גליא מסכת חלק ב נו

לירכתי בור ירד ותחתיו יוצע רימה ולא היו ירוויון מדשן ושמן עולם הזה כלל ונמצא שלא יהנה מעולם הזה מעיקרא וכמעט היה בטלה חלוקה שנעשה חלוקה בטעות לקבל עולם הזה להנאות חלקם אחרי שאין להם הנאה ונחת הימנה כלום לפיכך מההכרח הי' להשקיע בלבם בטחון גמור איך שיש להם חלק בראש נכון ונשא בעולם הבא ועל ידי זה תאוות לבם בהשקט בעולם הזה וארשת שפתיו בל מנעת ממנו עד שבפיו מלא לאמר אשרי להם בעולם הזה וטוב להם בעולם הבא ואז יאכלו וישתו וטוב להם. נמצא שהיה למצרים עולם הבא במחשבה אבל לא בפועל ומעשה. וממילא את זה לעומת זה עשה האלהים אף באמת שלא היה למצרים חלק עולם הבא מכל מקום עדיין היה להם עסק עולם הבא במחשבה לחוד ולעומת זה נמסר ליוצאי מצרים עולם הזה במעשה בלא מחשבה והנאה גופנית רק בפועל מעשה אשר הצורך בו להשיג טוב חלקינו לעולם הבא וזה ידוע מכל ספרי מוסר שיסוד ומקור ממצות הוא עולם הבא ויסוד ומקור מעבירות הוא עול הזה ולפי הקדמותינו מסור ליוצאי מצרים עולם הזה במעשה בלא מחשבה ולמצרים נמסר עולם הזה במעשה פועל ומחשבה ועולם הבא היה ליוצאי מצרים במעשה בפועל ואף מחשבה יש להם אבל למצרים יש להם בעולם הבא מחשבה בלא מעשה בפועל ומשום הכי ניחא דגבי יוצאי מצרים בעבירה אף שחישב לעשות אינו מצטרף למעשה משום דכח המחשבה אינו קבוע וקשורה עמהם כל כך בעולם הזה שהיא סיטרא דעבירה ולכן קרוב הדבר שלא יבוא לידי מעשה מה שאין כן גבי מצרים שעסק מחשבה מן עולם הזה תקוע וקשורה עמהם קרוב ונראה מאוד שלא יבצר מהם את כל שיוציא כח המחשבה הדבר אל הפועל ויעשה את אשר זמם ולא יבצר מהם את כל. ואולם בעולם הבא הוא להיפך שהיה למצרים כח במחשבה ולא במעשה ולכך אפילו שחישב לעשות מצוה שהיא מסיטרא דעולם הבא אינו מצטרף למעשה משום דקרוב הדבר שלא יבוא מעשה לידו דהא אין לו חלק בעולם הבא בעסק מעשה בפועל רק במחשבה לחוד ולכן אף שגברה כח מחשבה שיש לו לחשוב מצוה אבל כח מעשה אין להם שם וממילא שלא יצא הדבר לידי פועל מעשה מה שאין כן ביוצאי מצרים שיש להם חלק לעולם הבא אפילו במעשה. קרוב ונראה שאחרי שחישב למצוה לא יבצר ממנו מאומה אף במעשה דהא כחו של יוצאי מצרים תקוע וקבוע במעשה בפועל לעולם הבא ומעתה משפטי ה' אמת צדקו יחדיו: בהאי עניינא דמברך על הרעה כשם שמברך על הטובה דאיתא בפרק הרואה אמרתי לפרש מה דאיתא בפרק ערבי פסחים אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו עני בשיו כו' עיין במהרש"א וברי"ף מה שהאריכו במה שדיקדק רבי יהושע בן לוי מהאי קרא האי דרשא ולפי פשוטו מתפרש כוונות רבי יהושע בן לוי בדרך זה שראוי להודות לה' שגובה חובתו בטובתו ופירש בטובתו קאי על הקב"ה בדרך משל מי שיש לו חוב על חבירו סך מאה זהובים ונותן המלוה במתנה להלווה כמה שוורים או איזה חפץ יהיה מה שיהיה ואחר כך כשבא לגבות חובו