גליא מסכת חלק ב ז

אשר תדבר גם אנכי אדבר זאת אליך כמו ענין המזיק שהיה בבאר שניזק מראות עצמו ותייסרך רעתך. ואני אמרתי לפרש גם מה שנאמר שם לא תלך עמהם לא תאיר את העם ועיין ברש"י שמפרש אחרי שאמר לו הקב"ה לא תלך אמר אם כן אקללם במקומי אמר לא תאור ע"ש ושפתי חכמים כתב דקשה לרש"י למה לא אמר לא תלך לאור ע"ש ונראה דקשה לרש"י דהיה לו לומר ולא תאור בוא"ו העטוף: אבל לביאורינו כך הוא הפירוש לא תלך עמהם מפני שהעולה על רוחך היו לא תהיה שבוודאי לא תתקיים עצתך ומחשבותיך שוודאי לא תאור את העם שיהיה לפניך עסק וענין עיכוב שלא תוכל לאור אותם נמצא מה שאמר לא תאור הוא שבעל כרחו לא תאור וניחא דלא אמר לא תלך לאור גם לא אמר לא תלך ולא תאור ביא"ו דאי הוה קאמר הכי הוה משמע דהוא ענין אזהרה אבל השתא מבואר דהוא ענין הודאה שבעל כרחך יהיה כך שלא תוכל לאור אותם אבל לא הודיע הקב"ה עדיין עילה וסיבה שיגולל הקב"ה עליו שלא יהיה ביכולתו לקלל עד לבסוף שאמר לו בפירוש עסק העיכוב היינו כל מה שידבר לקלל יתגולל הכל כנגדו וכאמור בילקוט כל מקלל ישראל את עצמו הוא מקלל וכמו שביארתי עסק ענין מזיק שבתוך הבאר וזהו שאמר ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר וכמו שפירשנו תוכן המקרא זה שפירושו שאדבר אליך כל מה שתדבר לרע יגולל הכל אליך לכן לא תהיה ביכולתך לקלל ולכן אמר המדרש על מקרא הנ"ל מלמד שבהתראה הלך היינו שהקב"ה הודיעו מקודם כל עסק העיכוב שיבוא עליו כחו גבי פרעה שהודיעו הקב"ה הכל מקודם איך שיהיה וכמו שאמור שם וירדו כל עבדיך לאמר צא אתה כך הודיעו כאן הקב"ה מה שיהיה בסופו שהעולה על רוחו מהם לא יתקיים שלא יהיה ביכולתו כנ"ל ולכן אמר בלעם לבלק מתה באתי היכול אוכל כו' שנודע לו שלא יהיה ביכולתו מפני שיתגולל רעתו על פניו: ומה שאמרו ז"ל חכה ורסן או מסמר או מלאך ישב בגרונו הכל דיבורו על דרך מליצה שנתעכב על בלעם מלהוציא מחשבתו הרעה כאילו מסמר או מלאך יושב בגרונו וכשביקש לקלל אינו מניחו ולברך מניחו. וקצת רמז ראיה לדברינו מה דאיתא בזוהר בלעם רע עין הואי דלא אשתכח בעלמא רע עין כוותיה דבכל אתר דהוה מסתכל בעינוי הוה מתלטייא חמי מה כתיב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל ביה בשעתא אלמלא דאקדים קוב"ה אסוותא הוה מאבד לון באסתכלותא דעינוי ומאי אסוותא יהיב קוב"ה לישראל בההיא שעתא דא הוא דכתיב ותהי עליו רוח אלהים ותהי עליו על ישראל קאמר ע"ש הנה פשטיה דקרא ותהי עליו קאי על בלעם והזוהר מפרשו דקאי על ישראל. ולדברינו קרובים שני העניינים יחד מחמת שהיה רוח אלהים על ישראל ממילא היה רואה מחזה אלהים על עבר ניו יהליך. על ידי זה היה מוכרח למנוע את עצמו וזהו אסוותא לישראל כנ"ל. ועל פי ביאירונו מתפרש המשך הפסוקים וישא בלעם את עיניו וירא ישראל שוכן ותהי רוח אלהים על ישראל ואז נתראה לפניו שכינה כמחזה ולפיכך וישא משלו ולכן אמר נאום הגבר שתום העין היינו שעוש' ענין עין רעה שלו' אמר עוד ונאום הגבר שמע אמרי אל וכמו שפירשנו קרא דמה אקוב לא קבה אל היינו שהכל חוזר עליו ואמר הטעם מפני שמחזה שדי יחזה לכן צריך לעשיית גלוי עינים ועיין