גליא מסכת חלק ב מז

שוטר ומושל ועיקר שכר ועונש אינו בטוחים וראויים בהווייתן רק על פי חוזק האמונה והביטחון שמאמין בה' אף שדרך רשעים צלחה ומרבה כבוד ביתו הצלחות רשעים הוא כמוץ אשר תדפנו רוח ויעבור והנה איננו אם כן אף פרוש מאהבה ויראה מוכח שהאדרת והאמונה עליו ומרגיש להתבונן השתלשלות ודביקות כל העולמות והאדם עם הבורא יתברך שמו והוא שרשא דכולא כאמור ואתה מחיה את כולם וממילא מאמין שיש לו דביקות חלק אלוה ממעל. כי לולא זאת מי רואיהו ויודעהו מה שעושה במסתרים ובחדר משכבו ולא ימלט שיביאהו ממדרגה למדרגה ויתחזק אמונתו ממעלה למעלה להתבונן ברוב ממשלת הבורא ית"ש ואת יקר תפארת גדולתו איך שהוא מחיה את כולם וכמבואר בזוהר בראשית למדחיל למאריה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכולא עלמין וכאשר ביאר של"ה הפלאות כולהו עולמות מלמטה למעלה במאמר ג' ע"ש שמבאר רב שלטונותו של הקדוש ברוך היא דכולהו תליין חיותו וקיומן בעצמותו של הקב"ה לבדו וזהו יראה פנימית שחשב השל"ה שם במאמר ג' מעשרה מאמרות ע"ש וכמו שאמרו ז"ל אדם מקדש את עצמו מעט מקדשין אותו הרבה והבא לטהר מסייעין לו מלמעלה. ועל פי זה מתבאר לנכון מאוד מה דאמר מתוך שלא לשמה בא לשמה לא אמר יבוא אלא בא כמו שביארנו שאף פרוש מאהבה ומיראה על ידי שהעולם מתנהג במידת הרחמים ולא נעשה פתגם הרעה מהרה ודרך רשעים צלחה ממילא אף שהעובד מאהבה ויראה מאמין באמונה שלימה שהבורא הוא עיקרא ושרשא דכולה כמו שהארכנו אם כן שפיר אמר אביי ורבא דלא ליתני פרוש מאהבה ויראה דאף זהו כבר נכנס קצת ליסוד ועיקר אדרת והאמונה אמיתית על הבורא ית"ש איך שהוא מחיה את הכל כנ"ל והנה בשל"ה שהבאתי לעיל מאריך ומביא דברי ר"ח ודברי זוהר בראשית הנ"ל דאית יראה פנימית והיא יראת ה' בגין דאיהו רב ושליט וכולא עלמא חיותא תליין ביה ועלה נאמר יראת ה' לחיים ויראת ה' דא איהי שכינתא עילאה ואית יראה חיצונית הוא יראת עונש ושכר והשל"ה ביא שיש יראה פנימית ופנימי פנימית ע"ש וזה ודאי מי שלא השיגה ידו ליראה עילאה שיהיה ירא וחרד מחמת זה רוממות השי"ת ועדיין הוא מבחוץ ועיקר יראתו היא משכר ועונש לאיש כזה יש תועלת גדולה מה שביארנו שלא נברא העולם במידת הדין ולא נעשה פתגם הרעה מהרה דאלו היה מתנהג בדין בלא ארך אפיים ממילא אלו בני אדם ש"א השיגו יראה פנימית איהי יראת ה'. לא הה נחשב צדקת יראתם לכלום אבל עכשיו שמתנהג העולם במידות רחמים וארך אפיים אם כן אף האנשים שיראים משכר ועונש יש עכ"פ איזה ממש בזה כמו שביארנו טעמא דאביי ורבא דאמרו לתנא לא תתני פרוש מאהבה פרוש מיראה וכמו שהארכנו בזה אולם מי שזיכהו ה' להתבוננת מעלות ורוממות הקב"ה איך שהוא רב ושליט וכולהו עלמי תליין ביה וממילא אז עיקר יראתו לא שכר ועונש אלא עיקר יראתו הוא מיראת ה' לחיים בנין דאיהו רב ושליט והיא יראת פנימי שבפנימית שחשבה של"ה שם לאיש אשר אלה לו אין שום נפקא מיניה מהתנהגות העולם הן במדת הדין או במדת הרחמים. כי אחרי אשר השיגה ידו להתבונן ברוממות הבורא יתברך שמו דאיהו רב ושליט ממילא אף אם העונש עובר