גליא מסכת חלק ב סד

ובמרירות תאנח לעיניהם והיה כי יאמרו אליך על מה חתה נאנח ואמרת על שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכל ברכים תלכנה מים כו' ולכאורה תיבות ואתה דכתיב בריש פסוקא מיותר כי כמה מקראות מתחילים ביחזקאל סתמא בן אדם וגם מה דאמר אח"ז והיה כי יאמרו אליך כו' תיבות אליך מיותר. וגם מה דאמר אח"כ על מה אתה נאנח מיותר קצת והיה די אמרו והיה כי יאמרו על מה תאנח ונראה לבאר דבר הזה על פי מה שידוע שיש לכל המלכים כלי זמר הנקרא (קאפעלע). אולם מלך אחד אשר היה מלומד מאוד בעצמו בחכמת מוזיקע חקר הדבר אחרי שעסק הקאפעלי עניינם לזמר בכל עת וזמן הצורך הן לשורר בכל שירי זמרה ששון ושמחה בעת לשמוח ועת רקוד וביום שמחתם ובמועדם ואף גם זאת להם שמהצורך בעת הצורך לשורר לעורר שירי נהי ויגון בעת לספוד בימי צער הנקרא (זאלאבע) ובימי עיטי שלהם וראה המלך המלומד בחכמות מוזיקא שיש אנשים מאנשי קאפעלע שמזמרים שירי זמרה ערבים לששון ולשמחה על פי תכלית חכמות המוזיקע בכל תנועותיה ובכל פעולותיה ולא נגרע דבר עד תכליתו אולם לשירי נהי ויגון אינם מסוגלים אנשים הללו ויש העדר וגירעון בתנועותם ופעולתם כשמזמרים שירים הללו כי על פי אשר נתחכם המלך ההוא בחכמת מוזיקע נרגש בהם עד מאוד ולהיפוך יש אנשים המסוגלים לשירי יגון ואנחה עד תכליתם בכל תנועותם בלי גירעון והעדר כלל אבל לשירים ערבים כשמזמרים נמצא בתנועותם בכמה עניינים העדר וגירעון על פי תכלית קביעות חכמה ההיא והענין הוא כפי טבע אשר הוחק על האדם ההוא מתחילת בריאותו כי מי אשר גברה עליו מרה לבנה יסודו וטבעו להיות אך שמח ולפיכך נקל להיות רגיל עליו כל שירים ערבים לתכליתן אולם איש שהוחק טבע בריאותו למרה השחורה בכל עצב יהיה לו מותר וטבעו להיות נס אל יגון ואנחה ולכן כל עירעורי יגון נוחים לפניו על כן התחכם מלך ההוא לעשות שני כיתות קאפעלע כת אחת עשה קאפעלע פאראדע וכת אחת עשה קאפעלע זאלאבע כפי סגולות טבעי אנשים אשר מסוגלים כל אחד לענין מיוחד כנ"ל ועל ידי זה היה מזמר כל כת וכת עסק שירו וזמרו לתכליתו האמיתי על פי חכמה ההיא. ובזה ניחא מאי דאמר (ירמיה ט) התבוננו וקראו למקוננות כי' הענין הוא כי בלי ספק יש הרבה מקוננות המיוחדים לזה לעת הצורך ואף ספדני מיוחדים היה בימי התלמוד כנאמר פתח עליו ההוא ספדנא. אבל מכל מקים צריך להתבוננות ולקרות לאותן מקוננות אשר טבעם מחוק בריאותה מסוגל לזה כמו שהקדמנו כי מי שטבעה נוטה ממרה השחורה יותר מסוגלת לעורר קינה ונהי. אמנם אף שביארנו על פי חקירות ובחינה הנ"ל שקבע שתי כיתות למיני קאפעלע הנאמרים כל זה בעניינים הבאים דרך הטבע היינו ימי ששון ועת לשמוח או ימי צער ועת ספוד אולם אם בא יבא פחד ואיד חוץ מדרך הטבע למשל ששלח המלך כל חילו לאיזה מלחמה ובאה השמועה איך כל חילו נהפכו עורף להיות נם לפני רודף ונעדרו כל שרי צבאות וראשי העם בלי ספק שעל שמועה רעה כזו שאף אם לבו כלב הארי המום ימום בזה וכיוצא בזה נתהפך כל טבעי בני אדם כולם יחד להיות נס אל יגון ואנחה ומעורר שני