מאתו ואינו מוצא אצלו מזומן גובה מעסק מתנה שנתן לו בטובה הן שור או איזה דבר אחר שנתן מתנה לו מקודם כך הקב"ה שרוצה לגבות חובות וחטאי בני אדם על ידי שמייסרו בממונו להמית שורו או להפסידו באיזה דבר מעסקי האדם וידוע כל טוב שניתן לבני אדם הכל של הקב"ה לה' הארץ ומלואה ומידו הכל נתונה לבני אדם ואעפ"כ מנכה הקב"ה עונותיו של אדם ע"י שמפסיד לאדם את שורו או איזה דבר אחר ואף שאותו דבר עצמו מיד הקב"ה נתונה לו ומטובתו הוא בא לבני אדם מכל מקום גובה הקב"ה חובו בזה והיינו כאמור במשל הנ"ל: עוד יש לבאר ענין זה בדרך אחר על פי האמור בפרק הרואה דחייב לברך על הרעה כמו שמברך על הטובה ושם יליף זאת מקראי דכתיב בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר ועוד מקרא דחסד ומשפט אשירה בין חסד ובין משפט אשירה עיין שם ומסיק שם עוד מימרא דרבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב הוא ומייתי שם עובדא ברבי עקיבא דאזיל באורחא והוה בהדיה חמרא ותרנגול ושרגא ובא בעיר אחת ולא יהבי ליה אושפיזא ללון שם והלך ולן במדבר ואכל אריה לחמרא ושונרא אכלה לתרנגול וזיקא כבה לשרגא ואמר הכל לטב ואחר כך נודע לו שבלילה ההיא אתא גייסא למתא ונמצא שהכל היה לטובתו שלא לן במתא ומה שאכלו לחמרא ולתרנגול וכבי לשרגא כדי שלא ישמעו ויראו הגייסות ויבואו לכאן עיין שם ועל כל פנים נתבאר שכל מה דעבדין משמיא לטב הוא אף שנראה עסק רעה בתחילה מכל מקום מפי עליון לא תצא הרעה אלא תכלית הכוונה הוא לטוב שיושג מזה טובה לבסוף כעובדא הנ"ל ואף יוסף אמר לאחיו אתם חשבתם לרעה ואלהים חשבה לטובה ונמצא שבתחילה נחשב לאדם ענין הזה לרעה וממילא מצטער על זה ועולה זאת להאדם לכפרות עון על ידי יסורי הצער שיש לו ולבסוף עולה עסק הזה לאותו אדם לטובה וכן נמצא בילקוט פרשה קרח גבי כ"ד מתנות כהונה שניתנו אחרי עירעורו של קרח איתא שם רבי ישמעאל אומר משל הדיוט לטובתי נשברה רגל פרתי וכן איתא פרק ג' דנדה דדריש רבי ישמעאל על קרא דאודך ה' כי אנפת בי כו' משל לשני בני אדם שיצאו לסחורה וישב לאחד קיץ ברגלו התחיל להצטער לסוף שמע שטבע ספינתו של חבירו בים כו'. על כל פנים רואין שכלל עסק רעות שיוצא מהקב"ה המה לטובתו של אדם ואף על פי כן מחמת שאין ידוע להאדם סופו של דבר וכשנצטער על אותו ענין עולה לכפרה על עווניתיו: וזהו שאמר שם בפרק ערבי פסחים הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו כלומר שיש ליתן הודאה להקב"ה שמנכה להאדם עוונותיו על פי הטובה שעושה אל האדם ואם כן בטובתו פירושו שקאי על האדם בטובות של האדם עושה לו כפרה לנכות פשעיו ומתפריש שפיר הקרא בזה הענין דאמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו כלומר לעולם הוא חסדו אפילו הרעה שיוצא מהקב"ה הוא ענין חסד וכמו שאמר בפרק הרואה חסד ומשפט אשירה בין חסד ובין