להיות נעשה פתגם הרעה מהרה אף על פי כן לא תהיה יראתו רק יראה פנימית איהי יראת ה'. על פי שמשיג קצת רוממות הבורא איך דאיהו רב ושליט ועפ"י הקדמות הללו יתבאר לנכון דברי מדרש הנ"ל ולא שסברות חכמה ונבואה היה ח"ו לכלות העולם במה שאמרו חטאים תרדף רעה או נפש החוטאת כו' אלא סברתם הוא לומ' שאף שיתנהג העולם במידת הדין להיות נעשה פתגם הרעה מהרה. מכל מקום ראוי לבני אדם להיות צדיקים ביראה פנימית איהי יראת ה' בגין דאיהו רב ושליט ולא משום יראת עונש וכמו שהאריכו ספרי יראים הרבה מאוד בזה שיש לכל אדם להרגיש רוממות הבורא כנאמר מבשרי אחזה אלוה ובכל דרכיך דעהו ואמר ז"ל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה ומקשה אטו יראה מילתא זוטרתא ומתרץ אין לגבי משה מילתא זוטרתא הוה משל למבקשין ממנו כלי גדול ויש לו דומה כקטן כמו כן נימא דלגבי חכמה ונבואה הוה מילתא זוטרתא השגות רוממות הבורא ולהכנס ביראה פנימית דאיהו יראת ה' לחיים ולפיכך אמרו שהעולם יכול להתקיים אף שיתנהג הכל במידת הדין דנפש חוטאת תמות וחטאים תרדף רעה אעפ"כ יהו צדיקים בעילם שיהיו יראים ה' היא יראה פנימית אבל הקב"ה והתורה אמר שכאשר יתנהג הכל בדין ויהיה נעשה פתגם הרעה מהרה. לא בנקל יהיה מצוי צדיקים בדור להשיג יראה פנימית ולא יהיה מצוי רק יראת עונש שאין אפשר העולם להתקיים על פי צדיקים כאילו לכן אמרה תורה והקב"ה שמהצורך להתנהג העולם ברחמים וארך אפים. ואז יהיו צד קים במדרגה נכונה אף פרוש מאהבה פרוש מיראה כנ"ל. ובהקדמות הללו מבואר לנכון קרא דיראו את ה' קדושיו כו' כלומר הקדושים המה יראו את ה' ולא יראת עונש והיא יראה פנימית ומסיים ואומר לאלו הקדושים שהמה יש להם התבוננת רוממות הבורא והמה יראים יראת ה' לאנשים הללו אין מחסור ליראתם כלל אף אם היה העולם מתנהג כולו בדין והי' נעשה פתגם הרעה מהרה והיו כפירים רשו ורעבו ולדורשי ה' לא הי' חסרים כל טוב אף על פי כן לא היה נגרע מיראתם כלום אחרי שהמה קדושים ויש להם יראת ה' יראה פנימית על פי התבוננת רוממות הבורא דאיהו רב ושליט וזהו המשך כל המקרא דהקדושים שהשיגו מעלות יראת ה' אין מחסור ליראים כאילו אף שכפירים רשו ורעבו ודורשי ה' הצדיקים הי' להם כל טוב מכל מקום הקדושים לא היה קבוע יראתם מחמת שכר ועונש כלל אלא רק מיראת ה' דאיהו רב ושליט כנ"ל דזהו סברות חכמה ונבואה כנ"ל: מה שאמרתי בעז"ה שבת פרשת ראה ער"ח אלול בעת וזמן אשר גמרו ביהכ"נ חייטים שגידלוה מכמות שהיה הרבה: ראה אנכי נותן כו' לדקדק מה שאמר ראה לשון יחיד ואחר כך אמר לפניכם לשון רבים וכן דיקדק בעל הטורים ע"ש ועוד שארי דיקדוקים וביותר קשה דגבי ברכה אמר את הברכה אשר תשמעו וכו' ולא אמר אם תשמעו כמו גבי קללה אמר אם לא תשמעו עיין רש"י דמפרש אשר תשמעו על מנת שתשמעו עיין בשפתי חכמים דרש"י בא לתרץ בזה לשון אשר דקאמר ולא אמר אם תשמעו ע"ש: ומקודם אמרתי לעורר את אשר קבעתי דרוש פה בבית הכנסת זאת אשר הוסיפו עליו וגידלוה ע"כ דבר בעתו מה טוב ומה נעים להציע דרוש מעניני ביהכ"נ בדברים של אגדה בפר' בתרא דמגילה איתא