גליא מסכת חלק ב עב

אלף אלפים וריבי רבבות אין מספר עד שיבלו שפתותינו מלומר די חשבון ומספר מה שיעלה גודלו של זה על זה וכמו שתמה באמת ר' יהודה איך אפשר להיות כך נמצא בלי ספק שראוי לומר שמלא עומסו של האדם נגד מלא עומסו של הקב"ה להבל וריק יגיעו ויהי' בטל ומבטל מלהעלותו כלל לחשבון כל עיקר מעיקרו אפילו בצירוף כלל ונמצא כשהראהו לר' אבהו שלש עשר נהרי דאפרסמון ובגמרא איתא שראה נהרות כפרת ע"ש אשר ידוע דאפילו רביעית וחצי לוג הוא עולה על שלחן מלכים בעוה"ז וכמו שכתב רש"י (ברכות מ"ג ע"א) דאינו נמצא אלא על שולחן מלכים ע"ש והוא ראה סך מרובה עד מאוד גדול ונורא הוא. כי בודאי אלו נהרות יוצאין מגן עדן והנה ד' נהרות המפורשין בספר בראשית מפורסמין הם בעולם למימיהן מים מלוחים כדרך מי הים אבל הנהרות הללו מסתמא היו גדולין כל אחד כחידות הים הכל במימי אפרסמון והשתומם מאוד על המראה הזה הגדול הזה ושאל אילין למאן שבדעתו הי' שיחלקו אפילו מנהר א' כל צדיקים שהיו על העולם מששת ימי בראשית ועד עתה באופן שיעלה על חלקו לוג בערך הרבה כפלי כפליים ממה שיעלה על שולחן שרים בעולם הזה כי באמת אמרו באבות ששולחנך כו' ונאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך שכר פעולותיך אם כן חשב רבי אבהו בדעתו שיגיע לו חלק כפליים ממה שעולה על שולחן שרים בעולם הזה שיעלה עד שליש או רביעית ההין והשיבו לו כל אלו הנהרות שלשה עשר במספרן הכל שלו הנה ומשום דעולה דרשא של רבי מאיר שהקב"ה ישלם מידה במידה עבור עומסו של הצדיק ישלם בעומסו של הקב"ה לכן השיב בתמיה ואמר כל אילן הנהרות דאביהו ומעתה יפקד החשבון משכרי לפי העולה על רוחי מה שאמרתי ברעיוני ובדעתי להבל וריק מגיע להיות נחשב לפי הסך והמספר שאני רואה לפני כעת שלשה עשר נהרות שעולה לחשבון גדול ועצום עד מאוד לפי חשבון ושליש ורביעית ההין שאמרתי בדעתי מעיקרו הבל וריק נחשב לפי זה. וזהו דקמסיים כל אילין דאבוהו אם כן נראה מה שאני אמרתי ועלה על רוחי לקבל שכרי לפי עומסו של האדם בוודאי לריק יגיע להיות נחשב לפי מה שמקבל תשלומין ולהבל נחשבין מה אשר עלה בדעתי כל ימי עת וזמן חיי שמעולם לא עלה בדעתי לומר לקבל תשלומין מרובין כל כך. ובזה מדוקדק מה דקמסיים במאי דכתיב אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי היינו כמו שהארכנו לפרש הפסוקים צדקתך כהררי אל כו' היינו שרבי יהודה תמה על דברי רבי מאיר ואמר אפשר לומר כך והשיב לו רבי מאיר להוכיח ממשפט של הרשעים שהקב"ה נותן להם כח וכנ"ל קאמר נמי רבי אבהו אכן משפטי כו' כלומר באמת שיש מקום להכריח שאפשרי להיות שיקבל האדם תשלומי שכר מרובה עד מאוד והקב"ה נותן ליעף כח לקבלן ממה שאנו רואים משפטי ה' שנותן לרשעים כח לקבלן מכל שכן שיתן כח לצדיקים לקבל שמידה טובה מרובה היא וזהו דמסיים אכן משפטי את ה' ומכל שכן שפעולתי את אלהי שישלם בעומסו של עצמו ויתן כח לקבלן כמו שהשיב רבי מאיר לרבי יהודה שם בפרק חלק כנ"ל. ובזה מיושב ומדוקדק מאוד קרא (בתהלים