משפט אשירה ולכן אמר כאן כי לעולם חסדו שבין כך ובין כך הוא חסד וטובות אלהים ומדוקדק מה שאמר שני פעמים כי בהאי קרא ועיין דיקדוק זה ברי"ף באורך: דברי אגדה ראש השנה סוף פרק קמא ביקש קהלת למצוא דבר חפץ ביקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת ולא קם עוד נביא בישראל כמשה עיין שם. ואמרתי להסביר הדבר על פי אשר חקרתי על ענין מאמר רז"ל שהחזיר הקב"ה לכל כשבא אצל שעיר ואמר לקבל התורה שאל מה כתיב ביה אמר הקב"ה כתיב לא תרצח. אמר אי הכי לא בעינא וכשבא אצל ישמעאל אמר מה כתיב ביה אמר לא תנאף אי הכי לא בעינא משום כו' ישמעאל שטוף בזימה וחקרו על זה אטו הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ומפני מה שינה הקב"ה סדרו של הדברות ולא פתח להם באנכי כמו שפתח לישראל וישמעאל פתח להם בפתחא אחרינא. ולבוא אל הענין נקדים מה דאמרתי לפרש דרך דרוש מאמר הכתוב בפרשה בראשית ויאמר ה' כו' הן האדם היה כאחד ממנו וכו' פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וחי לעולם וכו' וישכן מקדם לגן עדן וכו' ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים ואמרתי לבאר את זה המקרא בדרך דרוש ולפרש מהו ענין של חרב המתהפכת על פי מאי דאיתא במדרש תהלים מזמור ג' אמרו לא נתנו פרשותיה של תורה על סדר שאלמלא נתנה על הסדר כל מי שקורא בהם יכול להחיות מתים לפיכך נתעלם סידור של תורה שנאמר ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי משומי עם עולם עכ"ל מדרש הנ"ל. עוד איתא במדרש אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע מטולטלים הם שבילה של תורה שאילמלא ידעו הבריות סידורה של תורה היו יודעים לרפאות את החולים ולהחיות את המתים עכ"ל. וקרוב לשמוע שזהו ענין חרב המתהפכת דידוע דעץ החיים נקרא התורה דכתיב עץ חיים היא וכו' וידוע דתורה מכונה בשם חרב כנאמר חרב פיפיות בידם על ידי רוממות אל בגרונם וכתיב חגור חרבך על ירך גבור ודרשו רז"ל על התורה אם כן זהו מאמר הכתוב פן ישלח ידו אל עץ החיים ואכל וחי לעולם כלומר שיראה התורה כמו שהיא כתובה ביושר וחי לעולם וענין ואכל הוא לשין לימוד כדכתיב אכול את המגילה הזאת ועל זה אמר שנתן ה' את חרב המתהפכת כלומר שטילטל ונע את סידור התורה לשמור את דרך עץ החיים כלומר הוא ענין האמור במדרשות הנ"ל שהעלים הקב"ה סידורה משום אורח חיים פן תפלס וכו' שלא ידעו העולם להחיות מתים ולהחיות לעולם על ידי התורה כנ"ל: ונראה להסביר הענין לקרבו על פי פשוטו דמה שנשתנו סידורו של תורה לא נעשה זה על ידי עונש אלא הכל נעשה על ידי מעשה בני אדם דידוע לנו על ידי מודעי בינה וכו' וגם בני אדם נקרא עץ השדה דכתיב כי האדם עץ השדה וביותר המאמינים אשר כתב עליה' היש שם עץ וגם התורה מכונה בשם עץ עץ חיים אם כן אורייתא וקודשא בריך הוא ונביאים הקדושים