גליא מסכת חלק ב מא

א"כ נראה שבחר ז' ימים מעשי"ת בכדי שכל יום ויום הן יום א' או ב' וכן כולם ותקן כנגדו מכל ימות השנה ובזה ניחא דנקט ירושלמי ז' יומי וקשה דהא עשי"ת עשרה יומי אינון אע"כ דלא צריכי אלא להיות שמור יום כנגד יומו של כל השנה ואפשר לסמוך לזה האמור בפ"ק דחגיגה על קרא דאותי יום יום ידרשון דהעוסק יום אחד בשנה בתורה ומע"ט מעלה עליו כאילו עסק כל השנה כולו ולכן כל ימי השבוע מעלה יומו ומדוייק בזה מאי דקאמר יום יום תרי זימנא ולפיכך אף יום שבת תשובה מתקן נגד מה שעיות בכולהו ימי שבתות השנה ובפרט שבעוה"ר בכמה עניינים שבת יותר מעותד לחילול משארי הימים ע"כ מהצורך להתאמץ להוסיף תשובת של שבת ביתר שאת ויתר עז בכדי שיכפר אלה על אלה ואלה כנגד אלה עכ"פ נתבאר שיש מוצא מקום לסברות רב נטרונאי מה שהתיר לקבוע תענית בשבת תשובה משום תשובה אמנם עלמא נהוג כשיטות רב האי גאון שהחזיקו על ידו הרא"ש והטור שלא להתענות בשבת זה ומה"ט נהגו לדרוש בהתעוררות תשוב' ביום זה ואמרתי סמך ע"ז מקרא דסוף קהלת וזכור את בוראך בימי בחרותיך עיין ברש"י שמפרש ע"פ המדרש לשון בחורותיך בשעה שכל הדבר הנקרא בחירים קיימים היינו העם אשר בחר לו ה' וירושלים המקום אשר בחר ה' כו' ע"ש. א"כ יש לפרש נמי לדרוש הקרא שמזהיר לזכור את הבורא בימים אשר נבחרו ע"ז לתשובה מכל השנה היינו עשי"ת דכתיב עליהם דרשו ה' בהמצאו אלו ימי' הללו וכדברי ירושלמי הנ"ל ונפרש עוד מאי דדייק לומ' באן וזכור ממילא כוונות המקרא על יום השבת מימים הללו ונקדים מה דאיתא (ריש פ"ב) דביצה דילפינן לעשות עירוב תבשילין בכדי להתיר לבשל מיו"ט לשבת ממאי דכתיב זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו ורש"י מפרש שם אין זכירה אלא בדבר המשתכח ומחמת שמחת יו"ט קרוב לשבת הבא אחריו להשתכח מפני שמרבה בסעודה של יו"ט והזהירך הכתוב לזכרו וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת עכ"ל כמו כן ענין של עשי"ת לפי מה שזכרנו סמך למה שעשו ספרי מוסר ודורשי רשומות לקבוע ולומר שכל הימים צריכים לעשות תשובה לתקן בכל יום מכל ימות השנה בגדו ובכולהו יומי העשי"ת המה קבועים בתענית וניכרין המה לקביעות תשובה אבל יום השבת שאינו מתענין בו א"כ בא להשתכח שיום קבוע לתשובה נגד כל שבתות השנה ולכן מזהיר הקרא וזכור את בוראך זכרהו מאחר שאתה בא להשכיחו בתוך ימים הבחורים ומובחרים מכל ימות השנה לשם תשובה מזהיר הכתוב לעשות זכר בתוך הימים הבחירים בשעה שאתה בא להשכיחו היינו יום שבת שאין בו תענית תעשה אתה אצלו איזה זכרון לכן עושין אנחנו בו זכרון לאסוף ולקבץ ולדרוש בהקהל בשבת זו לעורר העם לתשובה בכדי שלא יהיה שכוח כלל: הנה אהובי מורי ורבותי אחיי ורעיי רז"ל אמרו יפה שעה אחת של תשובה ומע"ט בעוה"ז לכן ענין הזה מה שאנחנו עושין אסיפות קבוצות רוב העם יחד לדרוש ולחקור לעורר לב לתשובה ענין נכון מאוד ויוצא מזה תועלת גדול לכלל העם שנאספו יחד בלב אחד לאבינו שבשמים וביותר