גליא מסכת חלק ב כח

יזדמן הדבר ההוא לפניו לעצמו אין רואה טומאת הנגע ההיא מפני שהיצ"הר מסמא את האדם בשוחד למלאות תאוות לבו. ואין רואה תיעוב ושיקוץ הדבר וכנ"ל ולכן אמר מה דעלך סנוי לחברך זה לא תעשה ולכן כל דבר שאתה עושה תראה לשער בדעתך אילו אתה היה רואה על חברך שעושה כך היה סנוי ומתועב לא תעשה ג"כ אתה דבר זה: וא"כ שפיר שדבר זה נוגע ועוקר לכלל כל התורה ומצותיואף בהוראות אמרו פ"ק דחולין איזהו ת"ח הרואה טריפות לעצמו כלומר אף לעצמו אינו נוטה דעתו להקל מפני שהוא משער בשעת מעשה כאילו היה בא עסק שאילה אצל אחר ואן היה יורד לעומק הלכה בלי שום נטיה כן אינו מורה היתר לעצמו: וזהו ענין אבשלום שהיה מהפך הענין מטוב לרע דרך משל מי שעושה איזה מעשה רע בדבר עבירה באיזה ענין שיהיה הן בעסק ממון שבין אדם לחבירו וזה העביר עליו את הדרך הן בענין שבין אדם למקום המנהג קבוע לעשות ע"ז אסיפה מקהל וב"ד להוכיח את העובר לפי מה שהשעה צריכה לכך הכל לפי מה שהוא אדם ואולם ודאי האיש שעשה ועבר עבירה ההיא בודאי יש לו הרבה התנצלות אשר הסיתו היצ"הר. הן בענין שבין אדם לחבירו אומר לו שמצוה לעשות כזאת לאיש הזה ומצוה לחסרו ואף בעבירות שבין אדם למקום הקדמנו שיצ"הר מפתהו מסית ומדיח ומראה לו שהוא עבירה לשמה בכמה דרכים וכמו שהקדמנו שאין אדם רואה חוב לעצמו כל דרכי איש ישר בעיניו ומתפתה ליצרו אך אסיפות קהל וב"ד המה רואים שאין בהתנצלות שום ממש. ולכן אמר אבשלום אם היה בא לפני ענין כזה לעשות דין ומשפט על העובר אחת מאלה ממצות ה' אשר לא תעשינה הייתי משער בעצמי אילו היה בא עלי עסק דבר ההיא שתקפו יצה"ר בשעת מעשה על איזה עבירה עד שלא היה יכול להתגבר על יצרו ועשה מעשה ההוא ומעשה דעמרם חסידא בפ"ק דקדושין יוכיח שצעק נורא בי עמרם ע"ש ואמר אבשלום מחמת שלא היה דן את העובר כמו שדנין וקונסין בדין. מפני שלא היה דן הדבר לשיקוץ ותיעוב כמו שהיה רואה בדבר על איש אחר אלא היה דן הדבר כמו שהיה הוא עצמו העובר עבירה ועושה מעשה הרע הזה בודאי אין אדם רואה חוב לעצמו והיה הרבה התנצלות והוראות היתר לפניו על מעשיו בכמה דרכי' אשר דרכי איש ישר בעיניו: וזהו שאמר ועלי יבוא כל דבר כלומר אני הייתי משער הענין שאני הייתי בעצמי עושה כזאת ולכן והצדקתיו להעביר העונש מעל חוטא ע"פ זה. אך מידות צדיקים וישרים כהילל אשר אמר להיפוך אדרבא כל מה שאדם עושה לא ישער הענין על עצמו אלא יעשה אומד הדעת כאלו היה רואה עסק מעשה זה על אדם אחר ונגעים אחרים אדם רואה והיה הדבר סנוי בעיניו וימנע אף הוא מלעשות דבר שנאוי ומתועב בעיניו כשחבירו היה עושה כזאת מפני שעל עצמו א"א לשער הדבר משום שאין אדם רואה חוב לעצמו וכל דרכו ישר בעיניו כנ"ל: (יהושע יד) ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמני' שנה עודני היום חזק כאשר ביו' שלוח אותי משה ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא הנה קשה מאוד צדיק