גליא מסכת חלק ב עז

במליצתו ונעימות דבריו אהבת נשים ואמר הלא תראה דבר נפלא שנפלאתה אהבת תלמידי חכמים שהמה אהבת רוחני מאהבת נשים שהוא אהבה גשמית בתכלית ההיפוך מקצה לקצה. כי הלא אהבת תלמיד חכם היא לפי ערך חכמתו ותורתו אשר קבוע בו. וזה וודאי אף שנאמר על יהושפט ואת יראי ה' יכבד כשראה חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וזכה על פי זה למלוך כ"ב שנה מפני שכיבד התורה שניתנה בכ"ב אותיות בלתי ספק שלא החזיק הכיבוד ואהבה לכל הלומדים חכמים ותלמידיהם שוה בשוה אלא לפי ערך חכמתו הגדיל הכיבוד והאהבה אליו וכבר הקדמנו דכל תלמיד חכם אף שחלק אלוה ממעל הוא תקוע וקבוע עליו מיום הוולדו כאשר חלק לו ה' בבינה מכל מקום אם הוא נאה אינו משיג כל כך עוצם חכמתו ובינתו כאשר לא היה נאה ושפירא כי אז היה השגתו ועוצם בינתו משיג יותר באותו חלק עצמו אשר חלק לו ה' בבינה וכמו שאמרו על אותן שהיו שפירי וגמירי אילו היו סני הוו גמירי טפי מעכשיו וא"כ חזינן שאהבות הרוחני שהוא לתלמי' חכם מחכמתו ותורתו יותר נטוייה למי דהוה סני יותר מאילו הוה שפירא וכמו שאמרו תורה מפוארה בכלי מכוער כלומר דווקא במכוער ולא במפואר וכמו דמייתי שם מחמרא דצריך למירמי דווקא בכלי חרס ולא בכלי כסף וזהב. א"כ הענין עסק אהבת תלמידי חכמים נפלא ומובדל מעסק אהבת גשמיות שהיא ביחוד אהבות נשים שעיקר אהבתן נוטה אל היופי ונסוגה היא מהמכוער וכמו שאמרו בתענית על אחד שהיה לו אשה חנה ולא מתקבלה על בעלה מחמת שהיתה מכוערת והיה צריך לומר תתייפה חנה. אולם באהבת ת"ח הוא להיפך דעל תלמי' חכם דהוא סני תתחזק יותר האהבה ע"פ ערך שחכמתו והשגתו בתור' עצומה טפי מאילו הוה שפירא כנ"ל. ובעבודת כוכבים (דף טז ע"ב) דאמר ר' אסי לרבי זירא פתיא אוכמא כו' אפשר שלא לבזוייה קאתי אלא התעורר עליו ענין שעל ידי זה התורה מפואר בכלי מכוער. ובאמת איתא בפרק קמא דכתובות כי סמכו רבנן לרבי זירא אמרו עליו לא כחל ולא שרק ולא פרכס ויעלת חן כי התורה נקראת אילת אהבים ויעלת חן על לומדיה והתורה מפואר יותר בכלי מכוער כמו יין בכלי חרס שהתורה נמשלה ליין ורבי זירא הוה פתיא אוכמא ושיבחו אותו בזה מחמת שהוא לא כחל ושרק על ידי זה יהיה מעלה חן חינו של תורה יותר מאחרים ולא רצו לומר מכוער משום דבר מגונה ואמרו זאת בדרך שלילה: הספד שאמרתי על חכם אחד איקלע לאתרן רב וחכם אחד מ"ץ זקן ונשוא פנים ונתעכב פה אצל בנו איזה חדשים ושכיב פה ואמרתי בהספדו האמור בפרשה ויחי גבי מיתות יעקב ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו כו' וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים כו' לכאורה אינו מדוקדק מה דאמר ויאמרו אבל כבד זה מהו האמירה אחרי אשר אמר מקודם שראו את האבל שהיה כבד מהו הוסיף עוד במה שאמרו ועוד אינו מדוקדק מה שדייקו בלשונם לומר אבל כבד זה תיבות זה מיותר לגמרי ונראה דדייקו במאמרם ובדיוקם לומר תיבות זה. על פי מה שידוע שענין יקר מאוד להיות בוועד ואסיפות הספידו של אדם גדול וידוע שאמרו בפרק הנושא בשעת הספידו דרבי שיצא בת קול כל מי דהוה באשכבתא דרבי מזומן לחיי עולם הבא ועיין בתוס' שם דביארו דכל מקום שנאמר מזומן לחיי עולם הבא הוא בלא דין ובלא יסורין ע"ש עובדא ההוא כובס כל יומא הוה אתו קמיה ההוא יומא לא אתי כיון דשמע הכי סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית יצאה בת קול ואמרה אף ההוא כובס מזומן לחיי העוה"ב ע"ש: עכ"פ מבואר דדבר גדול מאוד מי שזוכה להיות באשכבתא והספד של צדיק ואדם גדול ואם כן שפיר ראו כן תמהו לדאוג ולאונן על זאת שאירע להם כמו שאירע לההוא כובס שהיה שכיח לבוא כל יומא קמיה דרבי וציער עד מות עזה דאגתו וצערו שביום ההוא לא היה