גליא מסכת חלק ב ו

מעיקרא איסרנא לא איסורא ויהיה ההיתר פורח באויר שיהיה מעתה רשאה ושלטאה לכל יהודי כגר כאזרח ולעבור אורח ברגליו בעיר מלוכה ההיא וישלחו ויקראו להרב ההוא ויושיטו לו שרביט הזהב כתוב וחתום דת וברית חדשה נחתם בטבעת המלך שרשות והרמנא לצאת ולבוא כל איש ואשה מיהודים בתוך רחובות העיר באין מפגיע באין מכלים ויבוא הרב אל חצר המלך ויושיבוהו בין נדיבי ושרי ויועצי המלך וישאלו את הרב גם הוא מה בפיהו ועצתו נכונה בעסק המזיק היושב ושוכן בירכתי באר. ויען ויאמר מה אדע את אשר לא תדעו חכמי המלך ויועציו ובפרט שאף חכמי הודו נוועצו על זה ונסרחה חכמתם ולא מצאו מענה. אך אמרתי לא חכמים ישכילו על זה הלא לאלהים פתרונים לא מן קבל רוח יתירה דאית בי לא חכמאה אנא ולא חוזאה אנא ולא נביאה אנא אלא סדרנא אנא לסדר שמעתות ולשון חכמים מרפא וראיתי שמעתתא בפרק כל שעה דאמור שם גיראה בגיריה מקטיל מדויל ידיה משתלם אף כאן עצתי אמונה בתחבולות לעשות מלחמה נגד מזיק שיהיה רעתו עד פניו יעננו ותייסרו רעתו וכאמור גולל אבן אליו תשוב שמדרך הטבע המקלע אבנים הוא מזיק למרחוק אולם אם יפגע האבן ההוא אל הקיר לא ימלט שנדחה האבן בגלגל החוזר מהקיר אל פני הקולע ויטבע במצח של קולע כמו כן מהצורך לעשות עזר ותרופה שיתגולל רעתו הארסי היוצא מריסי רשפי עיניה אל פניה ואז תייסרה רעתה ומשובתה תוכיחה על כן הבו לכם עצה קחו מחזה שקורין (שפיגיל) גדולה בערך פי הבאר ותשימו מרחוק המחזה על הבאר ואז כאשר תשקיף רעות עינו של המזיק אל המחזה אז גם היא תראה תוך המחזה רעות ארסה ותשוב אחור רעתה אל עבר פניה ותייסרה רעתה על פניו יהלוך. וכמו שהזכרתי לעיל מענין אשה בווסתה איקבע זהומתה אל תוך המחזה להיות נעשה כתם במחזה. ויהי כאשר פתר כן היה שכאשר הונח המחזה על הבאר וישקיף ויציץ עין רעה של המזיק על המחזה מיד ותוצץ הרעה באור החוזר בחזרה על המזיק ויבוא כחרב בלבה וכשמן בעצמותיה אך מחמת שהמחזה ההיא היה מחזה שוא שלא נעשה מתחילה מאומנות אומן טוב וראוי על כן היה מראה לשקר ולא לאמונה. כידוע שיש מראות שאינו טובים כל כך לעשות פעולתן כתבניתו וצלמו של האדם הרואה בו ולכן על ידי שהמחזה ההיא שהושם לא היה פועל טוב בתכליתה לכן לא עשתה כלה בשלימות את המזיק רק על כל פנים לקתה והורע כוחה לפי שעה שלא היתה מזקת לפי שעה איזה עת וזמן עד שבעבור מועד וזמן אשר עבר עליו שנהייתה ונחלשה שבה לבריאות כוחה ולאיתנה הראשון להזיק כבראשונה וחילו שנית את פני הרב הזה ויחקור ויבוקש וימצא שהמחזה הנ"ל הוא אשר חטא פעולתה על שלימותה מחמת שחזותה שוא ומדוחים וישובו לקחת מחזה טובה הבאה ממלאכת אומנים אשר משלמת פעולתה בתכלית כתבנית וכצלם הרואה בה ויותן על הגאר ותיכף כשפנה המזיק אל הבטתה ניזוקה ולא נותר בה נשמה ונשארה פגר מות כאבן דומם והוציאוה מהבאר כנבלה ונתנו המלך ושריו תודה לאלהים אמת ולחכמות חכמיו. ואחר זה מצאתי בילקוט ראובני וז"ל ואמר כי אלכסנדר