גליא מסכת חלק ב עה

דוחה אש. אפשר שכיון רב כהנא במה שאמר התורה העידה זאת כלומר עצמותה של תורה עשה פלא הזה וכמו דביארנו למעלה שיצר הרע מתגבר על אדם בכל יום להמיתו ובפרט הגדול מחבירו יצרו גדול עד מאוד וכאיש גבורתו של יצר הרע נגדו כאשר הארכנו מעובדא דרב עמרם חסידא דפרק בתרא דקדושין דאיתא דאמר נורא בי עמרם היינו יצר הרע שהיה בוער בו כמו שאמר כאן אש בנעורת ולבסוף נפק מיניה כעמודא דנורא ואמר ליה רב עמרם חזי דאת נורא וגם בפרק ז' דיומא גבי עובדא דתפסו ליצרא וחזי דנפיק כי גוריא דנורא מבית קדשי קדשים על כל פנים חזינן דיצרא אש הוא ולכן תמה האפיקורס איך אפש' שלא יבער אש נעורת וחזינן דהתורה היא הסוגה כמו דמסיים בילקוט לא נחש נשכו אלא דברי תורה שרכים כשושנה וכנ"ל שהתורה אש דוחה אש' והוא הדבר אשר דברנו על קרא דצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו כח אלהות התקוע על כלל ישראל היא שעמדה לנו שהקב"ה אש אוכלה הוא ואש דשכינה דוחה לאש יצר הרע כמו דאמרו הושיט אצבעו כו' ולכן אמר רב עמרם חסידא חזי את נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך מזה מוכח שהשי"ת הוא בעוזרו הוא שנאמ' מבשרי אחזה אלוה כלומר אחרי שאני רואה שאנא בישרא ואנא עומד ומתקיים נגד יצר הרע מזה אני רואה עזרתו של הקב"ה שלולא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו כדאיתא בסוכה שם ממילא אין לתמוה תמיהות שהביא אבן עזרא איך אפשר לקיים לא תחמוד שלא יחמוד האדם את הנחמד לעיניו אחרי שאנו רואין שאש בנעורת אינו מתלהב כנ"ל לא ימלט אף זאת להיות נעדר עיקר החימוד מאשת חבירו וכל אשר לו אף ששורש התאווה צופה ומבקש להמית את האדם בגדר התאווה והחימוד. ה' לא יעזבנו היינו כח אלהות הקבוע ותקוע בישראל עומדת לנו לעזרינו נגד זה: וגדולה מזה מצאתי כעין זה בילקוט שיר השירים על קרא מה דודך מדוד היפה בנשים ששאלו הכשדי' לומר מה דודך מדוד שכך אתם נהרגין עליו שנא' עלמות אהבוך על מות וכתיב כי עליך הורגנו כל היום כו' כיון ששמעו הם שבחו של מקום אומרים לישראל נלכה שנאמר אנה הלך דודך ונבקשנו עמך ומשיבים להם אין לכם חלק בו שנאמר אני לדודי ודודי לי עכ"ל והנה באמת לא מיינו בתורה על ענין מסירות נפש מה שדרשו בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך מבואר במקרא הזה עיקר אהבה כמו דכתיב ואהבת את כו' בכל נפשך וכן בפרשת והיה אם שמוע דכתיב לאהבה את כו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם אבל לא נמצא בקרא שנאמר על ענין יראה שיהיה בכל נפשך דהא שני עיקרים המה אהבה ויראה אולם הדבר נראה שכל ענייני מצות יש לעשותן על גדר אהבה או על גדר יראה דרך משל מילה אפילו גדול שלא נימול כשהוא קטן ונימול בגדלותו אפשר לומר שעושה מחמת יראה שירא שהקב"ה יענשו הרבה יותר מסוג כאב שיעבור עליו על ימים מועטים והרבה שלוחים למקום להכאיבו בכל איבריו ועד מות יגיע. בלעדי זה שמוסר את עצמו על קדושת שמו להריגה בוודאי עושה זה משום אהבה ולא מיראת העונש כי מה יש לו עוד לחלות חיל ופחד אחרי שנוטל ממנו כעת