כיתות הקאפעליע לאחדים לקול נהי ובכי ואנחה וזהו הנאמר (ביחזקאל) ואתה בן אדם כלומר אף אתה שאין טבעך לעורר נהי ואנחה (ואפשר דידוע שראה יחזקאל המרכבה ועוז וחדוה במקומו ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה מסתמא היה חוק טבעו קבוע לשמוח) מכל מקום אפילו אתה תאנח והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח כו' כי ישאלוך לומר על מה אתה אליך דווקא ואתה דווקא שיהיה קשה להם הא אין טבעך קבוע לקינות ואנחה לזה נאמר לו להשיב על שמועה רעה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים כו' כי על ענין כזה יוצא האדם חוץ מטבעו הקבוע עליו ומשום הכי שפיר דאף יחזקאל נאנח משום דנמס כל לב ורפי כל ידים כל דייק כנ"ל במשל וזהו ענין דקאמר דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות ידוע דכוס חרבות היא עוף המייללת בקולה כאיש המיילל על חורבן וקאת מדבר נראה לומר על המזמר בימי קיץ ביער ובמדבר שירים ערבים ואמר שאף שטבעו קבוע עליו להיות דומה לקאת מדבר משירים ערבים על פי הגזירה והצרה הנעשה שלא מדרך הטבע נתהפך טבעו להיות ככוס חרבות שהוא מסוגל לשירי נהי ויללה וזהו שקינן דוד בקינה שלו על שאול ואמר ראו איך שענין ההספד והיגון על שאול יוצא מדרך הטבע כי דרך הטבע שנשים המה מקוננות ומייללות על המתים כמו דאיתא סוף מועד קטן אבל כתיב התבוננו וקראו למקוננות שלא כל הנשים ראויות לקונן כראוי אם לא מי שטבעה מסוגל לזה לעורר נהי וקינה אבל כאן לא היו צריכין להתבוננות הזאת על פי בחינה הנ"ל אלא בדרך כלל בנות ישראל על שאול עשו נהי ובכי כי אף שטבעם לשמחה לתוגה נהפכה כן הוא ענין ההספד שאנחנו עסוקין בו על איש צדיק קדוש וטהור אשר שמעט שבק"ק ווילנא כולם געו בהספד ובכי ויגון ואנחה אף מי שטבעו להיות אך שמח: עוד אמרתי לבאר מה דאמר בנות ישראל אל שאול בכינה על פי הקדמות שאמרתי לבאר מאי דאיתא בפרק האורג כל המתעצל בהספדו של חכם מתקצרין ימיו ושנותיו ואמרינן דכתיב גבי יהושע ויעבוד העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ומפרשינן דימים האריכו אבל שנים לא האריכו לכאורה דהעונש בא על הזקנים שלא הספידו ליהושע כהלכה ולמה היה העונש דווקא להזקנים ולא לכלל ישראל. ועל פי פשוט נראה דהכל תלוי במי שהיכולת בידו לעורר את העם להספד וכשמעורר העם בזה זכות הרבים תלוי בו. וגבי אבנר כתיב וישא המלך את קולו ויבך אל קבר אבנר ויבכו כל העם אחרי שהמלך עורר ההספד כמו שאמרנו אגרא דהספדא דלויי ולפיכך וישא המלך קולו אז ויבכו כל העם וכן ביוסף כתיב ויעל יוסף לקבור את אביו אז ויעלו עמו זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים וגם רכב ופרשים ויהי המחנה כבד מאוד ונמצא כשהגדולים והזקנים מעוררים אז עסוקין כל העם בהספד ולהיפוך חס ושלום כשאין הזקנים מעוררים לזה אזי לא מתעורר הספד על כלל העם ושפיר נענשו הזקנים על יהושע יותר מכלל העם שחטא הרבים היה תלוי בם ואפשר לדייק זה בלישנא דתלמודא כל המתעצל לכאורה היה לו לומר כל מי שהוא