גליא מסכת חלק ב נח

כך משקרי מטרייהו ונתקיים עליהם נשיאים ורוח וגשם אין אף בשעה שהשמים מתקשרים להוריד מטר נעצר בשביל שקר כלל ואף תוס' ד"ה פנים שם כתבו בשביל לשון שקר שאומר הרוח צפון מבטל הגשם ע"כ ע"ש: סוף פרק המדיר אמר לי את הוא בר ליואי אמר הן אמר נראתה קשת בימיך אמר הן אמר א"כ לאו אתה בר ליואי [ועיין פירש"י] ואמרתי לבאר זאת על פי מה דאיתא פרק הרואה (דף נט ע"א) אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע בן לוי הרואה הקשת בענן צריך שיפול על פניו שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן ואראה ואפול על פני לייטי עלה במערבא משום דמחזי כמאן דסגיד לקשת ע"ש וכך הלכה דאסור להשתחוות לקשת ועתה נחזי אנן זה ודאי דריב"ל אם היה רואה את הקשת הוה עביד כשמעתיה וכתיב לא יאונה לצדיק כל און ואמרו אפילו בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן כל שכן צדיקים עצמן ולכן ודאי הקב"ה שומר רגלי חסידיו מלחטוא לא היה נראה כלל הקשת בימיו כדי שלא יבוא אותו צדיק לידי מכשול וזהו ששאלו אצלו נראתה קשת בימיך לאו אתה בר ליואי כנ"ל: ישעיה (כו) לשמך ולזכרך תאות נפשי נראה דהענין על פי המבואר בפרק קמא דמגילה תנו רבנן רחב בשמה זינתה יעל בקולה אביגיל בזכירתה מיכל בת שאול בראייתה והוא שלפי ערך יקר יופי נתעורר על האדם החשק והתאווה שכלל נשים אינן מעוררים תאווה אף בראייתם אך מיכל בת שאול שיפיה היה ניכר ומובדל יותר משארי נשים עד שלא ימלט שכל הרואה אותה מתעורר להיות קשתו ננערת להיות ניקרי ולכן אמר שמיכל בראייתה זינתה. אבל בזכירתה או אפילו בקולה או בשמה לא נתגבר גודל יפיה למדרגה זאת אבל רחב ואביגיל מסתמא היה ערך יפיים הרבה יותר גדולה מאוד עד שאפילו מי שלא רואה אותם ואין הלב חומד אלא מה שעיניו רואות אף על פי כן תפארת יפיים היה בערך נפלא מאוד עד שאף בלא ראותה היה מתעורר קשתו של אדם בשמה או בזכירתה ויעל לא באה למדרגה זאת ולא כח יפיה לעורר תאוות בני אדם אלא בקולה והנה תאוות הגשמיות מתעורר הזכר מהנקיבה מפני שהאשה חלת מאיש כנאמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת כמו כן בערך זה נתעורר תאוות הנפש ורוחו ונשמתו של אדם אל המקום אשר לוקחה משם כנאמר חלקי ה' אמרה נפשי ונפשו ונשמתו חצובה מתחת כנפי שכינה והנה על מה שאמרו רחב בשמה זינתה מסקינן דדווקא ביודעה ומכירה קאמינא דזה וודאי דדווקא על מי שיודעה ומכירה שייך לומר שיקר יפייה הוא לנגד עיניו א בל מי שלא ידעה ומכירה מעולם לא יתכן שיתעורר עליו חמדות יפייה ועל נפש נאמר ונפשי יודעת מאוד אחרי אשר הנפש תצובה מתחת כסא הכבוד והוא חלק אלוה ממעל כאמור חלקי ה' אמרה נפשי ויודעת הנפש את יקר וגדולת תפארת קדושתו של הקב"ה עד כמה גברה הוד והדר עוז וחדוה אשר במקומו ולכן בשמו וזכרו של הקב"ה מתעורר תאוות הנפש אל שורשו ומקורו והדר גאונו של הקב"ה יקר מאוד עד שאינו מהצורך למדריגה של