ס"ב) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו וכבר דיקדקו בזה איזה חסד הוא במה שמשלם עבור המצות ועוד אמרתי לדקדק שתיבות אתה מיותר לגמרי והיה די אומרו כי תשלם כו' ולפי הקדמו' אגדות דפרק חלק מדוקדק מאוד האי קרא דהנה רבי מאיר דרש במידה שאדם מודד מודדין לו וממילא האדם נותן לעני מלא עומסו בעולם הזה והקב"ה מודד לו שכר מלא עומסו של הקב"ה ובזה שקטה ונחה תמיהות ירמיה שתמה מאוד על שכר של ארבעה פסיעות ששילם הקב"ה לנבוכדנצר עד שזכה עבור זה למלוך בכיפה כדאיתא בפרק קמא דמגילה ורכב על ארי ותנין בראשו הכל עבור זכות הפסיעות הללו והכל משום דהקב"ה משלם במידה שאדם מודד ועבור פסיעות של נבוכדנצר מדד הקב"ה שכרו בפסיעות של הקב"ה אשר עליו נאמר מי מדד בשעלו מים ולפיכך עלה השכר מרובה עד מאוד עד שזכה למלוך כנ"ל וכן כל מצוה ומצוה שעושה האדם באיזה אבר נותנין לו שכר מדה במדה דידוע שיש תרי"ג מצות רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידין שיש באדם לקיים מה שנאמר וזאת תורת האדם נמצא שכל דבר ודבר שאדם עושה מצוה ומודד להקב"ה באמות איש מודד לו הקב"ה לשלם שכר באמות ומידות אלהים העולה היא למעלה למספר עצום ונורא מאוד וכמו שתמה רבי יהודה בזה ואמר איך אפשר לומר כן שישלם הקב"ה בעומסו עבור עומסו של אדם אבל האמת מכל מקום שכן הוא כמו דחזינן ששילם הקב"ה שכר הפסיעות ומדד לו בשעלו עד שעלה שכרו למלוך בכיפה וכמו שתמה ירמיה הנביא על זאת כנ"ל באריכות מזה ומתבאר לנכון מקרא הנ"ל לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו כלומר אתה משלם עומסו שלך עבור מעשה עומסו של האדם וכמו שאמר רבי מאיר במידה שאדם מודד בעולם הזה במידות איש מודדין לו בעולם הבא במידות אלהים ועל ידי זה עלה לשכר מרובה מאוד ואם כן באמת לחסד גדול נחשב דבר הזה ונמצא דהמכוון של מקרא הנ"ל הוא ממש דברי רבי מאיר שהקב"ה משלם מידה במידה ומדוקדק תיבות אתה כלומר כי אתה משלם במידה שלך היינו עומסו של הקב"ה עבור עומסו של מעשה האדם היינו דמסיים כמעשיהו כלומר בכל שום ענין דבר מעשה שעושה אדם מצוה באבר מאבריו הן בעומסו והן בפסיעות אתה הקב"ה תשלם במידות הקב"ה כנ"ל [ובזה מבואר מאי דאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם כלומר דמשום הכי עולה רב טוב לצדיקים משום דאתה הפועל בעומסך נגד בני אדם היינו נגד עומסו של אדם וכן נגד כל אבר שעושין מצוה הקב"ה פועל בערך איבריו כמו עיני ה' עין נגד עין וכן הכל] ובזה ניחא ענין ילקוט הנ"ל דשהקב"ה מראה להן עד שהן בעולם הזה מתן שכרן שעתיד ליתן להם ונפשם שביעה והם ישינים והוא למשל שידוע מאנשים שנותנין על זכות הגורל הנקרא (לאטערי) כשזוכין איז"סך שאינו מסויים כל כך שמחין הם בזה אבל אינן מתעלפין בזה אף כשזוכין ערך מאה אדומים או מעט יותר אולם כשיעלה גורלו לזכות איזה סך מסויים גדול מאוד אירע כמה פעמים אשר נתעלפו עד מות ונפשם יצאו בדבר אליו המגיד שזכה ערך עשרת אלפים אדומים מחמת מציאתו שלל רב פתאום מה אשר לא עלתה על לבו