כמותו יאמר דבר כזה ומפורש בפ' עקב ורם לבבך ושכחת כו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה וא"כ איך התפאר הצדיק כלב בכחו גם מאי דאמר כחי אז וככחי עתה תיבות וככחי השני אין לו פירוש ורש"י מפרש כן כחי עתה ע"ש לכן נראה כוונות דבריו דידוע בישראל כתיב ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ויהונתן אמר לנושא כליו כשהלכו למחנה פלשתים אמר כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט אחרי אשר ה' יוצא ונלחם בשביל ישראל ובדוד נאמר לו והיה בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלשתים ועוד מבואר בילקוט סוף שמואל ב' מביא שם קרא שנאמר באסא וירדפם אסא והעם אשר אתו כו' כי נשכרו לפני ה' ואמר בילקוט כי נשברו לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' מפני שאסא אמר אין בי כח לרדוף ולהרוג אלא אני רודף ואתה עושה ע"ש עכ"פ מבואר שלא בכח יגבר איש רק לה' הישועה ואין מעצור לה' וזהו דברי כלב כי אף שאני היום בן חמש ושמנים שנה אין מעצור לפני ללחום דגבי פלשתים עיקר סמיכותם על הגבורה והכח אבל אצלינו עיקר ישועה לה' ומה שאנחנו עושין עסק וענין מלחמה הוא רק ע"פ דמות שנקרא המלחמה עלינו אבל עיקר הישועה לה' הוא כיהונתן ונושא כליו וכמו דוד כששמע קול הבכאים אשר אז חרץ המלחמה ונקרא הניצחון עליו אך בקרא מבואר כי אז יצא ה' לפניך להכות נמצא שהקב"ה הוא הנלחם ונראה כמו כח של האדם המתגבר במלחמה זאת ולפי"ז אין מעצור אף שאיש זקן ולא בעל כח וגבורה ינצח בכח וגבורת הקב"ה ולכן אמר אף שאני זקן מ"מ אף שבעת שהייתי בן ארבעים שנה לא היה הניצוח מכחי ממש אלא ככוחי ועיקר המלחמה לה' היא ואף כעת יכול להיות הדבר כי הקב"ה יצא ללחום ויהיה ככחי אף עתה: (משלי) בני מכל משמר שמור לבך כי ממנו תוצאות חיים נראה לבאר ע"פי משל שידוע המנהג מעבדי המלך החביבים וחשובים בעיניו כשיגיע עת וזמן מלחמה חס עליהם המלך לעשות להם מגן וצינה להמלט נפשם פן בחרב וחנית יפגעו בהם וידוע שעיקר חיות האדם קבוע ותלוי בלבו ע"כ קובעים שמירות המגינים שקוראין (פאנצירין) מול הלב כי בשארי אברים אף שיוזק לא יגיע עד שערי מות וכן יש לבאר מקרא זה שידוע שיש תרי"ג מצות וכל מצוה ומצוה הוא נגד אבריו של אדם רמ"ח אברים ושס"ה גידין. א"כ היה מקום לומר דיש מצות קלות ויש מצות חמורות א"כ אפשר מצוה זו אשר בעינינו חמורה הוא נגד הלב ומצוה אשר קלה בעיני בני אדם הוא כנגד אבר יד או רגל או איזה אבר שאינוצריך שמירה מעולה כ"כ אחרי אשר אין חייו תלוין להסתכן בו מאוד אבל באמת אמרו חז"ל והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ונתנו טעם לדבר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וזהו מאמר המקרא ג"כ להזהיר את האדם להיות זהיר בכל מצוה ומצוה כמו שנאמר ושמרתם את כל מצותי השווה הכתוב שמירה שוה מעולה בכלל על כל האצות כולן ולא העדיף אחת על חברתה