עצל דייק בלישנא לומד המתעצל כי הזקנים בעצמן נקראין עצלים וכל העם נקראין מתעצלין על ידי אחרים היינו הזקנים שלא עוררו אותם להספד וחטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי גם כן בו. ולכן דייק לומר דאפילו עונש כלל ישראל דנקראים מתעצלים תלוי בהזקנים שהיכולת בידם. ונראה עוד טעם מה שבא העונש מיוחד להזקנים יותר מכלל העם לפי שנאמר יוסיף דעת יוסיף מכאוב וכתיב לב יודע מרת נפשו לפי שעיקר קביעות הדעת אצל האדם הוא תקוע בלב לכן יודע מרת נפשו קודם לכל האברים לפי תוספת דעתו שיש בו מרגיש יותר הכאב מכל האברים ובמיתות אבנר כתיב ויאמר דוד אל עבדיו הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום היה לו לומר הלא דעו כי שר כו' אמרו הלא תדעו משמע לשון עתיד הוא. אולם הענין הוא ע"פ שהקדמנו דיוסיף דעת יוסיף מכאוב. וכשהספידו את ר' אליעזר אמרו עליו שהוא טוב לישראל יותר מאב ואם וידוע אף במיתות אב ואם ונשארו בנים קטנים וגדולים הגדולים מרגישים תיכף מגודל ההיזיק וממניעות הטוב שיבוא עליהם אבל הקטנים מחמת חיסרון דעתם אינם יודעין מאומה להבין אחרית דבר מההיזק ומניעות הטוב שיבוא עליהם באחרית הימים כן הענין בפטירת הצדיק מי שיש לו יותר דעת הוא יוסיף מכאוב צער ויגון מפני שיודע ומבחין הטוב ההוא שבא אלינו ע"י הצדיק שהוא לנו מחסה ומסתור מכל צרה שלא תבוא עלינו וכמו שנאמר אבי רכב ישראל ופרשיו דהוה טב לישראל בצלותיה ובעותיה כרכב ופרשים וכעת בהעדר הצדיק נחסר מאתנו כל אלה. ובפרשה ויצא מביא רש"י שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה ואם כך ביציאתו מהעיר וישנו בעולם על אחת כמה וכמה ביציאתו מהעולם לגמרי שעושה רושם פנה זיו העולם והעולם חשך בעדו. אולם המון העם שאינן בדעת שלימות אין להם כל כך לב להבין להוסיף יגון וכאב לב להתאבל על העדר הצדיק מפני שאינם מבחינים הטוב הבא על ידי הצדיק ואינם מרגישים החיסרון שיתגולל חס ושלום אחר כך כמו שהבנים קטנים אינו מרגישין החיסרון שיבוא להם באחרית הימים מהעדר אביהם או אמם ומקרא מלא כתיב הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספו משום שאין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק משום שאינן מבינים הרעה שיבוא על ידי העדר הצדיק על כן אין שם על לב להתאונן עליו וזהו שאמר דוד לעבדיו במיתות אבנר הלא תדעו על פי שהקדמנו כי דלות העם אין איש שם על לב דאין מבין הרעה שבאה מהעדר הצדיק ואינם מרגישים בזה תיכף כבנים קטנים שאינו מרגישים בהספד והזיק ואינו בוכים. ומדרך העולם שהגדולים מעוררים את הקטנים לבכי ונהי ואומרים להם מהראוי לכם לבכות ולספוד אף שאינכם מרגישים כעת יבא העת והעונה שתדעו ותבינו ותרגישו בחיסרון והספד שיבוא לכם כי לפי שעה כל צרכי הבנים מוכן עדיין במה שהכינו אביהם ואמם אבל כשיאכלו את אשר הכינו להם ירגישו בחסרונם בדמיון הזה אמר דוד לעבדיו אף שלפי החיסרון דעת הרגשה שיש בכם אין איש מכם שם על לב להתאבל ולספו' על מיתות אבנר באין מבין חכם שמפני הרעה שיבא חס