להגיע עשירות כזה כמו כן הדבר הזה כשמראים להצדיק שכרו שלעתיד שמשלמין לו במידתו ועומסו של הקב"ה עבור עומס שלו שזה עולה לענין עצום מאוד מה שלא עלתה על לבו מעולם שיעלה לו שכר עבור מעשיו ממילא מחמת גודל שחוק ושמחתו נפשו יוצא להיות נתעלף על זאת ומדוקדק מאי דאמר הילקוט ונפשו שביעה שהנפש משתוקקת תמיד ליסודה ושורשה וכמו דכתיב לשמך ולזכרך תאוות נפש כלומר שהנפש מתאווה תמיד לשמו של הקב"ה לכן הוא מתעלף מחמת רוב שמחתו לשכר שלל רב מאוד וישן וישקוט וינוח ובזה ניחא ענין המשל שמביא הילקוט למלך שעשה סעודה לאורחים ולא נקט לעבדיו משום דכלל עבדי המלך ויועציו המה מסתמא מנכבדי ארץ ועשירי המדינות מסתמא הורגלו בטוב מאכל ומשתה בבית ובחצרותם ולכן אף כשנימא שהמלך עשה להם סעודה גדולה כיד המלך בתכלית ריבוי האפשרי להצטייר עדיין אינו נחשב לעוצם גוזמא בעיניהם כי המה ראו כן ידעו מכל מאכל אשר יאכל ואשר יעלה על שולחנו של מלכים אולם אם המלך עושה סעודה לארחי ופרחי [ועיין ברכות (מג ע"א) אורחים נקראים עניים עיין שם] (עיין כתובות דף סא ע"א) המה נקראים עניים המסבבים על הפתחים אשר מעולם מאכלם פת חריבה ושותים מים לצמאונם ומעולם לא ראו עליהם מאכלי ופת בג המלך אשר עולה על שולחן מלכים וכאשר נקראו אנשים הללו לבוא אל חצר המלך וראו את הכנות הסעודה הנעש' כיד המלך בתכלית הנעימות עד שמעולם לא ראו עיניהם אף אפס קציהו מהמטעמים הללו עד אשר נתעלפה רוחם ונפשם יצאה מהם מחמת שעסק ענין הסעודה היה בגוזמא נפלאה לפי ערכם שהורגלו עד עתה וכאשר הארכנו מהמשל מי שזכה בלאטרי איזה סך מנוזם וכנ"ל ומבואר כל דברי הילקוט הענין והמשל שמביא שם: בספרי ישראל אומרים מי כמוך באלים ה' ורוח הקודש אומרת אשריך ישראל מי כמוך נתקבצו כל ישראל אצל משה ואמרו לו משה רבונו אמור לנו מה טובה עתיד הקב"ה ליתן לנו לעולם הבא אמר להם איני יודע מה אומר לכם אשריכם מה מתוקן לכם משל למלך שמסר את בנו לפדגוג אחד והיה מחזירו ומראה אותו ואומר לו כל אילנות הללו שלך כל גפנים הללו שלך וכל ארצות הללו שלך משיגע להראותו אמר איני יודע מה אומר לך אשריך מה מתוקן לך כך אמר משה לישראל איני יודע מה אומר לכם אשריכם מה מתוקן לכם הדא דכתיב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' הובא ספרי הזה בספר בעל עקידה ע"ש ולבאר זאת נקדים חקירה מה שחקרו הקדמונים והובא באריכות בשל"ה בהקדמתו הנקרא בית אחרון הביא שם דברי ספר עבודת הקודש וז"ל ראיתי לצרף ולברר וללבן מפני מה הדיבור ביעודים הגשמיות התבארו בתורה ויעודים הרוחנים אשר הוא התכלית האחרון והאושר הקנוי אל הנפש לא התבאר בתורה לדעת כל החכמים אבל דיברו בהם בפירוש באמרם תמיד כי המצוות מקנות החיים האמיתים שהם חיי העולם הבא ומאריך שם ומביא שיטות הרמב"ם לתרץ זאת מפני שהתורה ניתנה להמון עם רב כו' אשר אין אצלם הצלחה זולת גופניות ולא ישערו בערבות השכל והצלחתו העלימה התורה זה מהם כו' ואחר כך דוחה סברת הרמב"ם ומביא שארי סברות עיין שם שמאריך הרבה ומביא