כל צדיק ולקבוע ולנטוע בתוכי ועתה נהפוך שאפילו נטיעות שהיה מכבר קוצצן ויש לפרש סילה מלשון סולו המסילה כלומר שהפך כל אבירי מכל העולם בקרבי ועתה נהפוך קרא מועד לקצוץ אפי' בחיריו וזהו שאמר עת לטעות צדיקים הנמצאים אצלי ועת שהקב"ה כועס על ישראל לעקור אפילו נטועים מכבר כן בעוונותינו הרבים אשר קרה לנו שמהראוי לבקש רחמים לשכך מעמנו כעס וחימה שכעס עלינו המקום לעקור ולקצץ מאתנו צדיקים אשר נטועים אצלינו מכבר זה מכמה שנים ה' ירחם: עוד אמרתי לבאר מקרא דסילה כל אבירי ולתרץ ולפרש מלת בקרבי גם יתפרש מה שיש לדקדק דהכי היה לו לומר סולה ה' כל אבירי בקרבי אבל השתא דסמיך מלת ה' לבקרבי אין לו שחר כלל ונפרש בענין הזה עוד מאי דכתיב בפרשה בחוקותי ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם דלכאורה לא יתכן לדבר כזאת כי אחרי אשר פותח בעבותות אהבה עזה שישכין הקב"ה שכינתו בתוכינו ממילא יהיה אהבתו קשורה בנו פשיטא שלא יגעול אותנו והתם