על קרא ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם אמר רבי שמואל בר יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל והנה איתא בפרק ב' דשבועות אין מוסיפין על העיר ועזרות אלא כו' ונביא ואורים ותומים ושתי תודות כו' ע"ש ואחרי שביהכ"נ הוא מקדש מעט כעת שהוסיפוה היה מהצורך כל עניני הנאמרים שם במשנה אולם בעונותינו הרבים אין איתנו אורים ותומים וסנהדרין ואף תודות אין לנו ביה"מק להקריבם רק אמרתי בזה מה דאפשר נעשה לקיים עכ"פ עסק תודות על ידי נשלמה פרים שפתינו ליתן תודות והלל ושבח להבורא יתברך על פי דרוש באיזה פסוקים שאמרם דוד המלך עליו השלום בתהלים (קז) דמפורש שם עניני דארבעה צריכין להודות המבוארין בריש פרק הרואה דעל כל ענין מהם מסיים הקרא יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם אמרתי לדקדק במאי דפתח דוד מזמור הזה ואמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו אחרי אשר פרט אח"כ כל אחד מהארבעה ומסיים עליהם יודו לה' חסדו ולא אמר שם לשון הודו לה' כי לעולם חסדו אם כן ריש המזמור אין לו פירוש והמשך לסופו ולהנמשך אחריו גם יש לעיין אחרי מה דמבואר דארבעה צריכין להודות ולא זולתו ואנו רואין שקבעו אנשי כנסת הגדולה ברכות מודים בכל יום ויום ומתפללין אנו ברכות הודאה מודים אנחנו לך כו' נודה לך ונספר תהילתך על חיינו המסורים בידך כו' אולם כל עיקר קביעות המזמור הנ"ל הוא בהמשך אחר לעורר את האדם להודות להשי"ת בכל עת ובכל זמן ואמר אחרי אשר אתה רואה מי שהיה חולה ונפל למשכב עד אשר כל אוכל תתעב נפשו ויגיעו עד שערי מות אם שלח השי"ת לו רפואה יודה לה' על זאת וכן חבוש בבית האסורים יושבי חושך וצלמות כו' אחר כך שישלח לו השי"ת ליצא נותן שבח והודות על זה וכן כל ארבעה המבואר שם על אחת כמה וכמה מהצורך לתת שבח והודיה זה האיש אשר הצילו השם ולא נפל למשכב כל עיקר ולא נעשה לו עלילה כלל להיות נכנס לבית אסורים מעולם וכן אמרתי לכל אדם ואדם אינו יודע כלל משום אבר ואבר שלו ויש לו היסח הדעת מכל אבריו ואינו עולה על זכרונו אם יש לו עין חוטם או יד או רגל וכשיש לו חס ושלום איזה כאב באיזה אבר אז יודע ונותן לב שיש לו אבר ההוא אבל מהצורך שלא להסח מהודאה להשי"ת על כל אבר שפילגת בנו שהוא בתכלית בריאותו ובפר' ג' דנדה איתא אמר ר' אלעזר מאי דכתיב עושה גדולות לבדו וברוך שם כבודו לעולם אפי' בעל הנס אינו מכיר בניסו ע"כ. והענין שכמה ניסים ונפלאות נעשה בכל עת ובכל רגע לכל אדם והוא אינו יודע כלל מהם רק הקדוש ברוך הוא העושה הנס הוא לבדו יודע מזה כי הוא המציל תמיד בכל זמן הבריות מאיזה צרה המתרגשות בעולם ובני אדם בעצמן אינו יודעי' כלל איך ומה נעשה הדבר כי לא ימלט שכמה פעמים אדם בדרך שיש בו סכנה והקב"ה מצילו וזה האדם אינו יודע מעיקרו אם היה באותו מקום כלל סכנה וגדול הרועה שמציל אותנו ואין אנו יודעים כלל מהרעות המתרגשים עלינו והקב"ה עושה לנו נסים בכל יום וכן אמרו בפרק ה' דסוכה שיצר הרע מתגבר עניו בכל יום ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול דכתיב ה' לא יעזבנו בידו כו' ע"ש ועצמו של אדם אינו יודע כלל מזה ואם כן כך המשך כל המזמור שדוד אומר הודו לה' כי לעולם חסדו ויש לכם ללמוד קל וחומר מאילו הארבעה שמפרש ופורט כל אחד מהם שהמה יודו לה' חסדו מכל שכן שיש לנו להודות שהציל הקב"ה איתנו מעיקרו שלא לביא כלל לידי חולאת ולא שום צרה כלל דרך משל מי שזרקו לו אבן ונפל סמיך לעיני ונעשה לו חבלה סמוך לעין אחר כך נותן שבח והודיה שלא צימצם זה האבן נפילתו לתוך העין ואזי היה נסמא עינו לגמרי אבל כעת מהחבלה יכול להתרפא אם כן על אחת כמה וכמה צריכין אנחנו כולנו ליתן הודית תמיד שלא נזרקה כלל לנו אבן אפילו סמוך לעין ולא נעשה לנו אפילו חבלה מעיקרו ובפרט כמה פעמים שנכנס למקום סכנה וניצל ולא נודע לו כלל אם כן לא בא לו אפילו פחד ומורא כלל וכנ"ל דבעל הנס אינו מכיר בניסו לכן יש לנו להודות לעולם בכל עת ובכל זמן ק"ו מאלו ארבעה שמברכין ומודים וזהו נמי פירש המאמר לעושה נפלאות לבדו ואין בעל הנס מכיר מזה לכן מהראוי לברך שם כבודו מעולם ועד עולם ולפיכך שפיר קבעו לנו בתפילה ברכות הודאה בכל יום כמו שאומרים מודים אנחנו לך כו' נודה לך ונספר תהלתך על חיינו המסירים ועל נשמותינו הפקודות לך ומציל אותנו מכל חולי וצרה ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת מתחילה אמר ועל נסיך שבכל יום עמנו ואחר כך אמר סתמא ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ולא אמר עמנו והענין כמו שביארנו שמתחילה אמר שיש ניסים שידועים לנו לכן אמר עמנו ועוד יש נפלאות שאין בעל הנס מכיר בהן אמר סתמא ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת אף שאינו ידועים כלל לנו ותפס לשון המקרא לעושה נפלאות לבדו לכן אמר ועל נפלאותיך שבכל יום וביותר שהיום זמן גרמא חודש אלול יומא דחושבנא כמו שאמרו דורשי רשומות הקדמונים ארי"ה ישאג ר"ת אלול ר"ה יוה"כ ואף ער"ה הבא עלינו לטובה איתא בטור ריש הלכות ר"ה על פי מדרש דמוחלין לאדם בו שליש עוונות ע"פ משל מאי דמבואר במדרש ועיין בב"י שהקשה שאם כן הוא דומה ליוה"כ ומאי אולמא דיוה"כ ע"ש דמתרץ דשליש האחרון קשה יותר ויותר משליש קמא ע"ש אולם זה וודאי שהענין הזה אינו שוה בכל כי האיש אשר עוונותיו מרובה מאוד כפי ששליש ראשון שלו קשה מאיש אחר שיש לו מעט עוונות שאפילו שליש האחרון אינו נחשב לחשבון וענין גדול ואמרתי דענין עסק ער"ה מהראוי להיות קבוע בו מחילות עון מחמת ששנה יוצאת ושנה נכנסת ומהראוי ליתן הודאה לשעבר ולצעוק על העתיד לבוא כדוגמא דאיתא במשנה פרק הרואה ולמשל פועל שכיר שנה בכל זמן עת כלות שנה מהצורך לבוא אל אדוניו על אודותיו ולעשות דין וחשבון ויודע שאדוניו יזכור לו כל שגיונו ומפעלו ואשר חיסר מעבודתו אשר היה מוטל עליו ועל כל אלה יביאו למשפט ועל כל אלה אף גם זאת שמהצורך לו לעשות עם אדוניו מעמד על להבא ומי יודע אם יעלה בידו למצוא חן בעיני אדונו לעשות מעמד טוב על העתיד על ידי כל זה ממילא נשבר ונדכה לבו בקרבו ביום ההוא כן הדבר נמשל בדמיון אנחנו עבדי הקב"ה עם אדונינו השי"ת ביום ער"ה שיש