גליא מסכת חלק ב ע

שירצה יבוא וילמוד ומסיק דזרק אפיקורסות בינאי לכפור בתורה שבעל פה דאם לא כן היה לו לומר תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה מה תהא בלא תלמידי חכמים עיין שם אם כן מיתות תלמידי חכמים גורם שכחות התורה שבעל פה וזהו נמי דקאמר במדרש מכה אשר לא כתובה זו מיתות תלמידי חכמים כלומר התורה אשר לא כתובה שתשתכח זה גורם מיתות תלמידי חכמים וניחא נמי דמגיע עונש המתעצל בהספד של תלמידי חכמים אף שידוע שעל ידי זה יוגרם שכחות הרבה תורה שבעל פה אינו חושש זה המתעצל לעיקרו של תורה שבעל פה אם כן ממילא ראוי לקוברו בחייו דיש לקיים בו אם לא בריתי חוקות שמים וארץ לא שמתי ויחזור העולם לתוהו ובוהו וכדמעיקרא שכפו עליהם הר כגיגית על תורה שבעל פה כנ"ל השתא נמי געש עליהם ההר להורגו על שהתעצלו להספיד את יהושע ולחוש לשכחות התורה שבעל פה בעוונותינו הרבים הרבה יש לנו להספיד ולהתאונן על הגאון וכמו שאמרו רז"ל משל למי שרואה ספר תורה שנשרף וכמו שהארכנו שכמה חידושי תורה מפורש יצא מאת חידושיו אשר כעת חסרנו כל אלה ועל אלה אני בוכיה וראוי להספיד: בפרק הנושא (דף קג ע"ב) איתא שם תניא מת מתוך שחוק סימן יפה לו מתוך בכי סימן רע לו ונראה לבאר הענין על פי מאי דאיתא בילקוט פרשה חיי שרה מאי דכתיב עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבוא ומראה להן הקב"ה עד שהן בעולם הזה מתן שכרן מה שעתיד ליתן להם לעתיד לבוא ונפשם שבעה והם ישנים משל למלך שעשה סעודה לאורחים והראה להם מה שהם אוכלים ושותים ושבעה נפשם וישנו לה כך הקב"ה מראה לצדיקים עד שהן בעולם הזה מתן שכרן מה שעתיד ליתן לעתיד ונפשה שביעה והם ישינים מה טעם כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי. כד דמיך רבי אבוהו חזי תלת עשר נהרין דאפרסמון אמר לון אילן דמאן אמרין לי דידך אמר אילן דאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כיליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי ועוד מסיים שם בילקוט הנ"ל רבנן אמרי מה רב טובך אשר צפנת הוי בשעת סילוקן של צדיקים מהעולם מראה להן שכרן המתוקן להם ואימתי סמוך למיתתן דכתיב המותה לחסידיו הוי ותשחק ליום אחרון עכ"ל ולקמן נאריך לבאר כל דברי הילקוט ועובדא דרבי אבוהו הנ"ל ועתה נבאר הצריך לעניינינו לבאר ענין מת מתוך השחוק האמור בברייתא דלעיל והיינו על פי דברי הילקוט הנ"ל דקודם מיתתן מראה הקב"ה המתוקן להם לפיכך ותשחק ליום אחרון כי אף דכתיב ואחריתה כיום מר קאי על רשעים אשר יום אחרון מר להם מפני שרואים גם כן עונש המתוקן להם בגיהנם ובזה מבואר מאי דאיתא (בשמואל ב י"ח) גבי אבשלום דכתיב ואבשלום רוכב על הפרד ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויתן בין השמים והארץ והפרד אשר תחתיו עבר ומפרש רש"י ויותן בין כו' אמרו רבותינו שלף חרבו לקוץ שערו וראה גיהנם פתוחה תחתיו ע"כ והנראה דיצא דרש הזה לרז"ל דהיה קשה להם איך שייך לומר על מה שנתלה על האלה שהוא ניתן בין השמים והארץ משמע שהיה ניתן מרחק רב מהארץ בערך המרחק שהיה להשמים וזה וודאי לא יתכן