כלום ואמר מכל משמר נצור מאוד מאוד ותעשה לו משמר כמו שאתה שומר לבך יותר משארי אברים כמו כן תעשה משמר על כל מצוה ומצוה בתכלית המשמר המועיל בשמירה מעולה אף שהמצות המה נגד אברי האדם מ"מ לא תמצא לומר כי זו היא מצוה קלה משום שהיא נגד איזה אבר קלה של אדם וזו מצוה חמורה כי היא נגד אבר חמור כמו לב ודומה לו אל תאמר כך כי בזה אינו דומה תורה ומצות לאברי האדם כי באברי האדם יש אברים שאין חייהן תלויין בם ויש אברים שחיי האדם תלוי בו שמהם תוצאות עיקר חיותם אבל התורה והמצות לא כן הוא דנאמר בהם אלה המצות והחוקים אשר יעשה האדם וחי בהם נמצא שהודיע לנו הכתוב כי בכל מצוה ומצוה יש בהם חיות וידוע מה שפירש"י וחי בהם קאי על עלמא דאתי אלמא דבכל מצוה יש בהם עיקר חיותו של עוה"ב וכמו שהלב עיקרא דחיותא של האדם כן כל מצוה בסוג הזה כי היא עיקרא דחיותא דעוה"ב ולכן אמר והזהר להיות זהיר ושמור בכל מצוה ומצוה לנצור אותה כמו שאתה שומר לבך בשמירה מעולה יותר משאר אברים ואומר הטעם כי ממנו תוצאות חיים והוא כמו שאמר התנא שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ואפשר שאף זו שהיא קלה בעיניך יש בה מתן שכר הרבה והיא תוצאות חיים לעוה"ב שנאמר אלה אשר יעשה האדם וחי בהם לעלמא דאתי: (איוב לא) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. נראה לבאר ע"פ מה שאמר ברית כרותה לפשפש שכל המוללו מריח בו לענין תרומה אמרו שאוכל וטעם טעם פשפש ע"פ שהריח ע"י מלילה וזה ודאי ענין כריתות ברית הנאמר שם אינו הוא על דרך מעשה כריתות ברית הנאמר אצל בני אדם שכורתין ברית זה עם זה רק הענין נאמר ע"ד הטבע אשר הוטבע בה מהבורא יתברך חוק ולא יעבור וכן הוא ענין הנאמר ברית כרותה לשפתיים. היינו שהענין ברור בהחלט שהוא כן. וכן ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם ג"כ הכל עד"ז. ולכן אמר זה ודאי ברית כרותה לעיני שבכל מקום אשר פונה הבטתם המה רואים אף שלא היה רצוני וכוונתי לקבוע הבטתי שם והוא כנאמר ברית כרותה לפשפש שאף אין רצון המולל להריח בה בהכרח הוא מריח אך אמר ומה אתבונן על בתולה כלומר זאת ודאי א"א להמלט להיות תמיד עיני אדם עצומות מראות כנל. וא"כ אחרי אשר עיני אדם פקוחות בפגעו על אשה או בתולה בודאי ברית כרותה להבטה שצופה ומביט בה ואמרו ז"ל כגון דפגע בקרן זויות וממילא מסתכל בפגיעתו אך לעשות התבוננות בכוונות הלב מהירהורי דליבא זה ודאי אסור וידוע דלשון תבונה נאמר על כוונת הלב וכאמור שתבונה יתירה ועודפת על חכמה להבין דבר מתוך דבר מה שלא נאמר בפירוש וזהו שאמר שהתבוננת ודאי אסור שהוא ודאי מהלב שעיניו רואים והלב חומד כי תבונה מלב הוא בא כאמור והגות לבי תבונות ואמר עוצם עיניו מראות ברע שעיקר האיסור לקבוע עסק הראות בדרך רע אבל בלא התבוננת זימה ורעה אמרו ז"ל שעמדו על שערי טבילה מפני שנדמו בעיניהם כקאקי חיורא ולא שמו התבוננות כלל עליהם מה שאמרתי קודם תקיעות