גליא מסכת חלק ב לג

להרבות שכר עבור מצות אולם זהו מחסד הבורא שמצות יש להם קרן ופירות כפי שמבאר באריכות אבל עבירות אינו משלם הקב"ה לעונש רק עבור עבירה עצמה וזהו מה דכתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו כלומר שאינו מעניש את האדם רק עבור גוף עשיית העבירה שמכעיס אותו בשעת מעשה ולא מתגולל על האדם לענוש אותו עבור שגורם עוד בחינות צער כביכול להקב"ה מעונש עצמו וגורם עוד שהקב"ה מתנהג עמו בפנים של זעם נגד רצונו להטיב לכל ובזה יש לפרש מאי דכתיב בכל כו' ומלאך פניו הושיעם ויש שם לו קרי וכתיב לא עיין ברש"י שמפרש לא צר לא היצר להם לענוש אותם כפי מעלליהם עיין שם וקשה דבעלמא אמרינן כל האומר הקב"ה וותרן כו' אלא מאריך אף וגבי דיליה ואם כן איך מפרש רש"י דאין הקב"ה מעניש כפי המעשים. ולפי דברינו ניחא הקרי והכתיב והכי קאמר קרא אף דבכל כו' כלומר שגורם שהקב"ה כביכול מצטער על זה ואם כן הייתי אומר שיש עבור בחינה זו עוד עונש להאדם על זה אמר לא צר כלומר עבור בחינה זאת אין הקב"ה מיצר לענוש האדם ומלאך פניו הושיעם כלומר זה שגורם להקב"ה פנים של זעם מזה הושיע הקב"ה שלא לענוש על זה ועל פי זה יש לפרש קרא (בירמיה ג) הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משובה ישראל נאום ה' לא אפיל פני בכם כי חסיד אני ע"כ. וקשה מאי חסידותיה שייך בזה אחרי שיעשו תשובה ולפי הנ"ל ניחא דהקב"ה אומר שובה משובה ישראל כלומר עשו תשובה על גוף העבירה עצמה היינו שובה משובה ויהיה די בזה ומבטיח הקב"ה שלא יתגולל עליהם עוד עבור שגרמו אליו להתנהג בפנים של זעם שלא כרצונו וזהו דקאמר לא אפיל פני בכם כלומר עבור זה שמתנהג אני בנתינת פני עד עתה עבור זה לא אעניש אתכם כי חסיד אני ולא אשלם לאיש אלא כמעשיהו נמצא שהאי קרא ולך ה' החסד כו' עם האי קרא דלא אפיל פני בכם שניהם בכוונה אחת נאמרו ובשניהם נאמרו כי חסיד אני ועל פי זה נכון שם באגדה רפ"ב תעני' בענין אפר מקל' דר"ש בן פזי מפרש הטעם מכתו' דעמו אנכי וכו' ור"ש בן לקיש מפרש טעמא אחרינא לא מקרא דר"ש בן פזי משום דענין דריש לקיש הוא כפשוטו דהקב"ה כביכול מצער על עונש צרתן כמו שהארכנו שיש צער לאב בשעה שמעניש את בנו ועל פי כל עניני' שנתבארו שהקב"ה מתנהג עמנו כמו אב עם בנו שמדרך האב כשרוא' בנו מעקש דרכיו באיזה חטא ועון מצטער על זה ומתאמץ לעניש אותו בכדי שלא יוסיף ללכת עוד בדרך הזה אבל כשרואה לאחר שהולך בדרך לא טוב אינו מצער א"ע אף אינו מתאמץ כלל לגולל עליו עונש מפני שלא איכפת ליה כלל להטיב דרכיו ומתפרש לנכון מאי דכתיב את אשר יאהב יוכיח גם האי קרא נכון מאוד רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה לכן אפקוד עליכם כל עוונותיכם דווקא מחמת שאני אוהב וחכם המאמינים בב"ע מכל משפחות האינם מאמינים ואני מצער על זה שאתם לא טובים ולא אוכל להטיב לכם על כן אפקוד עליכם לענוש אתכם להטיב דרכיכם כמו שעושה עם בנו אבל שארי משפחות האדמה הבלתי מאמנים