גליא מסכת חלק ב לה

יכול לבאר הכל כאחד בברית ובאלה אשר ה' אלהיך כורת: והנראה לבאר ע"פ דרך דרוש ע"פ מאי דאיתא (באיוב ב') ויהי היום ויבואו בני אלהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם וע"ש בפירש"י שמפרש אתו יום ר"ה היה והוא ע"פ תרגום ע"ש ומסיים רש"י אין להתייצב אלא על דין כמו דכתיב נצב ה' לריב כו' ע"ש כמו כן יש לנו לפרש קרא דנצבים שידוע שקורין פרשה זו תמיד קודם ר"ה ויש לדקדק דאמר נצבים היום כולכם ולכאורה היה לו לומר מתחילה כולכם ואח"כ היום כמו דמפורש כך בכמה מקראות שאמר ואתם הדבקים כו' חיים כולכם היום וגם אומר ראה אנכי נותן לפניכם היום ולא אומר נותן היום לפניכם אבל בדרך דרוש שלנו הוא נכון וכמו שפירש"י שם באיוב דלשון להתייצב הוא על דין ומביא ראיה מלשון נצב ה' לריב ועומד לדין עמים. א"כ מכש"כ שיש לנו לפרש לשון נצבים כלשון נצב ויש לעורר בזה והך תוכחה קודם ר"ה קורין פרשה זו ואומר תדעו שאתם נצבים היום הבא שהוא ר"ה כולכם לדין וחשבון. ומסיים לעברך כו' הוא כמו שיסד הפייט וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון כו' כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה ומי ימות ידוע לשון ברית נאמר על ענין טוב כדכתיב והמה בעלי ברית אברם איש בריתי ברית כהונת עולם ברית שלום. ועיין בזוהר (פ' בחקותי) שמקשה איך מסיים התוכחה באלה דברי הברית הלא לשון ברית הוא על דברים טובים ע"ש. ולכן קאמר שכל באי עולם יעברון כו' ע"ז אמר שכולם עומדין ונצבים בדין היום לעברך בברית הוא לטובה או ח"ו באלתו שהיא לרעה ח"ו ע"כ יעורר כל אחד בתשובה ובפרט שתיכף ער"ה שיש בו כפרת שליש עונות כמבואר בטור ריש הלכות ר"ה ע"ש: אמרתי לעורר מוסר טעם נכון על מחילות עונות שליש בער"ה ידוע שעיקר ענין כפרות עון הוא לפום צערא שמצטער על מעשיו הרעים וזהו עולה להקב"ה יותר מכל הקרבנות כדאיתא (בפ"ו דסנהדרין) על קרא דזבחי אלהים רוח נשברה ע"ש וזהו דרך משל שכיר שנה שהוא אצל בע"הב ויש כל טוב אצל בעליו עמו במאכל ומשתה לבד משכורתו אשר הולך בקביעות לפניו והוא אצלו פועל בחנות או באיזה עסק שיהיה בכלות שנתו באיזה יום שהוא סוף שנתו ופועל הזה יודע אשר כמה פעמים בשנה אשר עבר על דעת בעליו ולא השלים נעלו מפעולתו אשר מוטל עליו עוד איזה הזיקות וגרמות שעשה בכל השנה שעברה. לכן ביומא דמשלם שתא נשבר לבו מאוד וסמר בשרו מפחדו איך יתגולל עליו דין וחשבון לשעבר ואיך יעשה מעמד עם בעליו ביום מחר על להבא וידוע שעיקר סליחות עון תלוי ועומד ברוח נשברה ולב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ממילא נתקבל לפני הקב"ה זה לכפרות עון ואף גם זאת שמדרך הטבע מי שהוא נידון בדיני נפשות ר"ל וידוע לו שביום מחר יגמור משפטו יש תוחלת ממשכת ומחלת לב באותו יום שמצפה שיגמור משפטו למחר וזמן ההוא קשה עליו ביותר מיגונו ודאגה מכל מה שעבר לפניו עד עתה. ועי"ז קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע להיות לכפרת עון שליש מעוונתיו: עוד אמרתי לבאר דרך דרוש בפרשה זו