גליא מסכת חלק ב נז

ועיקרו. רק אחר שחטא וקילקל ונפגם את עצמו למטה נתקלקל חלקו כביכול מלמעלה מסדר המדריגות ואילנא דאורייתא היינו עץ החיים נפגם ונתקלקל סידורו להיפוך מהישר וזה האמור במדרש הנ"ל שמטולטלים המה שבילה של תורה ויליף לה מקרא אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע הענין הוא שמעשה האדם יקרבו וירחקו כי בשעה שמעשה האדם כתיקונו בלי שום פגם למטה גם אילנא דאורייתא עילאה על תיקונייהו קיימא כדקא יאות בסדר המדרגות על ישרן אמנם כשמקלקל למטה פוגם בסידורן של המדריגות למעלה ובסידורא אילנא דאורייתא לפיכך המות והחיים היה מסור לאדם הראשון קודם קילקולו היה הוא צלם אלהות ממש חלק אלוה ממעל וגם התורה כסידורה על מכונו והיה האדם ואורייתא וקוב"ה הכל חדא ולא היה שייך בו מיתה כלל וכלל וכשקילקל ונפגם למטה קילקל גם סידורו דאורייתא וקילקל אילנא עילאה בסידור המידות במדריגתן וזהו להט החרב המתהפכת כנ"ל שמהפך בקילקולו סדר פרשיות של התורה כאמור במדרש הנ"ל שמטולטלין פרשיות התורה שלא יהיה כסידורן ולכך נתפס אדם הראשון בגדר מיתה אחר שקילקל לפי שקילקל באילנא דחיי מאורייתא ואילנא עילאה כנ"ל כי התורה כשהיא בתיקונו המה סמא דחייא ובזה אתי שפיר מאוד מאי דאמרו בריש עבודת כוכבים אמר ריש לקיש אילמלא לא חטאו בעגל כביכול היו חיים לעולם ויליף לה מקרא דכתיב אני אמרתי אלהים אתם חיבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון והענין הוא פשוט כי כשעמדו על הר סיני כביכול פסקו זוהמתן ואז כביכול נעשו הכל כתיקונו הן סידורא דאילנא הן סידורא פרשיות דאורייתא ומשום הכי שפיר נאמר עליהם באותה שעה אני אמרתי אלהים אתם כמו שאמרו בשעה שהכל בסידורן כתיקונן אורייתא וקודשא בריך הוא ונביאים הקדושים כנ"ל ונתבאר לנכון שקבלת התורה היה על אופן שיהיו כביכול קיימים לעולם ויליף לה מדכתיב חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות היינו חירות ממלאך המות ומובן כל זה על פי האמור לעיל לפרש דהלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא פירשנו שהיה על הלוחות מעשה אלהות בעצמו כמו שאמרו אורייתא וקודשא בריך הוא הכל חד ועיקר הזה הוא כסידורן של הפרשיות של התורה כתיקונן כסידורן כדקא יאות כנ"ל מהמדרש דכשפרשיות של התורה המה בסידורן הנכון יכול להחיות בהן המתים משום כח האלוהות הקבוע בהן ושפיר אמר כשהמכתב אלהים המה על הלוחות ממילא יש מהם תירות ממלאך המות ושפיר היה באותו שעה ראוי לומר שאלהים אתם שהיה הכל חד עם הקב"ה באותו פעם ולשקילקלו נפרדה מאתם חלק אלהות שהיה תקוע בהם ונשתנה על ידם גם כל סידורי פרשיות התורה כאמור להט החרב המתהפכת וניחא מאוד דלהם נתנו עשרת הדברות והתחיל באנכי וכו' דכשעמדו על הר סיני כו' ולכן אמרו נעשה ונשמע וידוע שאמר צדיקי לרבא עמא פזיזא דמקדמי פומייכו לאודנייכו דמעיקרא היו ראוי לשמוע ואח"כ לעשות. ולפי חקירתנו יבא זה לנכון כי ע"י שפסקה זוהמתן ולא קיבלו את התורה