בבורא עולם אין הקב"ה מקפיד כל כך לענוש אותם משום שלא איכפת ליה להחזירם למוטב כנ"ל וזהו ענין דאיתא במדרש חטא חטאה ירושלים וכי כשדים אינו חוטאים אלא כשדים אף על פי שחוטאים אינם כלום אבל הם חטאו ולקו כלומר שעל כשדים לא הי' מקפיד להחזירם למוטב ותמלא סאתם ויכלו אבל הם אינו כן אלא היה מקפיד עליהן תיכף שחטאו לקה אותם שרצה להטיב אותם כאמור: ועתה נסיים הענין אשר התחלנו בו הויכוח שיש לנו עם הקב"ה דהקב"ה אומר שובה אלי ואשובה אליכם ועוד שובה ישראל עד ה' אלהיך ואנחנו אמרים השיבנו ה' אליך הענין הוא כמו שמבואר בגמרא דקדושין דזו מעלה יתירה המאמינים בב"ע דהקב"ה קובע שמו עליהם להיות לאלוה אף שעדיין אינם טובים ועל ידי שמקרבם חוזרים למוטב על בקשתינו השיבנו אליך כו' אולם הקב"ה אומר במידה שאדם מודד מודדין לו אחרי אשר אמרו בימים הקדמונים היה כמשפחות הארצות הבלתי מאמינים בב"ע אשר בהם כתיב מי הוא זה אשר ערב אל לבו להיות לעם תחילה ואחר כך אהיה לאלהים שלא היה הקב"ה מקרבן אלא אם כן מקרבין מעצמם מתחילה לפיכך אומר הקב"ה שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוונך כלומר על ידי העוונות שאמרת נהיה משפחות הארצות על זה אומרים אנחנו כי אף אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד אף על פי כן בקשנו השיבנו אתה אליך לקרבינו אף שאנחנו עדיין לא מונים חדש ימינו כקדם כימי קדמונים שהיה חביבותך עלינו לקרב אותנו מתחילה אף בשעה שעדיין אנחנו לא טובים היית מקרב אותנו להיות בעזרינו לשוב בתשובה שלימה: דרוש שני בפרשה עקדה המלאך אמר לאברהם אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני תיבות כי עתה מיותר ותיבות כי והיה די לומר עתה ידעתי גם מאי דאמר ולא חשכת אינו מובן כל כך והיה לו לומר כי לא חשכת היה יותר מדוקדק מתיבות ולא חשכת וביותר היה לו לומר יען עשית הדבר הזה וכמו ואמר שם בפרשה לקמן גם קשה דכאן אמר ולא חשכת את בנך את יחידך ממני ולקמן אמר המלאך ולא חשכת כו' ולא מסיים תיבות ממני ובאמת לכאורה תיבות ממני אינו צריך כל כך והוא מיותר: ולבאר הדבר נקדים דהנה מעשה עקדה היא שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור ודור על כל פרק ופרק אומרים ועקדת יצחק יזכור ואף עקדה היה ניסיון העשירי אחרי כל הנסיונות שנסה הקב"ה את אברהם ולא נמצא לבבו נאמן עד שעמד אף גם בניסיון הזה ולכאורה יפלא הא כל תשעה נסיונות הקודמים היו במעשה ממש וניסיון דעקדה לא היה כאן מעשה כלל רק במחשבה בעלמא ויש לבעל הדין פתחון פה והרהורי דברים לומר אפשר חס ושלום לא היה מוציא אברהם מחשבתו לידי מעשה בפועל ואפשר קודם גמר מעשה היה אברהם חוזר מזה וכאמרם אפילו חרב חדה כו' ואמרו אל יתהלל החוגר כמפתח ואף מלחמות ה' היה לאברהם עם היצר הרע בזה המעשה כידוע ולכן אפשר בסוף מעשה היה גובר היצר הרע על מחשבה תחילה שהיה לו ואם כן איך בדוק ומנוסה כל כך ניסיון העשירי שיהיה עולה על כולם להיות נזכר