תועלת פועל מפורסם יוצא ובא להדורש עצמו על התעוררת תשובה בלב שלם בעת וזמן שימלא פיו תוכחת לדרוש ברבים לפני אסיפות ההמון כזה ככה יוסיף ה' עליכם ככם אלף פעמים התועלת שיש לכלל העם ממה שנאספו יחד קהל עם רב בלב שלם ונפש חפיצה ורצויה לשמוע תוכחת מוסר בכדי לעורר א"ע לאביהם שבשמים כאחד בתשובה ידוע מה שדרשו רז"ל הביאו רש"י פ' בחוקותי על מה דכתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ומקשה וכי כך הוא החשבון ומתרץ אלא אינו דומה מועטין העושין תורה ומצות ומע"ט למרובין העושין והארכתי בדרוש במקום אחר בעיקר יסוד הזה ולכן אקצר כעת וכן מפורש בפ"ק דחגיגה דמפרש מה דכתיב מעוות לא יכול לתקון וחיסרון לא יכיל להמנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם דיקדק לומר והוא לא נמנה עמהם ולא אמר והוא לא עשה המצוה אבל הענין דלא ברשיעי עסיק קרא אלא אפי' בצדיקי איירינן דודאי עשה אותו מצוה עצמה שעשו חבריו רק שעשאה בפני עצמו ולא נמנה להצטרף ביחד עמהם והכלל ידוע כמו שפירש"י ז"ל שאינו דומה מועטין העושין מצוה למרובין ביחד העושין בצירוף כאחד שעולה לחשבון גדול והרביתי אריכות דרוש לעיקר הזה מה דאי' שם בפ"ק דחגיג' אח"ז מה דחמר בר היא היא להילל על קרא דשבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים ללא עבדו ולא אאריך כאן בזה עכ"פ אמר שזה ענין מעוות לא יוכל לתקון מה שלא נמנה זה האיש ביחד בעשיית המצוה עם חביריו באסיפה כאחד דמחמת שרבים העושין מצוה ביחד שכרם הרבה כפול ומכופל ממה שהיו עושין כל א"בפני עצמו כי אפי' אחד שניתוסף על קיבוץ מאה עולה לחשבון גדול וכמו דמסקינן שם שאינו דומ' שונה פירקו ק' פעמי' למאה ואת' אף לכאורה א' בערך מאה אינו נחשב מ"מ בעסק מצוה עולה לחשבון מסויים וכמו דמסיק שם אף דת ווייהו צדיקי גמורי נינהו אעפ"כ כשנעריך זה מול זה מיקרי זה כנגד חבירו אינו עובד א"כ כמו כן מה שחסר אחד מהמנויים שנקבצו על עשיית המצוה חיסרון גדול היא לכולם כי אפי' היו שם מאה אנשים אילו היה זה נמנה עמהם היה ק"א ביחד והקדמנו ממאי דמסיק שם דאפילו א' מכריע בענין הזה שק"א פעמים נגד ק' פעמים ניכר חיסרון גדול והפרש ביניהם ולכן קשה לתקן מה שלא נמנה זה עמהם בצירוף יחד ונקרא מעוות וחיסרון לא יכול להמנות שעולה לחשבון גדול ויש לפני משל נמרץ לזה וביארתיו בדרוש אחר ובדרך הלצה אמרתי לפרש בזה אל תהי רשע בפני עצמך כלומר שתראה תמיד להיות נמנה בעשיית מצוה ברוב עם מפני שאינו דומה מועטין העושין מע"ט למרובין העושין ושם מסקינן לדרוש מה דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ומקשה היינו צדיק ורשע היינו עובד ולא עבדו ומתרץ שאיני דומה ק' פעמים לק"א נמצא משום חד זימנא הוא בכלל לא עבדו כמו רשע לכן מזהיר אל תהי רשע בכה"ג שתעשה המצוה רק שתהא קרוי עדיין לא עבדו מחמת שתעשה המצוה בפני עצמך ולא בצירוף חברים יחד באסיפות רוב המון עם ונתבחר תועלת רב שיש ממה שמתאספין ביחד כאחד ברוב