מוקדן בא עם חילו למקום שהיו שם חיות שהיו ממיתים בהבטות עיניהם ועשו מראות מצוחצחות ושמו נגד החיות וחזר ראיתן עליהם ומתו כולם ע"ש: ועתה אבוא על פי זה לבאר ענין מעשה בלעם שהיה ממש מענין המאורע ומעשה של מזיק שנתהווה בתוך הבאר הנ"ל. ונקדים מה שאמרו רז"ל ולא קם בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות קם ומנו בלעם. ואמרו שכל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה אבל משה ראה באספקלריא המאירה. ואת זה לעומת זה עשה אלהים זה בקדושה וזה בטומאה ובמסאבה. ואמרתי שזהו שאמר בלעם כתועפות ראם לו ודרשו רז"ל תועפות אלו המלאכים ראם אלו השדים. דלכאורה כ"ף דכתועפות הוא מיותר והיה לו לומר תועפות וראם לו אבל נראה שכיוון על ענין הנ"ל שמשה היה כוחו יותר על כל הנביאים עד אשר לא קם כמשה דוגמתו בכל הנביאים לראות באספקלריא המאירה אבל בלעם היה כוחו גס כן בטומאה עצום ונורא כידוע שיש מ"ט פנים שערי קדושה וטהרה ויש מ"ט פנים לטומאה ומסאבא ומשה רבינו ע"ה נכנס עד מ"ט פנים ותחסרהו מעט רק פנים אחד מחמשים שערי קדושה כמו כן בערך זה נתחזק כוחו של בלעם שנכנס למ"ט שערי טומאה ולא נחסר לפניו רק שער אחד. מה שלא נמצא שום נביא לא בישראל ולא באומות שיגיע כוחו עד שער הזה ולכן אמר על עצמו כתועפות אלו המלאכים הוא משה רבינו שנתחזק ונתעצם עד מ"ט שערי קדושה וטהרה כמו כן הראם אלו השדים כיוון על עצמו שמעשהו היה מעשה שדים בשערי טומאה אבל נתגדל ונתעצם כוחו עד לאחת שבא עד מ"ט שערי טומאה ואם כן היה רואה בלעם גם כן את כל ענייני מעשה שדים משערי טומאה באספקלריא המאירה: ועפ"י הנתבאר דעיקר קביעות הזיקו של בלעם היה בעינו הרעה ובפרק המקבל איתא דאמר רב דתשעה ותשעים חלקים עולם מתים מעין הרע ע"ש אבל עין הרע דבלעם היה מפורסם בעשר ידות כפולה ומכופלת לקבל אלפי מעותד ומכוונת להביט ואל כל אשר יפנה עינו להרשיע וכל מקום אשר נותן עינו קולע אל השערה להחטיא ולהזיק וביחוד על פי עצימת עיניו וצימצום הבטתו לחזק הראות שם לתכליתו לשליטות הזיקו אשר מתכוין להזיק שם. אמנם הבורא שבחר במאמינים בגלוי השכינה כאמור ושכנתי בתוכם ונאמר וירא ישראל שוכן לשבטיו שראה שכינה שוכן עליהם ונאמר אשר מחזה שדי יחזה ולכן תיכף כאשר רצה לעשות קסמיו לצמצם בעצמות ראות עינו להשרות רעה נראה נוכחו מחזה אספקלריא המאירה היה מתגולל הרעה ההיא אל פניו וכמים הפנים אל פנים כמו גולל אבן אליו תשוב להשיב גמולו בראשו ולכן לא היה יכול כלל לעשות את מעשיהו קריצות עינו וללבט בשפתיו לקלל ישראל משום שעל פי מחזה אשר היא נגדו מתגולל כל רעתו אל עבר פניו: ובזה מתפרש לנכון כל המשך מקרא וישא משלו ואמר הילקוט על זה אל תקרי משלו אלא משלו כלומר שהיה נושא קללתו ורעתו אל עצמו כנאמר במעשה המזיק של הבאר ואמר עוד בקרא הנ"ל נאום הגבר שתום העין כלומר שהיה עושה מעשיהו בסתימות עינו כנ"ל אבל לא היה יכול לעשות משום שהכל מתהפך על פניו יהלוך וזהו שאמר