ראייה וקול דבהקב"ה לא שייך ראייה דלא יראני האדם וחי וגם קול נאמר השמע עם קול אלהים כו' אך מחמת אדר והוד תפארת עוזו והדר קדושתו נתעורר על הנפש התאווה אף בבחינה מועטת בשמו וזכרו של הקב"ה וכנאמר על רחב ועל אביגיל דמחמת הוד יפיים אשר נפלא על בני אדם יותר משארי נשים נתעורר תאוותם אף בבחינה מועטת משמה וזכרה וזהו שאמר דאפילו לשמו וזיכרו יש לי תאוות נפש אשר נתעורר חשקי וחמדתי מהנפש אל מקורה ושורשה אשר חוצבה משם: ובזה אמרתי לבאר על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו עד שהבאתיו כו' כלומר שמהראוי כמו תאוות וחשק חמדות האדם על תאוות נשים וכמו שאמרנו מחמת שאשה מאיש לוקחה כמו כן כל זמן שאדם נזהר מלפגום ולטמא את נשמתו ואז ממילא יש לה קישור והתחברות לשורשה ומקורה אשר מלקי ה' אמרה נפשי ונתעורר תמיד תאוותו לקדושתו של כנפי השכינה אבל אם חס ושלום פוגם נשמתו לטמא אותה אז אין התחברות והתקשרות לנשמה למעלה ממילא אינו מתאווה הנפש לשורשה כי נתפרדה החבילה כנאמר עוונותיכם מבדילים ביניכם לאלהיכם לכן אמרה על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי כלומר שבקשתי ומגמתי שיהיה על ערך משכבי בלילות תאוותי שיש לי על משכבי אני מבקש שיהיה לי אהבת נפשי למעלה למקום שחוצבה משם כנאמר לשמך ולזכרך תאוות נפש: עוד אמרתי לבאר קרא דעל משכבי בלילות כו' וכבר נזכר אצלי בדרושים בקיצור. והוא על פי מה שהביא הטור (סימן רל"א) בשם החסיד רבינו יונה שמפרש האמור וכל מעשיך יהיו לשם שמים על פי מה דכתיב בכל דרכיך דעיהו היינו כל מעשה האדם בעולם הזה אכילה ושתיה והליכה והקימה והשכיבה ותשמיש הכל אם עושה ואוכל ושותה בכדי לקיים גופו אף שזה גם כן קיום מצות בוראו שהקב"ה חפצו ורצונו בקיומו של עולם ואינו חפץ במיתתם מכל מקום אין זה משובח אלא עיקר כוונתו יהיה אף בשעת אכילה ושתיה שעושה זאת בכדי שיהיה לו כח בגופו לעבודת בוראו וכן בשינה יהיה כך כוונתו שיהיה לו כח בגופו לעבודת בוראו וכן מאריך שם בכל ענייניו של אדם ואף בתשמיש אף שמכוין בכדי שיהיה לו בנים על קיום המין עדיין אין זה משובח אלא יתכוין שיהיה לו בנים לעבוד את בוראו ולקיים מצוותיו עיין שם שמאריך הרבה בזה. והנה אמרו על רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד. הענין הוא שעיקר הדבר כמו שכתב החסיד רבינו יונה שכל מעשיו אף מעשה גופו יהיה הכל כוונתו לא להנאות גופני רק עיקר מעשיו יתכוין לשם שמים כנ"ל. ובכל עסק גופני מאכילה ושתיה ודומיהם אף שהכין עיקר כוונתו להסיר תאוות החומר מהגוף ושיהיה עיקרו לשם שמים כאמור צדיק אוכל לשובע נפשו כלומר שכוונתו רק לתועלת הנפש. מכל מקום גוף מעשה מאכילה ושתיה עדיין אינו דבר נמאס ונבזה אבל עסק תשמיש שהוא דבר נמאס ונבזה רק שעושה מחמת חומר תאוותו מתגבר עליו לעשות זאת אולם גבי רבי אליעזר שהסיר מאתו כח החומרי מתאוות גופו ממילא מה שעושה דבר נבזה ונמאס כזו הוא כמו