מזה בילקוט ראובני על פסוק ויהי בבקר ויקח בלק כו' וירא משם קצה העם כו' ותמצא דוגמת דברי ע"ש: דרוש לפרשת זכור סוף בשלח ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באוני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק, יש לדקדק בקרא זה מאי דדייק ואומר כתוב זאת זכרון בספר באמת תלמודא דייק ומפרש דקאי על תורה ומשנה תורה ובנביאים כדאיתא פ"ק דמגילה. גם מה דאמר שים באזני יהושע צריך להבין זאת דהא מחיית עמלק ממצות עשה היא ולא מצינו בכל המצות כזה שיצוה לשום באזני יהושע גם מה דאמר כי מחה אמחה צריך ישוב הרבה איזה לשון משמש מלת כי בכאן באחד מארבע לשונות האמורין גבי כי ולא מצינו האי לישנא בשום מצוה והיה לו לומר בלשון ציווי כמו כולהו מצות: ונראה לבאר זאת על פי דברי הילקוט סוף פרשה תצא רבי פנחס אומר אחר ארבעים שנה רצה משה לומר להן לישראל זכורים אתם מה שאמרתם היש ה' בקרביכם אלא אמר משה אם אני אומר להם כך הרי אני מלבין פניהם ומלבין פנים אין לו חלק לעולם הבא משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס אחת וכלב קשור בפתח הפרדס מביט בכל מה שבפרדס נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס שיסה בו הכלב וקרע את בגדיו אמר המלך אם אני אומר לאוהב למה נכנסת לתוך הפרדס שלי הרי אני מגלה את פניו אלא אמר הראית כלב שוטה האיך קרע את בגדיך מיד הוא מבין מה עשה. כך אמר משה הרי אני אומר לישראל זכור את אשר עשה לך עמלק כו': הנה ידוע כל שיש לדרוש לשבח ישראל או לגנאי יש לדרוש לשבח ולא לגנאי. ונראה שר' פנחס אמר כך לעורר העם למוסר השכל שיהיה לכל אדם חטאיו נגד פניו לזכרון ולהזהר מהלבנת פנים עד מאוד. אבל עיקר ענין מחיית עמלק היא מצות עשה כמו כל המצות ומצוה לזכור מה שרצה עמלק לעשות לנו והצילנו הקב"ה מידו בכדי להודות ולהלל לשבח להש"י על נפלאותיו ועל חסדיו עמנו אבל לא הוקבע עסק זכירה זאת משום זכירות החטא ועון של היש ד' בקרבנו בקבע: ובאמת לפי המשל שקבע ר' פנחס שנכנס אוהב של מלך ונטל פירות מפרדס המלך ניחא שיש טינא בלבו של המלך על האוהב. כי ידוע שאוהב של מלך הוא שיש להמלך אוהבים רבים משריו ועבדיו ושרי צבאות לרוב אין מספר לגדודיו והפרדס ידוע שיש לכל מלך כרם חמד נטע שעשועים שמביא כל פרי ופרי שהיא תאווה לעינים ואינו נמצאים במדינתינו רק שמקום גידולה בארץ ומדינות רחוקים כמו ארץ אפריקי וארץ הודו וקובע נטיעתו בכרמו אשר נעשה לטייל לפרקים ולהשתעשע שם בפירות הללו שהמה טובים ומתוקים למאכל וטוב ותאווה לראות עין ועיקר כרם חמד פרדס ההוא אינו להיות אוכל ועושה הימנו לא לאכלה ולא לסחורה רק להנות מחמדות ראות תאווה אשר בו לעינים ולפיכך אם ישלח ידו אחד מאוהבים הנזכרים ליטול איזה ביכורי הפירות יקפיד המלך עד למאוד משום דאף שריו ועבדיו מאוהביו חביבים ויקרים ערכם על המלך. אולם הכרם והפירות הנמצאים שם מארץ רחוקה באו אשר אצרו הנטיעות שם אבותיו ואבות אבותיו בהוצאה וטירחא מרובה חביבים מאוד על המלך עד לאחת בחיבה יתירה נודעה. כי כן דרך המלכים לבחור להם כרם ופרדס אשר לא נמצאו לזולתה ואף הכתוב משבח ואומר על שלמה המלך