שם שיטות רמב"ן וסברות הר"ן והנראה בעיני שענין הזה לא ניתן לכתוב ולא להעלות על הספר אחרי שלא ידע אנוש ערכה ולא שזפתו עין רואה ואין קץ וקיצבה וזהו תכליתה אשר נעלם מעין כל חי אשר לא יאומן כי יסופר איה שוקל ואיה סופר ותכלית הידיעה הוא אשר לא נודע לנו מסתמא ממילא נוגע הדבר עד תכליתה אשר אין לו קצה ולא סוף ותכלית וכאשר נבאר זאת יתבאר לנו מאמר תמוה באגדה תענית (דף כ"ה) בעובדא דרבי אליעזר בן פדת שהראו לו שכרו תליסר נהרי אפרסמון שאמר רבי אליעזר ותו לא אמרו לו ולחבריך מאי יהיבנא אמר רבי אליעזר ואנא מגברא דלית ליה בעינא עיין שם ולפי הנראה הענין תמוה מאוד מאי דקאמר רבי אליעזר ואנא מגברי דלית ליה בעינא ומה היה כוונתו בזה ונקדים מאי דאיתא ילקוט תהלים על קרא דיקר בעיני ה' המותה לחסידיו וז"ל משל למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר וכלה מזון שבידו אמר הלוואי מאן יהיב לן גלוסקא במדבר בא אריסטון אחד נתן לו גליסקין כשהגיע לישוב במאכל ובמשתה שכח איתו בא ועמד לפני המלך אמר לו המלך מה טובך אמר ליה אני הוא שנתתי לך גלוסקא במדבר אמר לו המלך הרי אתה עשוי שלטון אמר ליה לכך נתתי לך אמר ליה הרי אתה עשוי אפרכוס אמר ליה לכך נתתי לך אמר ליה הרי אתה כיוצא בי שמא אתה מבקש יותר ממני כך אמר הקב"ה לצדיקים הרי אתם כיוצא בי שמא יותר ממני אתם מבקשים שנאמר אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד מה אני בורא עולמות ומחיה מתים אף אתם בוראי עולמות ומחיה מתים עכ"ל ילקוט. ויש לחקור טובא מאי כיוון בעל מדרש המובא בילקוט הנ"ל בכל ענין המשל שמביא שיצא למדבר וכלה מזון כו' כפי הנראה לא נמצא לו דמיון בנמשל מכל מעשה של המשל רק מה שאמר לו המלך הרי את כמוני ולא זולת מזה. וכפי הנראה לא היה לו לבעל המדרש להאריך ולהעריך אריכות מעשה בהפלגה מרובה אחרי שלא יצא ללמוד רק איזה ענין אחד אשר בגמר דבריו נתפס. לכן נראה דבעל המדרש הזה בא לתרץ ולפרש חקירה אשר התחלנו בשם הקדמונים למה אינו מבואר יעודי שכר הרוחני לפנינו כמו שמבוארים יעודי שכר הגופני. והענין הוא אשר דברנו בזה מכבר בדרושים שמתחילה עשה אלהים את האדם ישר והיינו שאמרו חז"ל והאריך בזה השל"ה בהקדמה שם ובכמה ספרים אמרו דבר הזה דאורייתא וקוב"ה ונביאים הקדושים כביכול מתקרבין כי בצלם אלהים עשה את האדם כביכול שהיה אלהות בו וגם התורה כתיב והמכתב מכתב אלהים הוא כו' וקודם שפגם אדם הראשון כשנברא כביכול היה בו בצלם אלהים ישר עד שאמרו מלאכי השרת רצו לומר שירה לפניו כי חלק ה' עמו חלקו ה' אמרה נפשי. רק שאחר שפגם קילקול בדמותו וצלמו ולכן אמרו ישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן ואמרו בריש פרק קמא דעבודת כוכבים דאילמלא לא חטאו ישראל בעגל לא הוו מייתו דהיה חרות על הלוחות חירות ממלאך המות משום דתיקנו זוהמא של פגם הראשון ומביא שם הפסוק אני אמרתי אלהים חתם חיבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון אבל מתחילה היה אדם מלשון אדמה לעליון