אלא כביכול שלא ישלוט בהם מה"מ כי התורה היו חרות על הלוחות כל הפרשיות על סדר הנכון ולכן אמרו נעשה ונשמע ע"פ הקדמה הנ"ל שבשעת עשיית וקיום התורה הוא על אופן כביכול מעשה אלקות בעצמו כי אורייתא וקוב"ה מתכוונין כו' לפי דעת המקובלים אבל כשעוברין על קיומה של תורה כביכול נעשה סידורא של הפרשיות הפוכין ומטולטלין כו' ואמרו באותה שעה שהמה רוצים לקבל התורה על אופן קיומה ועשייתה שאז היא כתיקונא כדקא יאות ולפיכך פתח להם הקב"ה אנכי שזהו סידורה הראוי לה אבל לעובדי כוכבים ומזלות שאינן מקיימין התורה ממילא מקלקלים את סידורה לכן כששאלו להקב"ה ואמרו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח משום שקלקול שלהם היה ברציחה משו"ה נשתנה להם סידורן של דברים מאחור לקדם להיות תחילתן בלא תרצח וכן בני פארן שקילקלו בניאוף נשתנה להם סידורן של הדברים בדיבור דלא תנאף בראשונה ולא נמצא ח"ו משפט מעוקל בתשובות הקב"ה שהשיב להם על שאלתן כהוגן ולא השיב להם בדיבור ראשון כמו לישראל כנ"ל. ועפי"ז אמרתי לפרש דיקדוק נכון בפרשה דפסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי וכו' והנה מאי דמסיים אשר שברת מיותר ודרשו בזה רז"ל ישר כח ששברת אבל אני חקרתי דהיה לו להכתוב לומר האי יתורא דאשר שברת בתחילתו וכך היה לו לומר פסל לך שני לוחות כראשונים אשר שברת ושפיר היה מיותר על דרש הנ"ל אבל לפי הקדמתינו ניחא הכל דעיקר מעשה אלהות אשר קבוע בהתורה הוא כשנאמרה ונשנה הכל על הסדר וכמו שהארכנו בזה וכשקילקלו נשתנו סידורה וזהו האמור ואשברם לעיניכם וה"פ דעיקר השבירה לא היה רק שנשתנה סידור הנכון מהתורה כמו דאיתא במדרש הנ"ל שמטולטלים הם סידור פרשיות התורה וזהו כוונתו במה שאמור לעיניכם כלומר ששבר את הסדר שלא יהיה נראה לעין וכאמור להט חרב המתהפכת וא"כ בלוחות ראשונים שהיה בעת תיקונם של המצות על ישראל והיה חרות כסדרן כל הדברים מעשרת הדברות אשר כלול בה כל התורה והמצות אבל אחרי שחטאו שנא' עליהם כן כאדם תמותון נתעלה סידורה אף שניתנה להם לוחות שניות וכל התורה כולה אבל לא נאמרה על הסדר כו' וזהו כוונות המקרא וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת האי אשר שברת קאי על הדברים כלומר דמעתה לא אכתוב הדברים פרשיות כסדר אלא בדרך שבירה אכתוב אותן בלא סדר כמו שעשה משה ששיברם לעיניהם שלא יראו עוד את הסדר וא"כ האי אשר שברת לא קאי על הלוחות אלא על הדברים וניחא דקאמר האי אשר שברת דוקא לבסוף. וזהו ענין שבירת כלים המסור אצל בעלי קבלות יסוד מן המקרא הזה דע"י קלקול שלמטה נשתברו סידרן של הדברים והפרשיות נתעלמה מן בני אדם סידוריהן כאמור במדרש הנ"ל. אבל משה שלא היה בקלקול העגל הוא ראה את לוחות הראשונות וסידור הישר האמיתי מכל פרשות התורה ולפיכך נאמר עליו משה איש אלהים כביכול ממש מצד נשמתו הטהורה והקדושה) דמקודם הקילקול נאמר כביכול על הכלל אמרתי אלהים אתם וכמו שהארכנו דלנביאים הקדושים ואורייתא וקוב"ה מתכוונין כביכול