נאום שומע אמרי אל כלומר שכל רעתו שרוצה להוציא מפיו על ישראל שומע קללה זאת לעצמו ומסיים הקרא טעמא דמילתא אשר מחזה שדי יחזה היינו שרואה נגדו מחזה מול מחזה דרך משל מי שנוטל חנית לדקור את חבירו אם אותו דקירה עצמו שעושה לחבירו מרגיש וכואב ממש להמדקיר ודאי שאינו יכול המדקיר ההוא לעשות את מעשה הדקירה כמו כן היה ממש מעשה עסקו של בלעם שהיה הכל מתגולל ומתהפך אליו על פי מחזה אספקלריא המאירה שהראה הקב"ה נגדו ולכן מסיים הקרא שעל ידי זה נופל וגלוי עינים כלומר שלא היה יכול לגמור מעשה סתימות עינו וקריצתו מחמת מחזה שדי והיה צריך לפתוח ולגלות עיניו מקריצתו וסתימתו וזהו ענין שנאמר ויהפוך ה' את הקללה לברכה כלומר על ידי שהקב"ה מראה מחזה כנגדו נהפוך רעתו על פניו לכן לא היה יכול לקלל ויברך את ישראל וזהו דברי ילקוט דאיתא על קרא לכה ארה לי יעקב מי שמאררן את עצמו הוא מארר שנאמר ומקללך אאור ואומר אוררך ארור כלומר לכה ארה לי יעקב הקללה לי הוא שמהפך הכל על ידי מחזה על עצמו וזהו דברי ילקוט שהבאתי למעלה דקרא מברך רעהו בקול גדול קאי על בלעם ומסיים הקרא דמשום הכי בירך ולא קי"ל משום דקללה שרצה לעשות עליהם תחשב לו ואם כן לא היה יכול לקלל והוצרך לברך ואז כמים הפנים היה רואה הברכות גם כן לעצמו וכמבואר בילקוט הנ"ל על קרא דלכה ארה לי שאמר בלעם שאי אפשר שאת עצמו הוא מקלל דכתיב מברכיך ברוך ואורריך ארור וזהו טעם שהיה חפץ בלעם בברכה ולא היה באפשרי לקלל וזהו אומרו תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו כלומר הרעות אשר אני רוצה לעשות להם עלי מתגולל על ידי מחזה שדי אשר אני חוזה ועל פניו יעננו רעתו ובזה יש לכוין מה דאמר מה אקוב לא קבה אל כו' וחוזר לראש דבריו מה שאמר לכה ארה לי יעקב שפירש הילקוט שאמר כל המקלל ישראל את עצמו הוא מקלל והיינו כמו שביארנו דהרעה על עבר פניו חוזר מהמחזה כנ"ל ואמר עוד מה אקוב להמאמיני' אשר לא יחזור הקב"ה את הקבה אלי כלומר מה אקוב אשר לא קבה אל בחזרה עלי וכן מה אזעום אשר לא יזעום בחזרה עלי הכל על פי מחזה הנ"ל: ונתבאר עתה כל עילה וסיבה שהתגולל עילות כל העילות הבורא ית"ש לעכב אותו רשע שיצא מחשבתו הרעה אל הפועל ולא לוקח הבחירה ממנו אלא רצונו היה לבחור ברע רק שביקש להשחית ויהיה נשחת כשביקש להשמיד נשמר זאת מנע אותו רשע לבצע מעשיהו וכמו שאמר היכול אוכל לעשות מאומה כאמור בילקוט הודה ולא בוש שאינו ברשותו ונמצא שענין ההצלה שעשה הקב"ה כמעט מפורש ושנוי ושלוש בכתובים שלא היה יכול להוציא מחשבתו לתכליתה כאמור ויהפוך ה'. מזה חפץ בברכה ולא קללה: ונראה לבאר גם מה שאמר קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה וגם המלאך אמר ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. הוא ענין הוראה הערותי למעלה שהקב"ה אמר לו לבלעם שלא יכול לבצע רוע מחשבתו משום שכל מה שיחשוב לעשות ולדבר ישוב מחשבתו הרעה על ראשו היינו גולל אבן אליו תשוב