כלל כי בפשיטות לא היה רחוק מהארץ רק כפי ערך גבהו של הפרד אשר רכב עליו ולא יותר מה שאין כן מרחקו לשמים הוא הרבה מאוד (ובזכריה ה') באיפה דכתיב שם ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים אפשר שנישא האיפה הקשה מאוד מהארץ מרחק רב עד שהיה נראה בעיני הרואה שהוא ניתן בין השמים והארץ אבל גבי אבשלום לא יתכן זאת ומזה הוציאו רז"ל שראה גיהנם פתוחה תחתיו אשר ידוע גדלו של גיהנם עד מאוד כדאיתא בתענית שכל העולם ככיסוי קדירה נגדו עיין שם ואם כן אתיא לישנא דקרא שפיר שניתן בין השמים ובין הארץ שהיה מרחק בינו למעלה ולמטה אם כן נתבאר היטיב דמת מתוך שחוק סימן יפה לו שהוא צדיק ונתקיים בו ותשחק ליום אחרון שהקב"ה מראה לו מה שמתוקן לו לעולם הבא וכדמפרש בילקוט הנ"ל. אבל ברשע שמראין לו עונשא דגיהנם קודם מותו כמו שראה אבשלום ועל רשעים מפורש בפרק עושין פסין עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו אלו שעוברין על רצונו של מקום מעמיקים להם גיהנם והמה בוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין עיין שם ממילא מת מתוך בכי וכעין זה מתבאר בזוהר פרשה ויחי דמאריך שם בענין הזה וז"ל תנא בשעתא דבר נש מית איתייהב ליה רשותא למחמי וחמי גביה קרובוי וחבורוי מההוא עלמא ואישתמודע להו וכולהו גליפין בדיוקניהון כמה דהוו בהאי עלמא זכאה ההוא בר נש כולהון חדאן קמיה ומקדמי ליה שלם ואי זכאה לא הוי אישתמודען לגביה מאינון חייביא דטרידון לון בגיהנם וכולהו עציבין ופתחין בוויי ומסיימין בוויי וסליק עינוי וחמא לון כטיסא דמסתלקו מן נורא אוף הכי הוא פתח וווי כו' ע"כ ומדוקדק מאוד לישנא דברייתא דאיתא שם מת מתוך השחוק כו' מת מתוך הבכי ומדנקט בה"א הידוע ולכאורה קשה דהוה ליה למינקט סתמא מת מתוך שחוק מת מתוך בכי בלא ה"א אבל לדברינו ניחא דקאי על שחוק ובכי הידוע ומפורסם היינו כשמראין לו שכרו לעולם הבא המתוקן לו בגן עדן ונתקיים בו ותשחק ליום אחרון וכל קרוביו ומיודעיו אתיא לגביה כמבואר בזוהר וחדאן עמו אזי סימן יפה וטוב לו אבל כשמת מתוך הבכי הידוע היינו שרואה גיהנם לפניו אשר נאמר עליה עמק הבכא כמעיין כנ"ל ואשי של יורדי גיהנם אתיין לגביה בעציבו וצוותין וויי כדאיתא בזוהר ממילא סימן רע לפניו וניחא מאוד דנקט השחוק הבכי דקאי על שחוק ובכי ידוע ומפורסם ואמרתי לפרש בזה מה דכתיב עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד וקשה דהוה ליה למימר לספוד ולרקוד כמו דנקט מעיקרא לבכות ולשחוק הכל בלמ"ד והענין דכל עולם עם הנעדר המה שני הפכים היינו כשהנעדר הוא בשחוק דנתקיים ותשחק ליום אחרון משום צדיק אזי כלל העולם בבכי ובהספד דהצדיקים המה סעו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות ובוודאי על צדיק מצוה וחובה לבכות וכדמפרש בתלמוד כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עוונותיו המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בתוך גנזיו ולעוזות שיש בזה מפורש גודל עונש על המתעצל כאמור בפרק האורג וכל זה על צדיק אבל על הרשעים נאמר באיבוד רשעים רינה ודרשו על