כו' כשאין בהם שום פגם וקילקול וא"כ חשה שלא נתקלקל בהעגל נשאר בשלימות במדריגתו הנכונה כביכול וזהו עצמו הטעם קרן אור פניו אחרי שהיה כלול בענין האמור נביאים ואורייתא וקוב"ה מתכוונים כנ"ל ולפניו היה גלוי וידוע סידור הישר של תורה וזהו הוא ענין האמור כביכול שיודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהן שמים וארץ ודריש לה בצלאל בצל אל ונראה שאדה"ר קודם החטא נאמר עליו בצלם אלהים וכנ"ל שקודם קילקולו היה הכל חד. אך בצלאל לא היה כל כך בשלימות ולא זכה רק למקצת היינו בצל אל אבל לא היה עליו צלם אלהים ממש וגם בסידורה של התורה היה גלוי לפניו קצת צירופים האמיתים ואותיות שנבראו שמים וארץ וכמו שאמרו במדרש (תהלים פ"ג) הנ"ל לא ניתנה פרשיות התורה על הסדר שאלמלא ניתנה על הסדר כל מי שקורא בה יכול להחיות מתים ולהבראות שמים וארץ לפיכך נתעלם סידורה ויליף ממאי דכתיב ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי משומי עם עולם ע"ש נראה לי דה"פ של מקרא הנ"ל עפ"י הקדמות המבוארים שהתורה אם היא כסידורה האמיתי עליו נאמר אנא נפשי כתבית יהבית היינו הלוחות כביכול מעשה אלהות ממש וכשזוכים לראות התורה כסידורה הרי המה בחלק כנ"ל והכל חדא כנ"ל ולכן קאמר ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה כלומר האיש היודע להעריך מערכת התורה על מכונה הראוי וסידורה האיש הזה כמוני ממש חלק אלוה ממעל אחרי שהכל חד ומה מתוק לחיך עפ"י הקדמות הללו מאמר רבא (בפ' ד' מיתות) דחמר אי בעי צדיקי ברי עלמא שנאמר עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם עי"ש נראה דרבא לא מפרש פירש המקרא דהעוונות עושין מחיצה מפסקת בין ישראל לאביהם ואילמלא לא חטאו היה עם אביהם במחיצה אחת כי קשה עדיין אף שהבן אצל אביו במחיצה אחת אם האב הוא המלך בלי ספק שאין יכולת לבן מלך לעשות דבר מלכות אפילו כמלא נימא וכן עבדים ושרי המלך ששרוים בהיכל מלך אטו נימא שיש להם כח ושלטון מענין המלוכה אף שאין שום מחיצה מפסקת בין המלך והשרים אבל הענין הוא דרבא מפרש כוונות מקרא כנ"ל ע"פ עיקרי הקדמתינו שאילמלא קילקלו כביכול נאמר אלהים אתם ואחר כי חובלתם מעשיכם אכן כאדם תמותין אבל אם לא קילקלו כביכול היו בגדר המדמות והתקרבות כו' וא"כ כביכול אין הבדל בין נביאים הקדושים למעשה אלהות וזהו פירש המקרא כי עוונותיכם מבדיל לעשות הבדל בין קודש לחול אבל כשלא קילקלו המה כביכול חלק ה' כנ"ל וכמו שפירשנו ממשה איש אלהים ממש וגם התורה בסידורה באופן הישר היא הלוחות מעשה אלהים כנ"ל ומבואר לנכון מאוד מה שדרשו סוף פ"ק דר"ה ביקש קהלת להיות כמשה יצאה ב"ק ואמר כתוב יושר דברי אמת ידוע שאמת נקרא התורה אמת קנה קאי על התורה לכן אמר כתוב אתה שלמה יושר דברי התורה בוודאי נעלם סידורה היושר מעין כל מהמדרש רק משה רבינו ע"ה ידע סידורה על היושר מסידור הלוחות הראשונים אשר הודיעו ה' פנים אל פנים יושר התורה על אמיתתה עד אשר היה הכל חד עם התורה והקוב"ה