וכמו שביארתי מה שנאמר נאום גבר שתום העין ונאום שומע אמרי אל כלומר שנשמע מהאל לעצמו כל מה שרוצה להזיק להם כמו כן אמר כאן והודיע שידע שאותו דיבור עצמו שידבר על ישראל יתגולל עליו הן לטוב או לרע והמשך כוונת הכתוב הוא כך כאלו סרס המקרא שהדבר אשר תדבר זה הדיבור עצמו אדבר אליך על ידי מחזה אשר תחזה כנ"ל ואם כן לא תוכל לחפוץ בקללה אלא תחפוץ בברכה אחרי אשר הכל חוזר עליך כמו שאמר תמות נפשי ותהי אחריתי כמוהו וכאמור בילקוט שכל המקלל את המאמינים את עצמו הוא מקלל ובזה לא קשה כלל קושיית המזרחי על רש"י שפירש על הני קראי בעל כרחו כוונתו למה שביארנו. ומלת אפס פירושו כמו כל אפס שבמקרא אפס לא תהיה תפארתך על הדרך שפירושו על דבר שנעדר ממילא וכן אפס כי עז העם ולא ידעתי מה קשיא ליה למזרחי מדברי המדרש על רש"י וכפי הנראה שהמזרחי מפרש מה דאיתא במדרש מלמד שבהתראה הלך כוונת המדרש הוא לשון אזהרה כמו גבי לבן שבא אזהרה מהקב"ה השמר לך מדבר עם יעקב ולפיכך קשיא ליה אם היה בעל כרחו לא שייך אזהרה אבל כוונת המדרש על התראה ולא על אזהרה משום דעל אזהרה היה ליה לומר אך בלא וא"ו כמו אך את שבתותי תשמרו אבל השתא דקאמר ואך ואפס משמע שהענין יהיה בהכרח ובעל כרחו וכן גבי פרעה אמר ז"ל שעל כל מכה ומכה התרה בו הקב"ה תחילה וידוע ענין התראה הוא שמתרין ומודיעין את האדם שלא תעשה עסק עבירה זאת ואם תעבור תענש עליו כך וכך ואמרו שעדים המתרין צריכין להודיע איזה עונש יש על זה מיתה או מלקות ואיזה מיתה מן ארבע מיתות ואם אינו מתרה ומודיע ומפרש אותה מיתה לאו התראה היא וגבי לבן לא היה רק אזהרה ואינו מפורש שם כלל עונש אם יעבור ומכל מקום נזהר לבן ולא עבר על מה שנצטווה אבל גבי פרעה היה שם התראה שהזהיר הקב"ה שישלח את ישראל ואם אינך משלח הנה יבוא עליך עונש ובכל מכה ומכה מעשרה מכות הודיע והתרה שאם יעבור יענש באותו מכה שהתרה הקב"ה. ובסוף מכות בכורות נאמר והנה לא שמעת עד כה כה אמר ה' כחצות גו' וירדו כל עבדיך אלה אלי לאפר צא אתה וכל העם אשר ברגלך נמצא שהודיע לו הקב"ה והתרה לו מה שיהיה בסופו שיהיה מוכרח לבטל רצונו כמו שנאמר כי ביד חזקה ישלחם הפה שאמר לא אשלח כלה גרש יגרש. וכבר אמרו ז"ל שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם שמידת בשר ודם כשרוצה להרע לחבירו מסתיר ממנו פן ימלט או שיעשה איזה עצה להנצל אבל הקב"ה אומר אין מידי מציל אם אסק שמים כו' ולכן גבי פרעה שפיר אמרו שעל כל מכה התרה אותו הקב"ה שכך יהיה סופו אם יסרב לשלוח ישראל ופרעה הקשה ערפו וסירב נגד הקב"ה ובא העונש שהתרה אותו הקב"ה והיה מוכרח בעל כרחו לשלחם וגבי בלעם מפרש המדרש הני קראי דאך את הדבר אשר אדבר אליך וקרא דאפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר הכל כמו שביארנו דהקב"ה הודיע לו והתרה אותו שכך יהיה בסופו שלא יהיה ביכולתו להוציא מחשבתו הרע לפועל משו' שכל הרעה אליו תשוב כמו שביארנו וכך הוא כוונת המקרא דכל מה