ושלום נאסף הצדיק ואמר ז"ל צדיק נפטר מהעולם רעה באה לעולם אבל אינכם מרגישים כעת כמו דכתיב כי לא נעשה פתגם הרעה מהרה. כי בהעדר הצדיק הלוך וחסור מאתנו השפעו' מעט מעט אשר הי' באה לנו בזכותו רק שמחמת שחסר ואתאי חסר ואתאי מעט מעט ע"כ אינו נראה וניכר אם לא ברוב ימים שאז ניכר החיסרון בשלימות לכל אדם אולם בתחילתו אינם מבינין להרגיש בו אלא מביני מדע חכמים הרואים את הנולד ומשום הכי קאמר כי החכם רואה את הנולד ומרגיש תיכף להתאבל אבל אתם עבדים אף שאינכם מרגישים היום אבל לבסוף הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום כלומר כשיתמלא העדר הטוב הבא על ידי הצדיק לתכליתו ויבוא ח"ו איזה רעה אז הלא תדעו שהיום נפל שר וגדול ועד זמן שיהיה חס ושלום הרעה תדעו מהיום עד זמן ההוא להרגיש בהעדר הצדיק בהכרת: ובזה אמרתי לבאר מאי דאיתא פ"ק דראש השנה ויראו כל העדה כי גוע אהרן אל תיקרי ויראו אלא וייראו שנתגלו על ידי שנסתלק מאליהם עמוד הענן ע"ש ונראה לפרש דתלמודא דייק שפיר אל תיקרי וע"ש בתוס' ד"ה אלא שדחקו למה לא נפרש כפשוטו ע"ש והנראה לומר משום דבאמת לכאורה האי קרא דויראו כל העדה כי גוע אהרן הוא מיותר לגמרי והיה די לאומרו וימת אהרן שם בראש ההר ויבכו את אהרן כו' וכמו שנאמר כך במעשה בסיף ברכה. אולם באמת יש לפרש האי קרא דויראו כל העדה לשון הבנה כמו שמצינו כמה פעמים לשון הזה ורש"י מפרש בפרשה וירא שם וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים וירא וירץ לקראתם ומפרש"י וירא הראשון לשון ראיה והשני הוא לשון הבנה ע"ש אם כן כאן נמי אפשר לפרש ויראו כל העדה הוא לשון הבנה כלומר שהבינו כולם העדר הצדיק מאתם ולכן ויבכו אותו ט' אולם זהו דקשה לתלמודא איך אפשר שבהעדר הצדיק ירגישו כולם כל כלל העדה ולפי הנראה שהחכמים והזקנים מרגישים תיכף בהעדר הצדיק אבל המין העם אינם מרגישים כי אם לאחר זמן וכמו דכתיב דאין איש שם על לב באין מבין ובזה אמרתי הענין שהתחלתי בו דעל יהושע נענשו הזקנים יותר מכלל העם משום דהזקנים ואנשי מדע הנמצאים בדור המה מבינים ומרגישים יותר מההעדר הצדיק והפסד הרעה ומניעות הטוב שבא על ידי זה אם כן מהראוי להם להתאבל ולבכות על פטירתו קודם שארי דלות העם שאינן שמים על לב מבלי מבין כל זאת. ולפיכך נענשו הזקנים יותר מכל העם. ופרשתי בהערה זו הנאמר בהעלות אליהו בסער השמים דכתיב ויאמרו בני הנביאים אשר בבית אל לאלישע הידעת כי היום לוקח ה' אדוניך מעל ראשך ויאמר ידעתי והנה רש"י מפרש שם אדוניך ולא אדונינו משום שהיו בני הנביאים הללו גדולים מאלישע ושקולים כאליהו ע"ש. ולפיכך יש לומר שהמה לפי ערך גודלם הרגישו עסק ההעדרו של אליהו תיכף בזמן אשר היה מוכן להלקח בטרם היותו אבל אלישע שהיה ערכו קטון מהם מסתמא אינו בא אליו ההרגש מהעדרו מקודם בעת וזמן אשר מוכן להיות נעדר אם לא בזמן אשר קרב מאוד עסק לקיחתו ולכן חקרו את אלישע אם גם הוא מרגיש הדבר מוכח שקרוב הדבר להיות ענין ההעדר והשיב שגם הוא מרגיש הדבר ומזה ידעו כי בעגלא וזמן קרוב הוא ומיושב