שנת תקעו ב"ש"ו"פ"ר לפ"ק ויום א' דר"ה היה בשבת: (עמוס ג) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם יהיה רעה בעיר וה' לא עשה נראה לפרש ע"פ מה דאי' בר"ה דף ט"ז ע"ב אמר ר' יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא עירבב שטן ובתוס' מפר' בה"ג לאו שמקלע בשבתא אלא דאיתיילד אונסא ע"ש נראה דסברות בה"ג דודאי לאו ברשיעי עסקינן דלרשיעי פשיטא שמריעין להם לכן היה מקום לפרש דאע"פ דאיקלע בשבת איירי תלמודא ע"ז בא לפרש דלא איירי בשבת ומזיד ג"כ לא צריכא לאשמועינן אלא איירי דאיתייליד אונסא ואיזה סיבה שנמנעו מלתקוע בכה"ג איירי תלמודא דאף דלא עברו במזיד מ"מ הא לא עירב שטן. אבל באיקלע בשבת לא מריעין בסופה משום דהא דלא תקעו הוא מחמת מצות הקב"ה ומי שאמר לתקוע הוא אמר שלא לתקוע בשבת: וזהו שאמר הכתוב אם יתקע שופר בעיר אזי העם לא יחרדו דנתערבב שטן שבודאי לא יהיה רעה בעיר ומכלל הן אתה שומע לאו שאם לא יתקעו יבא ח"ו רעה בעיר אפילו אם לא תקעו באונסא יש לחוש כנ"ל ומסיים הקרא ואומר אימתי יבא רעה בעיר אם לא תקעו אפילו ע"פ איזה אונס הוא דוקא באיזה אונסא יהיה מה שיהיה אבל על אונסא דשבתא קאמינא שמניעות תקיעה דשבתא הקב"ה אמר ועשה כך. וא"כ אין זה חשיבא ביטול מצות הבורא אלא קיום מצותיו וה"פ אם יבוא רעה בעיר במניעות התקיעה הוא דוקא כשהאונסא ע"פ איזה דבר ואין בה קיום מצות הקב"ה וזהו דאמר שהמניעה הוא אין בה קיום מצוה היינו שה' לא עשה אבל אונסא ומניעות תקיעות שבת שהוא מעשה ה' וקיום מצותיו הוא בכך אין לדאוג ודאי לא יבוא רעה משום זה: עוד אמרתי לעורר לב העם שיש לפרש דהכי קאמר קרא עד אשר אפשר לומר דבעוה"ר כמה צרות שעברו עלינו איהשוקל ואיה סופר ולא ניתנה להעלות על הכתב ה' ישמרנו על להבא לגזור עלינו גזירות טובות ישועות ונחמות: וידוע מעשרה הערות אשר העיר הגאון ר' סעדי' בכוונות טעם התקיעות שציוה הקב"ה לתקוע בשופר משום דבר"ה כל מה דכייף אינש טפי מעלי וטבע השופר להחריד לב העם וכבר הובא בשם הקדמונים ומפורש בשל"ה שבכולהו קרבנות מוספין כתיב והקרבתם עולה ובמוסף ר"ה כתיב ועשיתם עולה היינו שכל אדם יראה א"ע להיות נעשה בעצמו קרבן היינו שיכנע לט בנמיכות רות ובשברון לב וכל כמה דכייף אינש טפי עדיף והוא ע"פ דאי' בפרק נגמר הדין אמר ריב"ל בא וראה גדולים נמוכי רוח לפני הקב"ה בזמן שבהמ"ק קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מקריב מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו בילה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולן שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה ע"ש וזהו ענין אשר רמזו על זה הכתוב באמרו ועשיתם עצמיכם עולה ע"פ נמיכות רוח וכפיפות ראש ושברון רוח וענין זה נעשה בשופר שטבע להפריד ולהחריד לבב אנוש השומע קול שופר: אולם כל עסק הצטרכות לענין קול השופר בזמן שיש שלום השקט ושלוה בעולם