דקאמר אתם נצבים כו' ע"פ מה דאיתא בילקוט בתחילות ישעיה על קרא ניצב לריב ה' כו' דרמי שם קרא ממאי דכתיב כי שם אשב לשפוט את הגוים ומסיק דקרא דניצב קאי על ישראל בשעה שהקב"ה דן את ישראל דן אותם מעומד מקצר הדין ופוסקו כו' ע"ש ועפ"ז אמרתי לבאר קראי דאיוב דבפרשה א' כתיב ויהי היום ויבואו בני אלהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם ולא כתיב גבי שטן להתייצב על ה' ובתחילות פרשה ב' איתא שם ג"כ כך ויהי היום כו' ויבא גם השטן בתוכם להתייצב על ה' ע"ש. ויש לדקדק למה בפעם ראשון לא מסיי' גבי שטן להתייצב ובפע' שני מסיים בה להתייצב על ה'. ולפי הנ"ל ניחא דבני אלהים המה מלאכים טובים באו להתייצב על עסק דין ש"י כאמור בילקוט הנ"ל שרצו לעשות הדין מעומד ולקצר אבל השטן רוצה לקטרג ולכן לא נאמר בו להתייצב שאינו רוצה לגמור הדבר מעומד ולפיכך אמר אל השטן בתוכם כלומר שבדעתו לעשות הכל בישוב ולדקדק בענין דין ומשפט כל מה דאפשר שהוא מתכוין להזיק לעורר דין ומשפט וכל זה בר"ה עושה כך. אבל ידוע שביו"הכ לית רשות כ"כ לאיסטוני כמו כולהו שתא כמאמר רז"ל השטן בגימטריא שס"ד יומא ועיין בתרגום דמפרש בפרשה א' שהיה ר"ה יומא דדינא בריש שתא ובפרשה ב' מפרש תרגום והוה יום דינא רבא יום שיבוק סורחנא ע"ש וא"כ הואיל וענין השני הוה ביוה"כ אמר שפיר שאף השטן לא בא רק לפי שעה להתייצב ולית ליה רשות לקביע בקביעות להסטין כמו שארי יומא וע"פ אלו הקדמות יש לפרש הפרשה אתם ניצבים היום כו' כלומר ראו חסד הבורא שעושה עמכם בשעת דין שעושה הכל במהירות בזמן שאתם נצבים בכדי לקצר ולפסוק הדין בלי דיקדוק וזהו דמסיים לעברך בברית כו' כלומר כוונות קוב"ה לטובה בכדי לעשות הכל בהעברה בעלמא בלי דקדוק ומצוי דין עוד אמרתי להעיר הערה אחת לפרש מה דלא נאמר בפרשה ראשונה אצל השטן להתייצב דלכאורה קשה בפרשה שני' היה מהראוי לקצר ולומר ויבואו בני אלהים והשטן להתייצב על ה' ואפשר לפרש ע"פ מה דאיתא בפ' בתרא דברכות צדיק יצ"ט שופטו רשע יצה"ר שופטו בינוני זה וזה שופטו ע"ש ולכן שפיר א"א שיהיה נכתב בקיצור ויבואו בני אלהים והשטן כו' דהוה משמע דשניהם כא' באו לשופטו ולפיכך אמר בפרשה ראשונה ויבואו בני אלהים להתייצב על ה' דיש לפרשו שמלאכי' טובים באו לעשות להתייצב על ה' היינו דין ומשפט כדמפרש"י להתייצב הוא ענין דין ואמר ויבוא גם השטן בתוכם כלומר פעמים שבני אלהים בעצמם שופטים ופעמים גם השטן בתוכם בעסק המשפט היינו כשמשפט על בינוני אזי אף השטן בתוכם ואמר בפ' שני' אצל השטן להתייצב על ה' להודיענו שפעמים שטן בעצמו בעל משפט להתייצב היינו ברשע שהוא בעצמו שופט וכנ"ל עוד אמרתי לפרש מקרא הנ"ל ע"פ הערה אחת כענין אשר מפורש סופ"ק דקדושין שבעולם נידון אחרי רובו והיחיד נידון אחרי רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע א"ע ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת כו' בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה שנאמר וחוטא אחד וכו' אהובי אחיי ורעי הלא תראו הלא תבינו מוסר