שכפאו שד ומשתגע לשנות את טעמו לעשות דברים נבזים ונמאסים כאלה ואמרו שיותר קשה לאכול לשם שמים מלהתענות לשם שמים מפני שזה וודאי שבתעניתו אינו אפשרי להיות רק לשם שמים אבל אכילה שיש בה מצוה כמו שבת ויום טוב וערב יום הכפורים שיש בו מצוה צריך הכנה גדולה לקבוע הכוונה רק לשם שמים וכן בכלל אכילה ושתיה שבכל ימי חייו שקבע החסיד רבינו יונה שבכל דרכיך דעהו וכל מעשיך יהיו רק לשם שמים וכאמור צדיק אוכל לשובע נפשו ולא להנאות גופו ומכל הדברים גופני ביותר ויותר קשה שבכולם עסק תשמיש שלבו של אדם מתאווה ומתגבר חומר גופני לזה יותר מכל שארי תאוות ולכן קשה מאוד לקיים כמו רבי אליעזר שעקר מעליו תאוות הגופני אף בזה ועשה רק לשם שמים וזהו שאמר על משכבי בלילות בקשתי שיהיה רק לשם אהבת נפשי ולא לתאוות גופני זה היה קשה מאוד עד שבקשתיו לא מצאתיו ואמר שמהצורך לזה הכנה גדולה ומסיים עד שהבאתיו אל בית אמי וחדר הורתי היינו לאחוז בקדושה וטהרה בכמה מדריגות שיהיה אחיזה בקדושה דשכינתא עד שהבאתי ממדרגה למדרגה זאת אז אחזתיו לא ארפנו: ובזה אמרתי לבאר מה שנאמר אם זכרתיך על יצועי כו' וידוע מה שנאמר בראובן עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה שבלבל יצועי אביו בשכבו עם בלהה אם כן יצוע שרשו משכב אשה. ולכן אמר אם אוכל לקיים זאת שיהיה זכירתי על יצועי רק לשם שמים ולא להנאות גופני כנאמר על רבי אליעזר כנ"ל: מעשה הצדקה את אשר בשרתי צדק בקהל רב בעת אשר עשינו תענית עם פדיון ביום ב' ח"י כיסליו ועשינו כינופיא שלא לקבוע תפלה בשום מנין וקיבוץ פה רק על חצר בי"הכנ ואמרתי מקודם קה"ת דברים כבושים ותוכחת מוסר להעיר לב העם לתשובה על מותנא אשר היה שכיח פה וסביבותינו בעוה"ר ה' ירחם על כלל עמב"י. בגמרא תענית (ט"ו ע"א) איתא אם יש שם זקן וחכם אומר דברים של כבושים ואם לאו אומר חכם ואינו זקן ואם לאו אומר אדם של צורה ומפרש"י אדם של צורה בעל קומה וחקר המהרש"א אטו משום שהוא בעל קומה יהיה דבריו נשמעים ע"ש והנה ידעתי בעצמי שאני לא זקן ולא חכם אבל אדם של צורה נראה לפרש ע"פ הידוע שהמלך בעצמו ובכבודו נורא לכל והמנהג שבכל מקים משפט עומד דמות דיוקנא שלו בכדי שיהיה מוראו עליהם לשפוט צדק וידוע שהמלך בעצמו נורא על כל רואיו ואולם הצורה שהוא דמות אין ע"י פחד ומורא רק זכרון אימת המלכות וגם על מטבע נעשה צורתו של המלך בכדי שיהיה זכרונו מצוי ונזכר אצל ההמון כן אנחנו בדמיונינו שאינני לא זקן ולא חכם רק עלי דמות וצורה של חכם מחמת שאין כאן איש אחר בלעדי מוטל עלי לומר דברים כבושים אשר נגזר אומר מפי חכמי התלמוד בעת צרה ה' יצילנו וזהו ענין אומר אדם של צורה מתלמיד חכם אף שאינו חכם עצמו עוררתי הדברי כבושים ע"פ שאמר (ירמיה ט) כי עלה מות בחלונינו בא בארמעותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות אוי נא לנו כמה עוללים נכרת מאתנו בעיתים הללו כמה בחורי עם נעדרו מאתנו אנשים ידועים