גליא מסכת חלק ב סט

אסתר המלכה וכן ויאהב יעקב את רחל ויאהב יצחק את עשו כי ציד כו' וגבי יהונתן כתיב ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ולא אמר ויקשור יהונתן את נפשו בנפש דוד משום דאהבות גשמיות הכל תלויות בדבר והמה נעשים על ידי סיבות הדבר שאהבה תלוייה בה ולכך שייך בהו לומר ויאהב כלומר על ידי איזה פעולה עושה אדם ההוא אהבה זו לאהוב את הדבר הזה אולם אהבת תלמיד חכם זה לזה אינו אהבות גשמיות אלא אהבות הנפשות ואיתא ברש"י פרשה ויגש דאצל יעקב שבעים נפש וקורא אותן בלשון יחיד עיין שם והענין הוא שנפשות בית יעקב היה להם חיבור על ידי התורה והמצות שהיה בהם כולם חלק ה' עמו ואמרו אף שהגופות רחוקים הנפשות קרובים המה ואהבות הנפשות המה אהבה עצמיית אין לזה שום פועל שיעשה אהבה זו כי אינה תלויה בדבר ולכן אמר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד כלומר שמעצמה בלא שום מעשה נעשה עבותות קשר אהבה ביניהם מחמת קריבות הנפשות תלמידי חכמים ובזה הארכתי לפרש מאי דאיתא וישראל אהב את יוסף מכל בניו ולא אמר ויאהב ישראל את יוסף כמו גבי אחרינא דכתיב ויאהב יעקב את רחל גם יש לדקדק דהיה לו לומר ויאהב ישראל את יוסף בנו מכל בניו ואמרתי דזהו הדבר שדברנו שישראל אהב את יוסף מעצמו נעשה אהבה זו ולא היה תלויה כלל בדבר שיהיה נעשה על ידי זה האהבה זאת אלא עצמות אהבה היה משום דבן זקונים הוא לו וכדמפרש רש"י בשם התרגום ארי בר חכים הוא לי' וידוע שאהבת תלמידי חכמים המה עצמיות ואין לזה שום דבר שיפעול זאת ולפיכך אמר סתמא וישראל אהב את יוסף מכל בניו אמר יוסף סתם על דרך דאיתא ברש"י סדר זה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ומפרש רש"י עם בני אפילו אינו כיצחק עם יצחק אפילו אינו בני והכא נמי ישראל אהב את יוסף אפילו לא היה כלל בנו היה אוהב אותו מכל בניו וכן פירשתי מה דכתיב בסדר הזה קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק עיין פירוש רש"י שם והארכתי לדקדק דהיה לו לומר אשר אתה אוהב ועוד לפירוש רש"י שכל אחת היה אמירה בפני עצמו היה לו לומר את אשר אתה אוהב כמו בשארי אמירות דכתיב את בכל אחת מהן אבל השתא דאומר אשר אהבת משמע קצת לשון עבר ולפי דברינו הנ"ל מבואר הכל דמתחילה אומר בכך שזהו נסיון לשחוט את בנו וביותר יתחזק הניסיון את יחידך כי אינו דומה אהבת בן יחיד לסתם בן ואחר זה אמר ענין אחד אשר היא העולה על כולם כי זה וודאי קביעות אהבה אשר היה לאברהם ליצחק אף אם לא היה בנו כלל רק מחמת שהוא צדיק וכמו שאמור שם עם יצחק אפילו אינו בני כמו כן כאן זה היה ניסיון יותר מהכל כי אפילו אם היה יצחק אינו בנו כלל היה קשה מאוד לאברהם לשחוט אותו מחמת שטבותות האהבה קשורה נפשו בנפשו לכן אמר אשר אהבת את יצחק כלומר אף שידעתי שעצמית אהבה תקוע לך עליו ואינו תלויה בדבר כלל וניחא שלא אמר אשר אתה אוהב משום דכאן נעשה האהבה ממילא זה היה ניסיון אצל אברהם יותר מהכל וכבר הארכתי בדרוש אחר להספד בזה ואקצר כעת. וא"כ יתכן בזה דברי הרמב"ם שכתב דמשום הכי נקראו תלמידי חכמים חברים סתם משום דחבורתם נעשית מעצמה בלי שום דבר פועל לזה דהנפשות קשורות זה בזה ואינו תלויה בדבר כמו שארי חבורות מבעלי מלאכות או איזה ענין שחבורה הזאת נעשית על פי ענין ותלויה בדבר אבל חכמים חבורתם עצמיות מקשירות הנפשות מה שאין כן שארי חבורות המה הכל גופניות ולכן נקראים על שם הדבר שפועל את חיבור החבורה אבל חיבור תלמידי חכמים אין לזה שום פועל: וזהו ענין האמור אצל רעי איוב אף שהיה מרחק ביניהם שלש מאות פרסי אף על פי כן הרגישו בצערו של איוב משום שהיו תלמידי חכמים בחכמות התורה כמבואר מוויכוח מענית כל אחד ואחד ולכן היה להם קישור אהבות הנפש ואף שהגופות רחוקות הנפשות קרובות ונפשי יודעת מאוד כתיב כלומר שהנפשות נרגשים אחת מחברתה על ידי חיבור מעצמותן שיש להם וכמו שאמרו אצל יעקב היה שבעים במספר והכתוב קורא אותן נפש אחת. ומסיים תלמודא מנא ידעי ומפרש כלילא הוה להו היינו התורה שנקרא כתר תורה וכתיב עטרת תפארת כו' ואיכא דאמרי אילנא הוה להו ידוע שהתורה נקרא עץ חיים. וחיבורן של תלמידי חכמים הוא חיבור קשירות נפשות שנעשית מעצמן וכמו שבאהבתן מקבלים תענוג כל אחד מהצלחות חבירו כן לעומת זה מרגישים צערן של חבירו וזהו הענין שהוכיח רבי יהושע לרבן גמליאל בפרק תפלת השחר בשעה שקרא רבן גמליאל לרבי יהושע בן פחמי אמר לו למה אין אתה מרגיש בצערן של תלמידי חכמים עיין שם: ובזה אמרתי לפרש מאי דאמור בקהלת עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד. הנה לא אמר עת לספוד ועת לרקוד ועוד לכאורה היינו הך. אבל הענין הוא מה שביארנו שבכלל אבילות הוא עת לבכות שיש ענין פועל להדבר כמו שהעת לשחוק היינו אהבות הגופניות שהיא תלויה בדבר אם כן גם אהבתם גם אבילורם הכל על ידי מעשה תלויה שהיא נעשית על ידי ענין שמעוררו לזה ד"מ ויאהב יצחק את עשו היה תלויה בדבר וכשהיה מת עשו היה מתאבל באותו ענין עצמו כמו שהיה האהבה תלויה בדבר אבל אצל תלמידי חכמים כמו שהאהבה היא נעשית ממילא בלי שים תליה בדבר כמו דכתיב ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד בלי שום פועל לזה כמו כן במות תלמיד חכם חס ושלום נרגש התעוררת הצער גם כן מעצמו וממילא בלי שום צורך דבר פועל לזה ולכן אמר עת ספוד מעצמו כמו עת רקוד קשירות האהבה שהיא מעצמה מחמת שהיא קשורות אהבות נפש וכמו כן הצער נרגש בנפש מעצמו משום שנפשו יודעת מאוד. ועפי"ז אמרתי שזה הענין שאמרו אין מועד בפני ת"ח וכש"כ חנוכה ופורים. והטעם משום דעונג מועד היא עונג ותענוג הנפש על פי מצות הקדוש ברוך הוא וכל צער אבילות על קרובים חס ושלום הוא הכל צערו של גוף ולכן אינו יכול לדחות אבילות צערו של גוף לשמחת ועונג הנפש שחייב במועד וחנוכה ופורים. מה שאין כן אבילות של תלמיד חכם שביארנו כמו שהיה אהבת נפש כן מרגיש צערו של נפש ושפיר דוחה צער אבילות זו שהוא אבילות נפש לעונג הנפש שיש במועד וחנוכה ופורים ובזה יש לפרש מה דאמר עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד כלומר שיש עת לספוד היינו לבכות אף במועד שהוא לשחוק ומסיים כשההספד הוא מעצמו וממילא בלי שום פועל לזה היינו על ת"ח שאהבתם ואבילותן הכל מעצמם בלי שום פועל לדבר הזה רק יוצא ממקור הנפש ומדוייק מה דאמר עת ספוד בלא למ"ד ועת רקוד בלא למ"ד משום דקאי ואיירי על עסק ענין שנעשה ממילא ומעצמו בלי פועל כלל כנ"ל: איתא במדרש גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה כו' זו מיתות תלמיד חכם. ונראה לפרש על פי מה דאיתא בספר כל בו דהא דאמרו רז"ל (מנחות מג) והובא בשו"ע סימן מו דכל אדם מחוייב לקיים מאה ברכות בכל יום הוא לכפר על מאה קללות שבמשנה תורה ובספר כלי יקר הביאו וחקר הא ליתא רק צ"ח ומסיק דכל חולי וכל מכה עולה עוד לשתים לכן בכללן אתה מוצא מאה במספר. והנה רש"י בפרשה פנחס מפרש דהקריבו בסוכות ע' פרים נגד ע' אומות וכבשים שמונה ותשעים כנגד ישראל הנקראים שה פזורה כדי לכפר על צ"ח קללות שבמשנה תורה ע"ש וכן יסד הפייט לסוכות כדי לכפר אלה על אלה ע"ש ולכאורה קשה הא באמת יש מאה קללות כמו שכתב הכל בו כנ"ל אבל הענין הוא דאלו שתי קללות דכל חולי וכל מכה אשר לא כתובה מסתמא המה קשים ועזים עד מאוד ודברה התורה כלשון בני אדם על איזה צרה שלא תבוא חס ושלום אומר שאינו רוצה להוציא מפיו מפורש כלל ח"ו מה שיכול להיות וחס מלהזכיר ממילא שאלו השתים קשים מראשונות שהראשונות הוציא מפיו מפורש ואלו לא רצה להשמיע ולהוציא מפיו להזכירן ואם כן אפשר לומר שהכבשים הנקרבים בחג אין בכוחן רק לכפר על הקללות הכתובים ומפורשין והשמיען התורה להוציא מפיו אבל אלו שתים שהמה קשים מהראשונים אינו בכוחן של כפרות בכבשים לכפר נגדן ואי אפשר להעלות ארוכה בקרבנות לכפר אלה על אלה ולפיכך בזמן שאין חובין דבני עלמא סגיאין כל כך ולא נתחייבו רק מענין עסק צ"ח קללות מספיק להעלות כפרה מכבשים וכנגדן וכאמור כדי לכפר אלה על אלה אבל אם חס ושלום עוונות עברו ראשינו כמשא יכבדו עלינו עד שהגיע לעונש לערך קללה מענין כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה ולזה לא נמצא תקנה וכפרה מקרבנות וכבשים משום שהכבשים אינן מספיקין לכפר רק על צ"ח קללות הכתובין ומפורשין בדיבורן ואמרתי סימן לדבר ורעו כבשים כמדובר גם. אבל אם חס ושלום גדלה אשמות ישראל עד כה עד אשר גדלה אף מעונש צ"ח קללות ונכנסו בגדר העונש הכתוב כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה בספר ואינו מספיק על זה כבשים שהמה עולים רק נגד צ"ח קללות הכתובין בספר וצריכין לזה כפרה יותר גדולה מקרבן בהמה ולכן אמרו על זה שפיר במדרש כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה על זה באה לכפרה מיתות צדיקים וכמו שדרשו על קרא אדם כי יקריב מכם קרבן. וכתיב בקהלת מי יודע רוח האדם העולה הוא למעלה ורוח הבהמה היא יורדת למטה ולפיכך צריכין לזה קרבן מיתות תלמיד חכם כאמור סוף מנחות דמיכאל שר הגדול עומד ומקריב נשמותיהן של צדיקים ע"ש בתוס' ד"ה ומיכאל ע"ש וזהו מכם קרבן מכם