השכל היוצא מדברי אגדא זו כי משנה דאבות אשר מלאה מוסר אמרו שם והוי זהיר במצוה קלה כו' אבל אגדה זו מודיע לנו מוסר כפלי כפליים איך שמהצורך להיות זהיר בקיום מצות ולהיות בורח מהעבירות כי לבד שכר מצוה ועונש עבירה עצמה אשר גדלה למעלה ראש יש עוד להיות זהיר וזריז אשר הוא גורם שכר טוב בעסק מצוה לכלל העולם ואפילו לרשעים מגיע טוב ע"י שמכריע את הכל להיות נידון לטוב ולהיפך ח"ו כמה גדול זהירות מהצורך להיות בורח מעבירה כי לבד עונש עבירה עצמה גורם רעה לכלל העול' שאף צדיקים מגיע אליהם כמעשה הרשעים שהכריע את כל העולם לכף חובה והמשל בזה לבעלי ספינה שיודע ספינתו שתוכל לשאת משוי עשרת אלפים אבנים ועושה קאנטראק ן בערך זה עם בעלי סחורות ואם א' מבעלי סחורות מעלים ומכניס בספינה כמה אבנים יותר אף שהעלמה הוא סך מועט במספר המעות אבל הוא יכביד ומאבד את כל הספינה בזה ובזה יש לבאר מה דאי' (בפ"ב דחגיגה) דדרשינן את זה לעומת זה כו' דברא צדיקים וברא רשעים וכ"א יש לו חלק בג"ע וגיהנם זכה כו' ע"ש ולכאורה קשה די לצדיקים שיש להם שכר עבור מצות שעשו איך נוטלין עוד שכר עבור מצות שעשו הרשעים וכן להיפך קשה למה מגיע לרשעים עונש מעבירות של הצדיקי' אבל לפי הנ"ל הואיל ועיקר רעה שמגיע על הצדיקים בזה העולם הוא ע"י שהרשעים מכריעים אותם להיות נידון כלל העולם לרעה שהעולם נידון אחרי רובם. א"כ אין משפט מעוקל שבא על הרשעים עונש שהיה ראוי לבוא להצדיקים וכן מחמת שהרשעים בודאי היו נידונין ע"פ מעשיהם לרעה בעוה"ז רק מחמת שהצדיקים מכריעים אותם להיות נידונין לטוב ובלא"ה א"א לרשע לבוא למחוז חפצו חלקו בג"ע מחמת שצריך להזדכך תוך גיהנם עבור שעשה לכן אין עול שמקבל לפי"ז הצדיק חלק ג"ע של הרשע ויש לכוין בזה (בישעיה נג) לכן אחלק לו ברבים כו' ואת פושעים נמנה כו' כלומר לפיכך מגיע לו חלק של רבים בג"ע משום שנמנה כאן עם פושעים שהכריעו את הצדיק לרעה כנ"ל וכן כתיב שם לעיל מזה מוסר שלומינו עליו כו' פירוש השלום אשר סר עלינו הוא ע"פ הכרעות הצדיקים ולכן כתיב שם לקמן ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במותיו על לא חמס עשה ע"ש הכל כמו שביארנו מחמת שטובה של הרשעים באה מחמת הכרעות צדיקים ולהיפוך רעה שבאה לצדיקים הוא ע"י הכרעות הרשעים לכן אין משפט מעוקל שזה נוטל חלקו בג"ע ורשע נוטל חלקו בגיהנם נחזור לענין הפרשה שיש לנו לפרש ע"פ הקדמה זאת כי יש לדקדק למאי אמר תחילה בדרך כלל כולכם ואחרי כך פורט ואומר כל איש ישראל גם יש לדקדק שמתחלה אמר לשון רבים ולבסוף אמר לעברך לשון יחיד והיה לו לסיים לעברכם בברית כו' לשון רבים ולפי הערה הנ"ל יש לפרש דידוע פלס ומאזני משפט ביד ה' וכן נאמר (עמוס ז') הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך וכמאמר רז"ל כובש או נושא כלומר אחרי ששוקלין המצות והעבירות בכף מאזנים והקב"ה נושא את כף העבירות בכדי שיכריע המצות למטה או נושא כף המצות להכריע וזה ידוע שכל ענין אשר שוקלין על משקל מאזנים או באנך הנקרא (בעזמען) נותנין הסחורה בכף אחת והמשקל בכף