בכל דור ודור עד עולם ובאמת בקריאות המלאך שנית שבא לעשות יתד תקוע בשבועה לברכו ולהרבות זרעו עבור זה שיכל מלתו על לשונו ואמר יען אשר עשית הדבר הזה ולא חשכת כו' במאמר הראשון לא אמר יען עשית מפני שבאמת לא הוה מעשה ואמר סתמא ולא חשכת זה יש לפרש על המחשבה והכנה של הדבר אבל בקריאת מאמר השני דיקדק לומר יען אשר עשית משמע שנקרא מעשה גמור משום דבאמת לקבוע ברכה וזכרון לדורות אינו ראוי לקבוע רק על פי מעשה גמור ועיין שם ברש"י ה' יראה לסלוח בכל שנה ולהצילם מן הפורעניות שיאמר בכל דורות הבאים אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה עכ"ל כל זה שייך אם היה שם מעשה ממש דווקא ולהבין כל הדברים הללו נקדים מה שהעלתי טעם נכון במילתא בטעמא לדברי רז"ל מאי דאיתא בקדושין פרק קמא (דף מ' ע"א) דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא זו דווקא כשעשאה אחר כך אלא אמרינן אפילו נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה וביותר מצאתי בפרק קמא דתענית (דף ח' ע"ב) בימי ר' זירא גזרו גזירה ועוד גזרו שלא למיתב בתעניתא אמר ר' זירא דלקבלין תעניתא האידנא ולכי בטלה גזירה ליתבי בתענית ואמר מנא ליה הא ויליף זאת מקרא דדניאל דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך ע"כ. לכאורה היה לתלמודא בסוגיא דתענית להביא ראיה לענייניהם ממאי דאמור בסוגיא דפרק קמא דקדושין דמחשבה טובה מצטרף ועוד אפילו נאנס מעלה כאילו עשאה. אולם נראה דהאי עניינא דתענית עדיפא טובא ולא ידעינן לה ממאי דאיתא בקדושין דבקדושין דמחשבה מצרף למעשה דווקא כשעשאה או על כל פנים נאנס אחר כך ובשעת שחישב לא ידע מאונס ואם כן יפה כחו של מחשבתו בשלימות מה שאין כן בעובדא דר' זירא דבשעת שחישב לעשות כבר היה ידוע האונס ואם כן בשעת מחשבה ידוע להם שלא יעשו המחשבה על פי האונס לבן מייתי מדניאל דמשמע דתיכף נתקבל אפילו קודם שעת מעשה ועיין שם בקדושין (דף לט ע"ב) בתוס' ד"ה מחשבה דבבלתי מאמינים בגלוי השכינה איפכא דמחשבה רעה מצטרף למעש' לקבל עליו עונש אפילו לא עשה כלל מעשה ומחשבה טובה לא מצטרף ויליף לה מקראי עיין שם ולכאורה טעמא בעי דבר הזה שלא יהא משפט מעוקל ונראה דהמשפט הוא משפט ישר וצדק ואין כאן עול במשפט והענין הכל עולה בקנה ושורש יסוד אחד עם המבואר בדרוש הראשון אצלינו ולפיכך נכון מאוד שמחשבה טובה אפילו נאנס מכל מקום מעלה עליו הכתוב כמו שעשאה דעל פי האמור דהקב"ה חפץ בנו והבא לטהר מסייעין אותו בפשיטות ראוי לומר דאחרי שהעלה את מחשבתו לטהרה לעשות מצוה מסתמא בוודאי יעשה כהלכה דהא הקב"ה יסייעו להוציא מחשבתו מכח אל הפועל ולא ישקוט האיש עד אשר אם כילה לקיים ולפיכך אפילו נאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה הכל מהאי טעמא דאנן סהדי דבוודאי לולא האונס היה גומר מחשבתו למעשה גמורה על פי עזר המקום ולהיפוך מחשבה רעה אינו מצטרף למעשה הכל על פי סברא הנ"ל דהואיל והקב"ה קורא שמו עלינו אפילו