דייקי כן עלה עלינו אשר בעונותינו הרבים באנו עד כה בכלל מכה אשר לא כתובה אשר לא היתה זאת מעולם צדיק כמותו וזכות צדיק הזה גן עלינו שישים ה' שלום והשקט ויהפוך השי"ת לב מלכיות עלינו לטובה אמן כן יהי רצון: עוד אפשר לפרש מדרש הנ"ל ונפרש בזה מה דאיתא סוף פרק החורג המתעצל בהספדו של תלמיד חכם ראוי לקוברו בחייו ונקדים מה דאיתא ריש פ"ק דעבודת כוכבים שמים וארץ נוגעין בעדות שקיימו ישראל התורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי דאמר ריש לקיש ויהי ערב ויהי בקר יום הששי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם כשיקבלו ישראל את התורה מוטב וא"ל הריני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו ומסיק שם עוד הקרא דארץ יראה שמא לא יקבלו ואחר כך שקטה ע"ש והמפרשים פירשו דזהו ענין שאמרו בפ' ר' עקיבא שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית היינו כשלא יקבלו התורה ממילא יוחזר עולם לתוהו ובוהו וממילא ההרים ימושו ולא יהיה יתרון לכל דבר אשר תחת השמש לאפס ואין יהיה ובפרק רבי עקיבא (פח ע"א) הקשו תוס' אהא דאמרינן מכאן מודעא רבה לאורייתא מכפיות הר הא מקודם אמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע ע"ש מה שתירצו ובתנחומא תירץ דכפיית הר היה על תורה שבעל פה ונעשה ונשמע על תורה שבכתב וכמו דכתיב כל אשר דיבר ה' כו' ע"ש. ונראה דבזה מדוייק נמי מקרא דמייתי שם בפ"ק דעבודת כוכבים אם לא בריתי חוקות שמים כו' ובסוף פרק הניזקין איתא שם אמר ר' יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ע"ש. ולפי דברי התנחומא ניחא הכל דהאי קרא דאם לא בריתי כו' וכפיות הר כגיגית הכל איירי וקאי על תורה שבעל פה. ובזה מבואר מאי דדריש בפרק תולין (קלח ע"ב) מקרא דהנני יוסיף להפליא העם הפלא ופלא כו' על תורה שעתידה להשתכח ע"ש כדמסיים בקרא ואבדה חכמת חכמיו פו' ומדרש איכה דריש קרא בזה על מיתות צדיקים ע"ש אבל הענין דהכל חדא וקאי ואיירי הכל על תורה שבעל פה וכמו דמסיק שם בפ' תולין דמאי דכתיב מפורש בתורה א"א להשתכח רק מאי דדריש בעל פה זה ישתכח כי אפילו דבר המפורש במשנה או בגמרא הרבה צריך חכמה להבין ולהורות דבר מתוך דבר כי עשות הרבה ספרים אין קץ וא"א להיות שיהיה הכל מבואר ואין מדרש בלא חידוש שת"ח מחדשין בכל יום חידושי תורה וכמו שראה ראינו שזה הגאון הנעדר חידש לנו רובי תורות הוראות על ריאה ספר נחמד גדול ונורא נוראות ופלאות לא נעדר דבר וחצי דבר אשר יכול להעלות על הדעת להסתפק הכל ביארן על מקורן ושרשן. לבד שארי חיבוריו שו"ת וחידושיו אהובים וברורים על אוזן שומעת משמחי לב אנוש ומאירות עינים נמצא דממילא הכל חדא מה דדריש במדרש הפלאה זו על מיתות פ"ח ובגמרא פרק תולין דריש לה על שכחות תורה והיינו תורה שבעל פה תליא חדא באידך ובקדושין פרק האומר (דף ס"ו) בעובדא שאמר איש בליעל עצה לינאי המלך שיהרוג לחכמים אמר לו ינאי תורה מה תהא עליה והשיב איש בליעל תורה כרוכה ומונחת בקרן זוויות כל מי