ונכרים מפוני עם דוד המע"ה בעת שאמר לו הנביא שלש אני נוטל עליך אמר נפלה נא ביד ה' ומפרש"י אמר אם אטול רעב יאמרו בטוח הוא בעשרו מלדאוג ע"ז ואם אומר מלחמה יאמרו עלי בטוח אני בגבורי שאנצל אבל דבר כולם שוים בזה כך אני אומר אחיי וריעי אם היה זמן כנופיא הזה מתענית גשמים היו עשירי עמינו אומרים בטוחים כו' אך בעו"ה ששכיחא מותנא כולם שווים בזה לא יועיל הון ביום עשרה אח לא פדה יפדה איש ולכן אמר דהמע"ה אימות מות נפלו עלי כלומר לזה כולם שוים ולפיכך אמר עלה מות בארמנותינו כלומר אימה זו בא גם בארמון. עוד יש לעורר דברי כבושים כי משה רבינו ע"ה אמר אל יתרו והיה בלכתך עמנו והיית לנו לעינים משום שיתרו היה איש מפורסם באותו דור קראו אותו עין. וכן נאמר אם מעיני העדה וידוע דעינים נקראו חלונות כמו שנאמ' ומשכו הרואות בארוכות כו' ולכן אמר שעלה מות בחלונינו כלומר כמה וכמה אנשים אפרתים שהיה לנו לעינים כמו חלונות נעדרו מאתנו עוד יש להעיר שידוע אם היה נותן איזה דבר המאפיל בעד החלון היה חושך ממילא בבית אבל בעו"ה ידוע מה שנאמר על יום המות (צפניה א) יום עברה כו' יום חושך ואפילה כו' ואמר עוד במחשכים הושיבני כמתי עולם ולכן אמר שעלה חושך המות מן החלון שנעשה על ביאות אור וכעת בעו"הר עלה חושך וימש חושך כ"כ עד אשר בא בתוך הארמון בעוה"ר על עת וזמן הזה יש לומר אפפוני חבלי מות נקדים שאמרתי לבאר מה שבא המקרא להגדיל תורה ולהאדירה ואמר ארוכה מארץ מדה הנה אמרו שית אלפי פרסי הוה עלמא וכתבו קורות העתים שאדם אחד סבב בהילוכו עולם ומלואה ואמרו כי בי"ה צור עולמים ובאות אחת נברא העולם כולו וא"כ מאי רבותא כולי האי אשר התורה מידתה ארוכה מן הארץ מכבר אמרו שאות אחת מן התורה היא אין סוף ואין תכלית גם לשון ארוכה מארץ מדה אינו מדוקדק כ"כ כי תיבות מדה לכאורה מיותר לגמרי ועוד היה לו לומר מדתה ויובן הדבר ע"פ מה שידוע שכל דבר אשר באנו לעשות עליה קצבה ומדה לידע את מספרה עושין מדה לפי ערך גדלה וכשבא לשער ערך קצוב ומדה לדבר קטן מודד באצבע (שקורין צאל) וכשבא למדוד איזה בית או איזה חצר גדול נמדד באמה וכן כל סך סחורה נמדד באמות אף שיעלה מדתה לכמה אלפים אמות הכל נמדדת באמה אבל שיעו' וקצב הניתן בין עיירות אין מדרך העולם לעשות לה במדות אמה רק אומרים פרסה או מיל מפני ששעורה רב מאוד ויעלה מספר אמות לסכום גדול לכן עושין מידות פרסה או מיל ולזה אמר להגדיל התורה כ"כ ואמר לפי ערך גידולה אינו מהראוי לעשות עליו מדה כשבאנו למודה וידע מספר חלוקיו ולהעריך מצוה קטנה נגד ערך מצוה גדולה כמו שאמרו הוי זהיר במצוה קטנה כו' לא מאמות ולא מפרסה שאף פרסה אינו נחשבת לכלום לפי ערכה רק מהצורך לנו לעשות מדה גדולה ארוכה מהארץ שהיא יותר משית אלפי פרסה נעשה לנו קצב ומדה כזו לחדדה לידע ולעמוד על מספר חלוקה אבל כמה מספר מדות כאלו תמצא בתוך התורה עדיין לא נודע לנו שבודאי יעלה לסך עצום ורב אין מספר ואפשר שכל מצוה