כמו כן ידוע דיעקב נתעכב רוב ימיו בארץ כנען ומיתתו והספידו נעדר מאתם עד שנזדמן שארץ מצרים זכו באשכבתו הספדו לכן כאשר ראו זאת מדאגה דיברו ואמרו אבל כבד כזה יזכו בו מצרים יותר מכולן כלומר אבל יקר כזה נעדר מאתנו והושג במצרים. כידוע על כל דבר נכבד שייך לומר זהו כבד ולהיפוך נאמר דבר נקלה וגם נאמר יקר בעיני ה' שפירושו קשה בעיני ה' [כבוד וכבד שורש אחד להם]. ולכן יקיר מתרגם על כבוד וניחא דדוקא יושבי כנען אמרו כך וכן יש לבאר מה דאמרו בפ"ק דמגילה ובמ"ק פרק ואלו מגלחין שם כי נח נפשיה דרבי זירא פתת עליו ההוא ספרנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה כלומר ר' זירא נתגדל כל ימיו בחוץ לארץ ואחר כך עלה לארץ ישראל ויתכן שסיבב בכמה מקומות בארץ ישראל כדרך העולים לא"י מסבבים בירושלים ובשארי מקומות הקדושים ומיתתו של רבי זירא היה ברקת זו טבריה ואפשר שמעט אשר נתעכב שם בסוף ימיו ומת שם וזהו שאמר עליו ההוא ספדנא ליתן שבח לאנשי רקת שזכו בזה שיהיה אשכבתיה דרבי זירא אצלם אף שנתגדל בחוץ לארץ ואף ארץ צבי בכלל כמה מקומות גידלה שעשועיה שהיה בכמה מקומות בא"י. ועיקר זכיה דמיתתו ואשכבתיה והספדו זכו בה אנשי רקת שהמה יספידו שאבדו כלי חמדתה [וזהו שאמר עיקר אוי נא לה זכתה לומר רקת] וכמו שביארנו שיושבי כנען ראו כן תמהו על זה יותר משארי ארצו' על שיעקב נתעכב אצלם מנעוריו יותר מבשארי ארצות ומכל מקום זכו לאשכבתיה והספידו יושבי מצרים כמו כן אחינו בית ישראל הרבה זכות יש לנו על שזכינו אנחנו אנשי קהילתינו שתלמיד חכם הזה שהרה וילדה אותו במקום אחר ונתגדל שם ולא זכו אנשי מקומות להיות באשכבתיה ובהספדו וזכו אנחנו להיות באשכבתיה והספדו וכביאמרנו שענקיקר וגדול מאוד להיות באשכבתי' של צדיקים ותלמידי חכמים וכנ"ל בודאי אנשי מקומו נצטערו הרבה על זה על שנעדר מאתם אשכבתיה דגברא רבא כוותיה כמו שנצטערו ההוא כובס וזכות צערם יגן עליהם שיעמוד לימין צדקם זכות הנעדר בכלל כל ישראל ויקויים בלע המות לנצח ומחה דמעה מעל כל פנים הן מן אשר היה באשכבתיה והורידו דמעות הן מאשר ציערו להוריד דמעות על אשר לא היה וכעובדא דההוא כובס כנ"ל: עוד אפשר לומר שכיונו במאמרם להא דאיתא בפרק הכונס (דף נט) אלעזר זעירא הוה מסיים מסאני אוכמא והוה אזיל בשוקא דנהרדעא אשכחוהו דבי ריש גלותא ואמרו ליה מאי שנא הני מסאני אמר להו דקא מאבילנא על ירושלים אמר ליה את חשיבת לאיתאבולי על ירושלים סברי יהורא הוא אייתוהו וחבשוהו כו' ע"ש ואם כן הכא נמי זהו דדייקי ואמרי יושבי כנען אבל כבד זהו למצרים דלא חשיבי מצרים לאתאבולי על אותו צדיק: הספד מה שאמרתי ביום ג' זיין אדר תקפ"ט על מה שנעדרו חמשה תלמידי חכמים בירח ופרק א' בחורף דהאי שתא הוא ניהו חותני הרב הג' הישיש החריף ובקי מהורר אלעזר אב"ד דק"ק ברעסטוויץ והיה בן ארבעה ותשעים שנה במותו והי' קרוב לשבעים שנה רב ומ"ץ בק"ק הנ"ל ומעודו לא פסק פומיה מגירסא ובפרט כשבא בשנים וביותר לעת זיקנותו לא מש מתוך האוהל בית המדרש שם לילות בימים לעסוק בתורת ה' חפצו יומם ולילה ויושב בתענית משבת לשבת זה זמן רב ומשנתו שגורה עליו לחזור ש"ס כסדר הרבה דפים יום ויום עד אשר כמעט תלמודו בידו בכל שנה ושנה משנות ש"ס סדורה בפיו. וכמעט עליו נאמר לא כהתה עינו שלא היה צריך עד יום מותו לראות בבתי עינים וביותר ראוי להגריל הבכי והספד לעשות אבל יחיד על בן יחיד שהיה לחותני הנ"ל הוא ניהו גיסי הרב המופלג החריף ובקי מוהדר אליהו חכם וסופר מופלג בתורה וחכמה למלאות מקום אביו נמנו אנשי קהילה הנ"ל למסור כתר רבנות דק"ק הנ"ל עליו עורו בחיי אביו הזקן ואב ובנו ראוי את החודש את עולם החדש שניהם כאחד הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו והלכו שניהם כאחד לעולמם בימים מועטים וקדם הבן את אביו בזה. עוד נאסף אל עמיו באותו פרק הרב המגיד הישיש בן שבעים שנה מוהורר אליהו שהיה מגיד מישרים בכמה קהילות ולעת זקנותו נתקבל למגיד מישרים בק"ק מיר אף על זה ראוי לעורר הספידא שנעדר פה איש זקן שהיה כל ימיו דיין פה ומגיד דחברא פ"ו דקהילתינו ומצורף לזה צרה אל צרה שמענו שנעדר תלמיד חכם ונבון הרב החריף מוה' דוב בער שהי' מגיד מישרים ומ"ץ בכמה קהילות הסמוכים לקהילתינו ולסוף ימיו נתקבל למגיד מישרים ומ"ץ דק"ק אוטייאן: את אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי הנביא אמר ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד ודרשו רז"ל בפ"ק דתענית דקאי על משה ואהרן ומרים ע"ש ואנחנו ראוי לומר לאונן ולקונן על שנעדרו חמשה רועים מאתנו בירח אחד ואף חז"ל הפליגו והגדילו האבלות על אשר תכפו צרות זו לזו חמשה כאחד ואמרו לעורר צער ויגון בסוף תענית חמשה צרות אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב ע"ש אם כן אף אנו לאונן להספיד ראוי על העדרת חמשה צדיקים תלמידי חכמים מופלגים כאלו בפרק אחד תכפו צרה אל צרה עשת ראינו חסידים ואנשי מעשה עושים ביום הזה תיקון זיין אדר לכבוד פטירות משה רבינו ע"ה בכדי שזכותו יעורר עלינו חסד ורחמים לפני אדון יוצר כל ומהראוי פטירות חכמים הללו אליו להענדה. איך שההעדר תלמידי חכמים בכלל נוגע להעדר ופטירות הצדיק משה רבינו עליו השלום והוא על פי מה דאיתא סוף פרשה וילך שאמר משה כי ידעתי אחרי מותי כי השפת תשחיתון וסרתם מן הדרך כו' ומפרש"י ומקשה והרי כל ימות יהושע לא השחיתו שנאמר ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו כל זמן שיהושע חי היה נראה למשה כאילו הוא חי עכ"ל. ומפרש שפתי חכמים בשם רא"ם ולפיכך כינה מיתתו של יהושע למיתות משה וכתב אחרי מותי במקום אחרי מות יהושע וכאילו היה אומר ידעתי אחרי מות יהושע השחת כו' עיין שם: אולם קשה והא בקרא כתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים עדיין אשר האריכו ימים אחרי יהושע ע"ש ובקיצור יש לפרש דהואיל וכל הזקנים המה היו תלמידי יהושע אם כן תלמידו של תלמיד נמי חשיבי כמו תלמיד עצמו וביותר יש לבאר ענין הזה ויבואר בזה מאי דאיתא בפ"ק דסוטה באריכות מענין מיתות משה רבינו עליו השלים מסיים רש אומרים לא מת משה כתיב וימת שם משה וכתיב התם ויהי שם עם ה' ארבעים יום כו' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש ע"ש ויש להסביר הדבר ע"פי האמור בפ' האשה רבה דר' יוחנן איקפד על ר' אלעזר שלא אמר ההלכה שלו משמו משום דכתיב אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לו לאדם לדור בשני עולמים אלא אמר דוד יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי שכל תלמיד חכמים שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר דכתיב דובב שפתי ישנים כו' ומסיק שם דפייסוהו לרבי יוחנן דכתיב כאשר צוה ה' את משה כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע כו' וכי כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם כך אמר לי משה אלא יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא כו' ע"ש: הנה איזה תנא או אמורא מצא מקום להקפיד שלא זכרו שמו על שמועתו והלכה שאמר מפני שיש כמה תנאים ואמוראים אבל לגבי משה מילתא זוטרתא היא כי כלל כל התורה כולה הוא שלו. כי משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים כו' ואמרו על כמה עניינים הלכה למשה מסיני. עכשיו נדבר בדרוש הזה ביום הזה לכבודו של אותו צדיק משה רבינו עליו השלום שהוא הילולא של אותו צדיק שכל הצדיקים במיתתן קרויים חיים בפרט