נפשו ואמרו רז"ל דבשר ודם כשדן לאדם נותנין לו חכה לתוך פיו שלא יקלל משום שבזמן שהולך להריגה נעדר מעליו אימתו מה שהיה עליו כל ימי חייו שמתו מלאך המות אך כשהוא הולך למית שככה ובטלה חמתו ממנו ואז יראתו כיסלתו מקולו לא יחת עוד ואם כן זה שמוסר את עצמו על קידוש השם ונראה דעל כרחך עושה זאת מאהבה ועדיין יש צד לומר אף שמוכח שאינו מיראת עונש עולם הזה אבל עדיין אפשר שיש בה צד ושורש יראה ולא אהבה היינו שירא מעונש עולם הבא וגיהנם בלעדי דהתינח בשעת מעשה שכבר בא לידי זה אך מצינו שצדיקים תאיבים ומתאווים שיזמין אותם השי"ת שיבואו לידי כך כמו שנאמר הוא אשר אמר ה' בקרובי אקדש ומפרש רש"י שמשה אמר שהיה סבר בו או באהרן יהיה קידוש השם הזה עיין שם. ורבי עקיבא אמר סוף פרק הרואה בשעה שהיו סורקין בשרו אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער כו' אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו וכבר אמרתי לפרש בזה מאי דאיתא בפסחים (דף ס"ט) דרבי אליעזר אמר לרבי עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך לא יתכן במחלוקת שהיא לשם שמים שיאמר זה לקלה תחשב לו בלעדי שהיה יודע רבי אליעזר חשוקות רבי עקיבא ומגמתו שיתקיים מקרא שכתוב בכל נפשך כמו שהשיב לתלמודיו שהיה מצטער מתי יבוא לידו לקיים זה לכן בירכו רבי אליעזר שיתן לו ה' כלבבו וימלא כל משאלתו ומגמתו וכבר ראיתי בזה דבר נחמד בספר חיקור דין חלק ב' פרק ט' שמפרש מאי דאיתא פרק הקומץ שאמר משה להקב"ה בשעה שהראה לו תורתו של רבי עקיבא אמר הראיתני תורתו הראני שכרו אמר ליה הקדוש ברוך הוא חזור לאחוריך ראה ששוקלין את בשרו במקולין מפרש בספר הנ"ל כי באמת זהו שכרו של רוב תורתו שהשלים הקדוש ברוך הוא תשוקתו למות על קידוש שמו יתברך עיין שם באריכות מזה ובאמת לא כל אדם זוכה לזה ונאמר בקרובי אקדש כי אז נשמתו של מקדש השם זוכה להתדבק במקור הקדושה העליונה עד אשר אין למעלה הימנו ולכן יצאה בת קול ואמרה לרבי עקיבא אשריך רבי עקיבא כו'. אלמא חזינן דאפילו מסורת נפש להריגה נעשה מגדר אהבה וזהו דאמר בילקוט הנ"ל מה דודך אומרים כשדים מה הוא שאתם נהרגין עליו שנא' על כן עלמות על מות אהבוך כלומר אתם אוהבים לבוא לידי מות וכמו שהארכנו מענין דרבי עקיבא שתשוקתו היה דווקא לבוא לידי כך וכמו שנאמר ואהבת את ה' בכל נפשך שיהי' לך לזה אהבה וזהו דמסיים בילקוט שם דהכשדים היו אומרים הרי אתם נאים הרי אתם גיבורים בואו ונתערבו עמנו ונעשה אתכם דוכסין ואפרכין ואיסטליטין כו' עיין שם: מעתה על פי כל הנתבאר אזדא לה מעיקרא תמיהות שהובא באבן עזרא איך אפשר שלא יחמוד דבר שהוא תאווה לעינים אחרי שיתכן שיתאווה המדומות. וכמו שאנו רואים שהכשדים אמרו להם להתערב והמה יעשו מהם דוכסים ונפשינו בחלה מזה ולא יחפצו כסף וזהב עליהם וכבר האריכו והעריכו דברים ספרי מוסר וספרי יראים הרבה דברים המתקבלים על לב כי כל ענייני העולם הזה הבל המה מעשה תעתועים ועיקר חשק נפשות ישראל להשביע בצחצחות נפשם לעולם הבא וכמו שאמרו לטוב לנו כל הימים למען יטב לך ויחשוק עלי מות ולמאוס