כביכול מתקרבין ומזדמנין במעשיהם וכוונותיהם לאחדים לתלות באילן אחד אשר שרשו למעלה כביכול אחוזים זה בזה וכתיב בצלם אלהים עשה את האדם וכתיב נעשה אדם בצלמנו ובקהלת כתיב אשר עשה אלהים את האדם ישר לפיכך כשמקלקל האדם חס ושלום בעולם התחתון ופוגם בעצמו ונעשה פגם ושינוי בעולם התחתון כביכול ממילא נעשה פגם ובילבול ושינוי סדר באילן העליון (שהוא בעולם הרוחני) ואורייתא וקודשא בריך הוא מתקרבין בכוונתיהם לאחדים אם כן ממילא שזה הפגם והבילבול ושינוי סדר אשר נעשה באילנות התחתון והעליון נעשה גם כן בעץ החיים שהיא התורה אשר היא חדא עם קודשא בריך הוא ועל זה נאמר זאת תורת האדם כלומר כמו שהוא אדם כן הוא התורה לנגדו וזהו ענין כוונות מאמרי המדרשים מטולטלים המה פרשיות של תורה ונשתנה סידורן והכל מטעם הנ"ל. וראיתי בספר צל"ח על פסחים בחידושיו (לדף נ"ד) שכתב וז"ל שהקב"ה ברוב רחמיו סידר את מידות העליונות שאף אם יבוא חס ושלום איזה פגם באיזה מדה על ידי מעשה מן התחתונים לא יהיה הפגם גורם השחתה כי אם הורדת מדרגה באופן כאשר ישוב וניחם ישוב המדה לעלות למקומו הראשון עכ"ל עיין שם והענין הוא כמו שאמרו קודשא בריך הוא ונביאים הקדושים ואורייתא כביכול מתקרבין ומזרחנים במעשיהם ובכוונותיהם לאחדים וכנ"ל שלמעלה נקרא אילן לפי דעת המקובלים והתורה עץ חיים והאדם עץ השדה ופירשתי לנכון ונפלא בעיני מאי דאיתא בפרק הבונה נטרקין אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית לפי דברינו ניחא מאוד דאורייתא וקוב"ה מתכוונים בכוונותיהם לחד לכן אמר הקב"ה כביכול דאנא נפשאי כתבית יהבית ונביאים הקדושים גם כן מתקרבי כנ"ל כביכול לפיכך כל מי שפוגם חס ושלום באורייתא מקלקל הוא בהאי אילנא דעץ חיים דאורייתא ממילא כביכול נעשה קילקול באילנא עילאה (שהוא בעולם הרוחני) אחרי שהמה מדובקים ומשולבים אחת אל אחת. ואמרתי שזהו פירש המקרא והלוחות מעשה אלקים הוא והמכתב מכתב אלקים אין כוונת המקרא שהלוחות מעשה של אלקים המה שאומרים מעשה חייט אלא כוונת המקרא שמעשהו של הלוחות אשר התורה חרות עליהם כביכול כוונתייהו לכוונת הקב"ה וכמו שנאמר דאורייתא וקוב"ה כביכול מתקרבין כנ"ל וכביכול דאנא נפשאי כתבית על הלוחות אם כן אחרי שכל התורה כולה היה כלול על הלוחות כביכול היו הלוחות מעשה אלקים ופירש המקרא מעשה אלקים הוא כמו מעשה חרש וחושב וגם בצלם אלקים עשה את האדם גם כן כוונות המקרא כי צלמו של האדם (שהוא בנפש שנפח בו הקב"ה) כביכול הוא חלק ה' עמו מצלם אלוהות עצמו היה קבוע על האדם הראשון בהבראו ולפיכך נאמר כי נביאים הקדושים ואורייתא וקוב"ה כביכול מתקרבין כנ"ל ונכללו כולם בעיקרי אלקות כביכול ושפיר אמרו שאילו לא חטא אדם הראשון לא היה מת אחרי אשר היה בו כביכול צלם אלקים חלק ה' עמו כביכול והיה כלול אורייתא וקוב"ה להיות הכל לחד כביכול בשרשו