וזהו פירש הפסוק אשר ידעו ה' פנים אל פנים קאי שהודיעו ה' התורה כסידורא ושפיר דיבוא מקרא הזה על האי דרשא: סוף נדרים איתא שם השמים ביני לביניך ומפורש בר"ן דפירושו שאינו יורה כחץ ונראה להסביר מליצות דבר זה ע"פ שידוע שדה הבעל ושדה השלחין. היינו השדה שהמטר משקה אותה נקרא שדה בית הבעל ואותו שדה שמהצורך להשקותה בניסוך המים עליו נקרא בית השלחין ואמרו בתענית (ו' ע"ב) אמר ר' אבהו מאי לשון רביעה דבר שרובע את הקרקע כדר' יהודה מטרא בעלה דארעא הוא דכתיב כי כאשר ירד הגשם והשלג מהשמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ע"ש ועוד אמרו שם יורה שיורה ומרוה עכ"פ מבואר דווקא מיטרא הוא בעלה דארעא שרובע הארץ והוא לשון יורה ואמרו אין לך טיפה שיורד מלמעלה שאין תהום עולה כנגדו וא"כ הגשם שיורד מן השמים הוא דמות בעל אבל שדה השלחין אינו בדמות זה שיהיה נאמר לשון רביעה וגם אין שייך עלה לשון יורה. וקרא מעיד לנו ואומר כאשר ירד הגשם מן השמים ודאי לא ישוב כי אם הרוה כו' אבל שדה שלחין שמשקין אותה במי נהר אינו מוחלט כ"כ שיהיה מרוה הארץ להוליד ולהצמיח ויכול להיות שישוב ריקם ולא יפעול פעולתו דבית השלחין לא נאמר רביעה שאינו מרביע הקרקע. ואינו יורה הארץ שיעלה תהום כנגדו ולכן קבעו חז"ל מליצה זאת על טענת האשה על בעלה שאינו יורה כחץ להזריע ולהוליד. אומרת האשה אף שהאיש מוציא זרע אבל הוא כמו מים שמשקין אותה ממי הנהר שלא נאמר בה יורה הואיל ואינו יורדת מן השמים כאשר ירד הגשם מן השמים שנאמר בה לשון יורה דהיינו שאומרת כמו ההפרש שיש בין שמשקין מן הנהר להני מים מי מטר היורדים מן השמים אף שבאו מים להשדה אך הואיל ואינו באין מן השמים אינו פועלין להיות יורה ואין בטוחין כל כך שישובו מרוות הארץ להוליד ולהצמיח. כמו כן אומרת בטענותה על בעלה שאותו חיסרון שיש על המים מה שאין יורדין מן השמים זה החיסרון עצמו יש לה על הבעל שאינו יורה כדרך כל הארץ: תענית (ד"ט ע"ב) סי' למטר פורחות עולא אקלע לבבל חזי פורחות דקא אתו אמר השתא אתי מיטרא לסוף לא אתי מיטרא אמר כי היכא דמשקרי בבלאי הכי משקרי מטרייהו. נראה שלא אמר בל' צחות ומליצה אלא קרא וגמרא אמר להו. דאיתא שם (סוף דף ח ע"ב) אין הגשמי' נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואינו נותנין דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר וכן הוא בפרק זה בורר (דף כט) דמאיימין על העדים שלא יעידו שקר אומרים להם מקרא זה נשיאים ורוח כו' ופירש"י אף בשעה שהשמים מתקשרים בעבים להוריד מטר מכל מקום נעצרין על פי עדות שקר וכן פירש"י כאן (ודף ח שם) וכן איתא תענית (דף ח ע"א) אמר ר' אמי אין הגשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה דכתיב אמת מארץ הצמת וצדק משמים נשקף ע"ש. עכ"פ מבואר מכל המקראות הללו וכן עוד מבואר כך בתוס' (דף ז ע"ב) ד"ה פנים ע"ש דבשביל אמת יורדין גשמים ועל ידי דוברי שקר הגשמים נעצרין ולכן אמר לאנשי בבל כי היכי דמשקרי אינה