כרם היה לו בבעל המון כו'. ולכן יש טינא בלבו של המלך על אוהב שלו על אשר שלח ידו בפירי הפרדס שלו: אמנם נמשיל משל הזה על ענין שנזדמן ברוב ימים ושנים שהיה דבר סתר בלב מלכים אין חקר עד שנהג נסיעות מלך סטאנבל אצל מלך פרסי ואתייקורי קא מתייקר מאוד המלך פרסי לקראת בואו שלא נעשה כזה מיום הווסדו המלכים שבוא יבוא מלך זה בחצרותיו ובטירותיו של מלך זה והראה אהבה וחיבה יתירה עד מאוד עד אשר כל הון ביתו בוז יבוזו לו באהבה זאת ואם היה הולך האורח המלך סטאנביל ליטול איזה פרי מפרי הפרדס לא היה נחשב זאת למאומה בעיני המלך פרסי אחרי אשר יקרת בואו בצל קורתו יקרה היא מפנינים וכל אבני חפץ ואם יזדמן שהכלב ההוא היושב בפתח הפרדס קרע את בגדיו של מלך סטאנביל חרה הדבר עד מאוד בעיני המלך פרסי על הכלימו למלך סטאנביל האורח ואמר ליקח נקמה מן הכלב הרע הזה ובאמרו למלך האורח ראה מה עשה לך הכלב הרע הזה אני אנקום ממנו עבור זה וכאשר ראו לחוש באמירה ההוא פן ואולי יעלה על לב המלך סטנביל כדברי משל הקדמוני שמבואר בילקוט בשם ר' פנחס שכל עיקר עסק זכירות מעשה הכלב הוא אינו בא מפורש יוצא אל הכלב אלא זכרונו בא שיראה וידע ויבין שיש תרעומת על נטילת הפרי פרדס לפיכך הוצרך המלך לפרש את שיחתו באר היטיב איך שאין בלבו על דבר אחר רק על הכלב הוא כועס וחרה אפו על מעשיהו שקרע את בגדיך: כן אמרתי ידוע ומפורסם אהבה וחיבה יתרות שהיה להבורא יתברך שמו עם ישראל חלק ד' חבל נחלתו עד אשר כמה ימרוהו נגדו, ואם שבים בלב ונפש מיד מוחל הקב"ה. ובפ"ק דחגיגה דריש על קרא וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ונשבעים לשקר כו' ולא יראוני ודרשינן שם דווקא שאינו מתחרט הא מתחרט מיד מוחלין לו שנאמר ולא יראוני הא יראוני מוחלין לו עכ"פ זאת ידוע שאהבה וחיבה אשר הקב"ה עם ישראל אהבה עזה עד מאוד ומקרא מלא כתיב וד' האמירך היום לעם סגולה ואהבת הקב"ה עמנו יותר שקולה מאהבת המלך לשריו ועבדיו ובוודאי עולה עד יקרת חיבות המלך פרסי על האורח המלך סטנבל הנתארח אליו ולגודל אהבתינו מקבל תשובה מחרטה שמתחרט האדם על עוונותיו וכנאמר בפיוט יום הכפורים ומאהבתך שאהבת אותנו נתת לנו יוה"כ לכפר עוונותינו ולכן אף שחטאו ישראל באמרם היש ד' בקרבנו ועיין ברש"י בחומש שמיד ויבא עמלק ע"ש אך אחרי שנתחרט ישראל על זה כמו שאמרו שאפילו פושעי ישראל מלאים חרטות ואם כן נסלח להם עון הזה וכמו שנאמר לכו ונווכחה כו' אם חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ולא נשאר בה שום רושם כששבים ומתחרטין ומה שבא עמלק והלחם בישראל תרה אפו של הקב"ה עד מאוד על זה וכמו שאמרו ז"ל משל לאמבטי ודרשו כך ממה שאמר אשר קרך ולכן נאמר כי יד על כס יה כו' נראה שעלה חמת ד' וקנאתו מאוד עד לאחת ועתה בא הקב"ה לצוות את משה ויהושע על נקמות עמלק למחות שמו וזכרו מתחת השמים. והקב"ה בחיבה יתירה נודעת אלינו רצה להודיע להיות מודעת לכל לשלול את כל עסק דרש ומשל של ר' פנחס שלא יעלה על לב הרואה שכל עסק זכירות מחיית עמלק הוא רק בכדי להיות נזכר חטא ועון של אמירות היש ה' בקרבנו ובכדי לשלול את כל זה הוצרך הקב"ה להאריך ולהעריך