עם לעשות מצות התעוררת הלב לתשובה ואפי' שעה אחת יפה בתשובה וחרטה הבא לאד' על לעבר וקבלה בלב ונפש שלא אשוב עוד רק לדרך טוב וישר: ועתה אבאר שיש תועלת גדול להדורש הבא למלאות פיו תוכחה לעורר רבות לב העם לתשובה איתא בפ' חזקת הבתים דריש ר"ל התקוששו וקושו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים ולכאורה היה לו לומר קשושו וקושו וכמו דמפרש קשוט עצמך כו' אבל השתא משמע לשון נפעל התקוששו לכן נראה דהענין דבא לומר דאחרי שאתה בא להוכיח ולקשוט לעורר לבות בני אדם לתשובה אזי מההכרח דממילא מתעורר הדורש והמוכיח מעיקרא א"ע לתשובה בלב שלם באימה והכנעה ככל ענייני דרכי וצרכי התשובה דאמרו בפ' תפילת השחר דריב"ז בירך לתלמידיו אמר להם יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו ע"ש דמסיק דאצלו יש יותר מורא של ב"ו יותר מן מורא שמים ואף זאת ידוע מה שארז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב אשר מהראוי שיתגבר מורא ב"ו על לב הדורש ומעורר אסופות המון עם אם ח"ו לא יתעורר ח"ו בדברי' הללו א"ע ולבו לשמים ממילא לא יהיו דבריו נכנסים להתקבל על לב השומעים ואוי לאותו בושה ואוי לאותו חרפה שיתגלה בהיותו לפני המון עם כזה אשר בעוה"ר אין פיו ולבו שווין ויכבדו בפיהם ולבו בל עמהם וכמו שאמרו שם בגמ' ראי' שמורא ב"ו גדולה עד מאוד תדע כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם ואפי' בשביל אדם א' אחזו מורא שלא ידע ולא יראה מכש"כ מה שידעו ויתגלה לפני המון עם שכל דבריו הם משפה לחוץ בודאי מתגבר רתת ופחד את הדורש ומעורר את לב עצמו בתשובה שלימה ואמיתית בלב ונפש לשמים בכדי שיהיו דברים יוצאים מן הלב להתקבל על לב השומעים ועוד יש ענין תועלת נפלא שראוי ומוכרח מאוד לחזק אמיץ לב את הנבחר לדרוש ברבים להתעוררת תשובה שעי"ז יתן באמת ותמים לשוב א"ע בכל לבבו לשמים ולשום את כל אשר עיוות לנגד עיניו להתחרט עליהם בלב שלם והענין הוא אשר ביארתי בזה מה שארז"ל כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור מוחלין לו עונותיו ואמרתי לבאר ע"פ מה דאית' בפ"ק דאבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום כו' אוהב הבריות ומקרבן לתורה ומפורש באדר"ן הביאו כל המפרשים וז"ל שאמרו על אהרן בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון הוא ענין המבואר במשנה זאת כשהיה אהרן מרגיש באיזה אדם שתוכו רע היה אהרן מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מראה לספר עמו והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו ואומר בלבו אוי לי אילו היה יודע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי כש"כ לדבר עמי באהבה ואחוה ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב ונעשה מתלמידיו ע"ש וזהו ענין עצמו ראיתי ליתן טעם על האמור כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור מוחלין לו עוונותיו ע"פ סברא שמחמת