בחיים ומכל שכן שמהראוי להיות נמאס בעיניו כבודות והארכת ימים לעולם שכולו טוב לעולם שכולו ארוך מפני שנפשם ונשמותם חלק אלוה ממעל ולכן היא שוקקה לשוב אל מקומה אשר לקוחה משם ולעלות במעלות הקדושה עשר ידות יותר ויותר. ואמרתי לבאר דיקדוק לשון הילקוט הנ"ל שמדוקדק מאוד שישראל היו משיבין להכשדים על מה שאומרים שגם המה ילכו עמנו שזה אי אפשר אחרי שאין להם חלק בו כמונו שחלק ה' עמו ועליהם נאמר אשר חלק היינו אני לדודי ודודי לי על פי קשר סגולה שנעשה בינינו דווקא ולא יועיל זה לאחרים ודמות לדבר הזה מאי דאיתא בפרק כל כתבי דאמר קיסר לרבי יהושע בן חנניא שתבשיל של שבת ריחו נודף מאותו תבלין ששמן שבת וביקש הקיסר ליתן לו אותו תבלין והשיב כל המשמר את השבת מועיל עיין שם זהו דומה ממש לענין שביארנו למעלה דיש סגולה בענין התקשרות בינינו לבין אלהינו היינו אני לדודי ודודי לי זה ידוע בניסיון אבל נעלם הסיבה כנ"ל ועל פי הדברים הללו יש לבאר פסוקי דשירות דוד האמורים בשמואל ובתהלים ואהיה תמים עמו ואשתמרה מעוני ובשמואל כתיב ואהיה תמים לו מבואר הכל על פי דברינו הנ"ל דכמו זר נחשב להיו' נשמר מעוונו' וכמו שהקש' האפיקורס אש בנעורת ולא יבער וכן שארי קושיות שחקרנו מלא תחמוד וכן ענין המבואר בילקוט מה דודך כו' רק עיקר הדבר מחמת יסוד התקשרות שיש לנו עם הקב"ה חלק ה' עמו וזהו עיקר חיותינו קיומו של התורה והמצות וכמו שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך ונאמר אשר יעשה האדם וחי בהם ומפרש רש"י על פי תרגום לעלמא דאתי וכחו שהארכנו לעיל מקרא דתמים תהיה עם ה' אלהיך שפירושו התחברות ודביקות עם הקב"ה זהו שאמר ואהיה תמים עם הקב"ה על ידי זה אוכל להשמר מעוונות ומדוייק מה שאמר ואשתמרה ולא אמר ואשמור כלומר על ידי שנגד עיני תמיד השתוות ודביקות שלי עם הקב"ה על ידי זה אשתמרה ממילא מעוונות ואש בנעורת ואינו בוער ואוכל לקיים מסירות נפש וקדושת השם אחרי שזהו עיקר חיותינו: וכנאמר ראה נתתי לפניך החיים והמות ובחרת בחיים ורות אמרה כי המות יפריד ביני וביניך כלומר שקיום התורה ומצות זהו עיקר החיות וההעדר של המצות הוא מות ואם תפרד מנעמי תלכד בגדר מות וכבר ידוע מה שאמר רבי עקיבא לפפוס משל מה שאמר שועל לדגים שיעליו ליבשה לדור עמו והשיבו הדגים מה במקום חיותינו אנו מתיראים במקום מיתותינו לא כל שכן עיין שם בפרק הרואה ואני באתי לבאר תוכן המשל הזה ביסוד ותמצית מוצא הדבר משל הנה הפיל הוא שוטה שבחיות הלך פעם אחת על שפת הנהר ראה דג אחד משוטטת שם אנה ואנה וחשב בלבו שדג זה הוא בריה כמותו רק היא נפלה לתוך הנהר ונטבעה שם ולא יכלה לעלות אל היבשה ומתאמצת מאוד בעליית' ואינו משיגה ורצה זה הפיל שוט' לקיים מצות הצלות נפשות לחתור דרך לפניה להוציאה אל היבשה וזה השוטה לא ידע כי בנפשה אם יעלה אל היבשה אותו דג תמות עיקר ושורש ענין זה מה שאי אפשר דגים להחיות בלי מים אף שכל הברואים אי אפשר להחיות בלי משתה המים אולם דגים מידה אחרת יש בה כי כל הברואים המים המה למזון מה שנכנסין לתוך המעיים כמו אכילה שהוא מזון כל הברואים הנכנס