בשעה שאין אנחנו טובים להיות נקרא עמו ועל ידי שמקרבן חוזרים למוטב אם כן ממילא ראוי לומר שהמחשבה רעה לא יצא אל הפועל לידי מעשה כלל: ובזה יש להבין מאי דכתיב ביונה במעשה נינוה וירא ה' את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וכבר הארכתי בדרוש הראשון דתיבות מעשיהם אינו מובן כל כך על מאי קאי והיה לו לומר וירא כי שבו מדרכם כי לא נאמרה שם לעיל בפרשה שום ענין מעשה רק מה אשר שבו מדרכם ואין לומר דקאי על שק ותענית דאיתא שם הא בגמרא דתענית (דף טז ע"א) מפורש שם דהזקן אומר דברי כבושים לעורר תשובה אומר וירא שקם ותעניתם לא נאמר אלא עיקר מה ששבו מדרכם עיין שם ולפי הערה הזאת ניחא דהנה לעיל בפרשה מאי דכתיב וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס האי וישובו כתיב בשו"א דמשמע להבא דאי הוה כתיב בחטף פתח הוה משמע לשון שעבר שעשו כך אבל השתא דכתיב בשו"א משמע להבא דהמלך ציווה להכריז שיעשו כך אבל עדיין אינו מבואר בפרשה שעשו כך ואם כן אי הוה כתיב וירא ה' כי שבו מדרכם היה מקום לטעות שלא עשו עדיין התשובה רק מה שקיבלו לעשות כך מחשבה טובה העלה להם הקב"ה למעשה וכמו שמצינו גבי דניאל מיום אשר נתת אל לבך נשמעו דבריך ועיין בפירוש מצודות שכתב בד"ה כי שבו כי כן עשו כדבר המלך עם כי לא נזכר עכ"ל וא"כ אי לא הוה כתיב וירא ה' את מעשיהם רק הוי כתוב וירא ה' כי שבו היה עולה אל הזאת שקבלה במחשבה הועיל להם ולא עשו מעשה עדיין לכך דייק הקרא וירא ה' את מעשיהם כלומר שהיה שם מעשה גמורה ששבו מדרכם אבל קבלה בעלמא לא הוה מועיל לנינוה דדווקא לדניאל היה מועיל מיום שנתן אל לבו אבל לנינוה לא היה מועיל ועיין שם בתוס' דקדושין ובירושלמי דברכות פרק בתרא דיליף ממאי דכתיב ודריוש עד מעלי שימשא הוה משתדל להצלתו ולא כתוב ושזביה אלמא אף דחזינן דדעתו ומחשבתו היה לטוב מכל מקום לא נחשבה אצל דריוש למעשה כל זמן שלא גמרו הדבר לידי מעשה גמור. נחזור לענין פרשה דעקדה דהנה אברהם ראה שהמלאך מעכב על ידו מלגמור מעשה הקרבת בנו ונמצא שלא נשאר כאן אלא קבלה ומחשבה בעלמא וחשש אברהם בעצמו שלא יעלה הדבר לזכרון וניסיון גמור לפיכך רצה אברהם לעשות ביצחק על כל פנים איזה מום להורות שלבו שלם בדבר לקיים מצות בוראו ואינו חס על בנו כלל בכדי לחזק הניסיון על זה אמר לו המלאך אינך צריך כלל לזה אל תשלח ידך ואל תעש לו מאומה וזכרון העקדה היא העולה למעלה כמו שהיה מקריב אותו לקרבן גמור על פי האי כללא אשר ביארנו מסוגיא דקדושין דחושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה והטעם כמו שביארנו דהואיל והקב"ה עומד לימין צדקינו להצדיקינו והבא לטהר מסייעין לו מן השמים אם כן הדבר ברור כשמש בלי ספק דלולי האונס לא היה האיש ההוא נמנע מלגמור המצוה אשר התחיל בה לקבוע מחשבתו טובה עליו והלא תראה שגבי אברהם יש לדון הדבר בקל וחומר שראוי להעלות לו הדבר כאילו עשאה דהנה בשארי בני אדם אמרינן דהמחשבה עולה כמעשה על ידי שהקב"ה