שאסיפת המון עם נותנין את דעתם למנותו עליהם לנשיא מסתמא מחזיקין אותו לאיש ירא ושלם וכל אדם יודע נגעו ומכאובו ומי יאמר זכיתי לבי טהרתי מעונותי וממילא שזה שנתמנה ניתן אל לבו לאמר אלו ח"ו ידוע לכל ההמון את מצפוני חסרוני כאשר ידוע לי לא היה עושין הדבר הזה להיות נמנה עליהם ואומר אחרי שאני בחזקת איש תם וישר אצל קהל עם כזו מהראוי עלי לאמת דבריהם ולשוב לטוב לשמים ולבריות ומתחרט בלב שלם על לעבר ומקבל להטיב דרכו להבא ועי"ז מהכרח שנמחל לו עוונותיו עפ"ז כן הדבר הזה במה שהחכם נבחר מהעם לדרוש ברבים ולעורר לב העם לתשובה בודאי עולה על לב הדורש בעת ועונה הזאת אשר הוא נבחר מהעם בחזקת ישר וירא אלהים ויודע אדם בנפשו עוותו אשר עדיין לא זכה לבו ולא נטהר מעונותיו וממילא נותן עינו ולבו לשמים לאחת הדבר אשר מוחזק בעיני אנשים ושב אל אלהים בלב נדכה ונשבר זבחי אלהים הוא רוח נשברה ולכן ושב ורפא לו א"כ נתבאר שני עניינים נכונים התועלת שיוצא ובא להדורש ומעורר את העם והרי זה בא ללמד ונמצ' למד ומבואר בזה בדיוק מאי דכתיב התקוששו וקושו בלשון שמשמעו ממילא תתקושטו כאשר תבואו להתקשט אחרים וכמו שביארנו משני עניינים שמהכרח שכל מי שנתמנה ונבחר לעורר לב העם לשמים מההכרח הוא בלי ספק שיתעורר ממילא א"ע בלב ונפש לאביו שבשמים: דרוש שאמרתי בר"ה שנת מקימי מעפר לפ"ק אבינו מלכנו כלה כל צר ומסטין מעלינו אח"ז אומר אבינו מלכנו סתום פיות מסטיננו ומקטריגנו לכאורה אחרי אשר אמר מקודם כלה כל צר ומסטין כו' א"כ אינו מהצורך לומר שיסתום פיו אח"כ גם למה אמר מתחילה לשון יחיד צר ומסטין ואח"כ אמר לשון רבים מסטיננו ולבוא אל הענין נקדים מאי דאית' בפ"ק דעבוד' כוכבים אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו לעוה"ב שנאמר והלך לפניך צדקך וכל העובר עבירה בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליוה"ד שנאמר ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו וכ' מהרש"א גבי מצוה אמר מקדמתו וגבי עבירה אמר מלפפתו משום שידוע שעושה מצוה נברא מלאך סניגור ומעבירה מלאך קטיגור ודרך משל למי שמוליכין למקום שמחה א"צ המוליכו לאוחזו ביד כי ודאי ילך אחרי המוליכו ולא ימלט ממנו כן הוא במצוה אבל ההולך לגרדום צריך המוליכו ללפתו ולאוחזו שלא ימלט מלילך אחריו כן הוא גבי עבירה עכ"ל (וע"פ הקדמה של מהרש"א אמרתי לפרש בפ' תבוא גבי ברכות כתיב ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך ולא אמר ורדפוך אבל בקללות אמר ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך ובהקדמה הנ"ל ניחא) ואני אמרתי להעיר אוזן מילין לחקור בזה ולבאר סיפא דקרא מה דכתיב והלך לפניך צדקך ומסיים בה וכבוד ה' יאספך (ישעיה נח) והענין שיש הפרש גדול בין מצוה לעבירה ונבאר בענין הזה מה דכתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו ועיין בילקוט פ' לך לך שמביא שם על מה דאיתא שם ואברכה מברכיך ומקללך אאור שחס הקב"ה על כבוד