שני ורוצים להשוות הסחורה במכוון עם המשקל שכל זמן שא' מהן מכריע אין המשקל עדיין בצמצום רק בזמן שעומדים שני המאזנים בשוה בלי הכרעה א' על חבירו אז נתברר בירור דבר עסק המשקל וזהו נקרא נצב שבעת שנצמצם המשקל מכוון נגד הסחורה אומרים שכעת נצב המאזנים שוה בשוה ונגמר עסק צורך המשקל וא"כ יש לפרש כך ענין הפרשה שאומר לנו עיקר מוסר השכל מה דאי' בסוף פ"ק קדושין הנ"ל שיראה האדם כאילו כל העולם שקול והוא שקול מחצה חייב ומחצה זכאי ונמצא עולה עסק מצוה לענין עצום ונורא שמכריע עצמו וכל העולם לזכות וכן להיפוך עבירה אחת שיעשה יכריע בה עצמו וכל העולם לחובה ולכן קאמר הלא תדעו שמהראוי להעלות בדמיונכם שאתם נצבים כלומר על משקל כף מאזנים שהוא ניצב בשוה שיש מחצה עבירות ומחצה זכיות ואומר הן כולכם היינו שעולם בכלל נידון אחרי רובו וגם פרט כל איש ישראל ג"כ כעת יהיה דומה בעיניך שמאזנים שלהם המה בניצב בשוה. ונמצא אתה היחיד במעשיך תוכל להעביר את הכל או לטובה היינו לעברך בברית ה' אלהיך שהוא לטוב כנ"ל אם תעשה מצוה או להיפך אם תעשה מעשיך רע תוכל ג"כ להעביר כל העולם לחובה היינו באלתו כו'. עוד אמרתי לעורר תוכחת מוסר בפרשה זו הנקראת קודם ר"ה דהנה ספרי מוסר הביאו מה דאיתא במדרש דבכל קרבנות כתיב והקרבתם עולה כו' הן בפסח ובסוכות ושבועות ור"ח ואפילו ביוה"כ כתיב והקרבתם אבל במוסף ר"ה כתיב ועשיתם עולה בא להורות שבר"ה על יום הדין יעשה אדם א"ע עולה ולכן אמרו שמתענים ד' ימים קודם ר"ה כמו קרבן דצריך ביקור ד' ימים מקודם ונראה לי לפרש הדבר דהנה ר"ה כתב בו יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום תבירא דתרועה לשון שבירה הוא וידוע מאי דדרשו רז"ל (בסנהדרין פ"ו) על קרא דזבחי אלהים רוח נשברה דלב נשבר מתקבל לפני הקב"ה יותר מכל הקרבנות ועדיף מקרבנות דאם מקריב עולה רק שכר עולה בידו וכן מנחה שכר מנחה אבל זה עולה כמו שהקריב הרבה קרבנות ע"ש וניחא דבר"ה כתוב ועשיתם משום דהא יום תרועה יום תבירא ותוקעין בשופר כמו שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר ועם לא יחרדו ועושין כל זה בכדי שיגיע אליהם הכנעה ושברון לב ופחד יום הדן וחרדות עבירות שעשה וכאמור כי עוני אגיד אדאג מחטאתי ובכל עצב יהיה מותר ואז צריך לשום עיניו דין וחשבון שיעלה עליו ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואף לזכור יום המיתה יום המר והנמהר ולהיות בהכנעה ונמוכי רוח עי"ז ולפי"ז מדוקדק ענין המדרש ועשיתם עולה כלומר בר"ה מהצורך שיהיה אצל כל אדם יום תבירא ובפרט ע"י רדת השופר יהיה נמוכי רוח כמו דדרשינן (בפ' ו' דסנהדרין) דנמוכי רוח גדול לפני הקב"ה מכל הזבחים וילפינן מקרא דלב נשבר ונדכה ומקרא דזבחי אלהים כו' ע"ש וידוע דרוח נמוכה בא על האדם ע"י שיעלה על זכרונו יום המיתה אשר אחריתה כיום מר כמו שהאריכו ספרי מוסר מחרדת המות אבל בעו"הר הוא השטן הוא היצ"הר מטעה לבות בני אדם כל כך עד אשר אין במות זכרך וכמו שדרשו רז"ל (בפ"ב דשבת) מאי דכתיב כי אין חרצובות כו' אמר הקב"ה לא דיין