לתוך הגוף אבל דגים הללו אשר אמרו רז"ל אם יעלו היבשה ויתייבש בו כסלע זו היא מיתתה אם כן רואים אנחנו עיקר טבע חיותה שיהיה כל גופה בתוך המים אף שאין המים נכנסין לתוך מעיים ולא ימלט אף שהיו מוציאין הדג מן הנהר והיה משים ראשה לתוך ספל גדול של מים והיה שותה כל הספל לתוך פיה לא היה מצלת ומגינה עליה אחרי אשר גופה יבישה אין כולה מונחת במים ואם יתייבש עליה כסלע מיד מתה אף שהיא שואף והולך כל המים שבספל לתוך פיה ולכאורה זה לפלא נחשב איזה פועל טוב עושה המים לגופה מה שגופה שוקעת במים ולעין רואה אין המים נכנסים לתוך גופה לפעול לה חיות כי מה ששארי ברואים ניזונים מהמים הנכנסים לתוך הגוף ענין זה נראה בחוש לעין כל אבל גבי דגים מה שפועלים אצלה המים לגופה עסק סגולה ואינו בחוש הטבע להבחין זאת אמנם יסוד ושורש מקור טעמו הוא שכל דבר נמשך לשרשו וידוע שדגים נבראו מן המים לכן מושך טבעו אל מקור אשר חצובה מזה ולכן אי אפשר להתקיים חיותה אם לא שתהיה מחוברת ומקושרת ליסודה אשר נבראת הימנו ובהפרדה ממקור חיותה זהו מיתתה וזהו שאמר רבי עקיבא לפפוס ענין משל לדגים דכן הוא ממש אצלינו ומה בשעה שאנחנו עוסקים בתורה שהיא חיותינו כמו שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך עיין שם ולכן אמר על תורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכתרגומו לעלמא דאתי אשר חצובה משם שהיא עיקר חיותינו לעולם הבא וכפירוש רש"י שם בפרשה אחרי מות על קרא דוחי בהם לעולם הבא כי חיות עולם הזה לא נחשב אצלינו למאומה וכמבואר במסכת תמיד במעשה דזקני הנגב דזהו עיקר חיותינו על פי דביקות והתקשרות שיש לנו עם הקב"ה כמו שביארנו מקרא ה' האמירך שאנחנו חטיבה אחת עם הקב"ה ואי אפשר להתקיים בלעדי תורה ומצות שזו מחייה אותנו ועל פי זה אינו מהנמנע לפנינו לקיים כל המצות לא תחמוד ולא קשה קושיות אבן עזרא הנ"ל איך אפשר להיות נשמר שלא יחמוד אבל לדברינו והמשל אשר חקרנו ניחא מאוד כי זה ברור אף מי שהוא רעב ותאב לאכול ורואה דבר מאכל מבושם מכל טוב כצפיחת בדבש אם יודע שסם המות מעורב בו לא יתעורר תאוותו כלום לאוכלו כלל וכן הדג אם ירעב עד מאוד ורואה למעלה על היבשה מכל מאכל אשר יאכל מונחת בתוך איזה מקום דירה לא יחמוד ולא יתאווה כלל הדג לעלות על היבשה לאוכלו אחרי שיודע שעלייה זו ירידה היא ויורד עמה עלייה זאת עד לחייו כחו כן איש הישראלי אשר חבוקה ודבוקה להקב"ה והיא חיינו ואורך ימינו קיום המצות כנאמר כי היא חייך ונאמר ראה נתתי לפניך החיים והמות ובחרת בחיים אם כן מי פתי יסור הנה להיות חומד אל התאווה אחרי שבמות הדבר הזה כשעובר על מצות הבורא ית"ש אחריתה דרכי מות ולכן כשנותן אל לבו הדבר הזה נפרד ומתבטל ממנו עסק התאווה מעיקרא ולא יצוייר לב דעת להיות חומד ומתאווה כלל ומקרא מלא נאמר בפרשה דברים ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום כלומר עיקר חיותיכם מה שיש לכם דביקום עם ה' ובלתי נחשב הכל למות כמו אצל דגים שעיקר חיותם כשהם דבוקים למים ומיתתם כשנפרדים כמו כן אצלינו זהו עיקר חיותינו קיום המצות ולהיפך