אחאב ויעבור הרוצה במחנה דכתיב במותו היינו לקיים מה שנאמר באבוד רשעים רינה אבל אחאב בעצמו בוודאי מת מתוך בכי וכנ"ל שבוודאי ראה גיהנם פתוחה לפניו לכן נאמר ויעבור הרינה במחנה למעט בא דבמחנה היה רינה אבל אחאב בעצמו היה בבכי ממילא שכלל העולם עם הנעדר המה בהפכים כשמת בשחוק העולם בבכי וכשהנעדר בבכי העולם בשחוק ורינה ויש לכוין זה בהאי קרא עת לבכות ועת לשחוק כלומר הרשע הוא לבכות כלומר שבא יבוא לפניו הבכי היינו לעבור בעמק הבכא להוריד דמעות כמעיין של שיתין והצדיק הולך ובא יבוא לרינה ושחוק לשמחה ועדן של שכר המתוקן לו הכל קאי ואיירי על הנעדר ואחר כך איירי בכלל העולם ובמאי דמסיים פתח דהא מסיים בצדיק דנכנס לשחוק על זה אמר דאצלינו היום עת ספוד דאותנו עזב לאנחות והרשע שהלך לבכות אצלינו עת רקוד כנ"ל שתיכף ויעבור הרינה במחנה כשמת אחאב: עוד אפשר לבאר על פי מה דראיתי למוהרח"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות במאמר חיקור הדין חלק ב' (פרק ה' ו' ז') מאריך מאוד לפרש מאי דכתיב מות תמות גבי אדם הראשון כי הוא ציווי כי ביום אכלו שיחטא ויעשה פגם נולד מזה קיטרוג ולא יהיה באפשרי לכלות פשע אם לא כשימות ואז יהיה מיתה ממרק לאותו מקטרג לגמרי ומפרש תמות לשון ציווי כלומר שיקבל עליו זאת מאהבה לכפרת פשע ולהתם חטאה ובפרק ט' מביא שם דברי רמב"ן במאי דכתיב אחרי מעשה העגל ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב מפרש רמב"ן שהסרת עדים היתה קבלות המיתה דאונקלוס תרגם עדי תיקון זיין על פי המבואר במדרש בשעת מתן תורה חגר להם הקב"ה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות והם שמותיו של הקב"ה כמו דאמרו חרות חירות ממלאך המות והנה ישראל הסירו עדי הנ"ל וקבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל עיין שם ועוד מפרש בעל עשרה מאמרות מאי דאמר רבי אליעזר בפרק חלק דדור המדבר יש להם עולם הבא ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי שבא היינו שקיבלו מרצון נפשם הטוב את עונש מיתה והצדיקו עליהם עונש שמים כפרות כל הדור שהיו חייבים כלייה מהמקום כמו דכתיב ואכלה אותם כרגע לכן היה המיתה חביבה להם עבור זה עיין שם באריכות מזה שמאריך עוד בענין רבי עקיבא שנהרג על קידוש השם דאיתא בפרק ג' דמנחות כשראה משה רבינו את תורתו ביקש מהקב"ה שיראה שכרו והראו ששוקלין בשרו במקולין כו' מפרש שזהו שכרו שכל ימיו חשק רבי עקיבא לזה למות על קידוש השם בכדי שיעלה שכרו משולם למעלה למעלה בארץ החיים וזהו ענין שהעלו ספרי מוסר שיקבל עליו אדם בשעת קריאת שמע שהוא קבלות עול מלכות שמים בכל נפשך לזכות לזה על כל פנים בשעת מיתת כל אדם אשר מפורש בסוף יומא שיש כמה עבירות שתשובה ויום הכיפורים תולין ומיתה ממרקת לגמור עיקר הכפרה ולפיכך הואיל והמיתה באה לכפרה צריך לקבלה לרצונה כחו כל הקרבנות הבאין לכפרה ונאמר בהם לרצונכם ובעלמא אמרינן למאי נפקא מיניה לקבולי עליה בשמחה ובאהבה ובריש ברכות אמרינן לענין יסורין של אהבה דצריך לקבלן בשמחה ויליף ממאי דכתיב אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת כו' עיין שם מכל שכן בשעת מיתה דכתיב רוחו ונפשו אליו יאסוף ועל זה נאמר והנה טוב מאוד זה יום המיתה וכמו דאמרינן בעלמא למען ייטב לך והארכת ימים קאי על עולם הבא היינו ליום שכולו טוב. כמו כן על ידי מיתה יבוא אל ענין שהוא טוב מאוד כי עיקר כפרות האדם תלוי באותו שעה וכדמפורש בסוף יומא דעל כמה עבירות דווקא מיתה ממרקן ואפילו בעבירות חמורות נמי כתיב אם יכופר העון זה לכם עד תמותין משמע דבאותו שעה יש קביעות כפרה ובעל עשרה מאמרות מפרש מאי דכתיב ויום המות מיום הוולדו הוכן קאי על קטיגור שנולד על ידי עבירה עד ששעת מיתה מכלה אותו והאריך בזה וכנ"ל דמות תמות לשון מצוה הוא לכפר החטא וכן יש לפרש אמרתי אלהים אתם אכן על ידי שחטאו כאדם תמותון גם כן הוא ציווי להיות כפרה על עוונות וכאמור בווידוי הגדול שיאמר הלואי שתהא מיתתי כפרה על כל עוונותי ועל ידי כל האמור נראה שצדיקים מקבלין מיתתם בתשוקה ובשמחה וזהו הנאמר מת מתוך שחוק סימן יפה לו מה שאין כן הרשעים בועטין ביסורין ואינן מקבלין ברצון לקיים ציווי הקב"ה למות לכפר פשע מאהבה וחיבה ולכן מת מתוך בכי סימן רע לו אבל הצדיקים מקיימין עלי מות אהובך לקבל באהבה מיתתו לכפרה הן עבור פשעיו או עבור כפרות כלל ישראל ומיתתו מתוך השחוק וחדוה ובזה יש לפרש נמי מאי דאמור שם עוד פניו למעלה סימן יפה למטה סימן רע וכן פניו כלפי העם סימן יפה לכותל סימן רע הכל על דרך הנ"ל שלמעלה עיניו נשואות לקבל בטוב או כלפי העם מורה גם כן שמרוצה להיות כפרות כלל העם. וכמו שנאמר על דור המדבר כורתי בריתי עלי זבח דהיינו שהתרצו למיתתם להיות כפרה עבור כלל ישראל ונאמר אצלם כורתי בריתו מרמז על מאי דדרשינן בריש ברכות על יסורין נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה מלח ממתק הבשר כך יסורין ממרקין עוונות עיין שם לכן נאמר עליהם כורתי בריתי היינו שקיבלו מיתה למרק עוונית כנ"ל: בענין ילקוט אשר מובא לעיל מפרשה חיי שרה, אמרתי לבארו אשר יש הרבה לדקדק בו במאי דאיתא שם דהקב"ה מראה להם שכרן מה שעתיד ליתן להם לעתיד לבוא ונפשם שבעה וישינים משל למלך שעשה סעודה כו' לכאורה ענין המשל דרך משל נאמר וממשיל משלים ואזנינו שומע משל הזה אבל בעינינו לא ראינו דבר כזה על איש שנפשו ריקה והוא רעב אל הלחם וצמא אל המים שיספיק לפניו להפיק רעבונו וצמאינו במה שרואה בעיניו איזה סעודה מוכנת לו ואמרו כאשר יחלום את האיש אשר יאכל בשר וישתה יין וייקץ ואין כל וירעב ויצמא כמקדם ועוד האי עובדא דרבי אבהו כשראה תליסר נהרי דאפרסמון ואמר כל אילן לאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כוחי כליתי היתכן שעלה על דעתו שהקב"ה מקפח שכרן של צדיקים להבל וריק והא מפורש במשנה דאבות ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא ונאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך שכר פעולתך ועוד דמסיים שם אכן משפטי את ה' ופעולתו את אלהי אינו מובן כלל ותמוה מאוד לעמוד על וזה שכיוון רבי אבוהו בסיומא דמקרא הזה לעניינו שם ואמרתי לבאר ילקוט הזה על פי מה דאיתא בפרק חלק (דף ק') כי