גליא מסכת חלק ב כז

כבר למשפט והעדים ממהרים עומדים להעיד עליו וידוע האמור בפ' מרובה ברואה עדים ממשמשין לבוא לא מיקרי מודה בקנס לפטור מ"מ מידות רוב רחמי הקב"ה גדולה כ"כ פותח יד בתשובה לקבל שבים אף בשעת שהמשפט קרוב וכה"ג, דרשו רז"ל תשב אנוש עד דכא עד דיכדוכו של נפש ומועיל תשובה אף ביום א' ושעה אחת קודם מיתתו כמו כן תועיל תשובה אף בשעת קרבות יוה"ד וזהו שדרשו דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב ואמרו שזהו קאי על עשי"ת. ויש לומר על פי הערה זאת דקרא השמיענו אפילו בהיות במשפט קרוב מ"מ מועיל תשובה וכך הוא דרש דר' חנינא בר פפא שדרש האי קרא לטובת כלל ישראל דקרח קאמר דאף בשעה שהמשפט קרוב ועדים ממהרים להעיד אעפי"כ מועיל תשובה ודריש זה ממה דמסיים קרא ואומר ולא יראוני הא יראוני מוחלין לו מיד ותיבת מיד דייק ר"ח ב"פ שאפילו בשעה שמשפט כבר קרוב מועיל מיד תשובה ומוכח מכל זה שמודה ועוזב ירוחם אף בשעת המשפט יקבל הקב"ה תשובה שלימה ובפרט תשובה מאהבה נעשה מעבירות זכיות כמו שדרשו רז"ל: וגם מה שנקבל עלינו ועל עצמינו להטיב דרכנו על להבא במצות ומע"ט ידוע שדרשו רז"ל בפ"ק דקדושין שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ואני עשיתי סמך דרש על ענין זה שאפילו חושב לעשות מצוה מצרף הקב"ה למעשה כאילו עשה ע"פ מה דכתיב פרשה תבוא ובאו עליך כל הברכות האלה והשיג כי תשמע בקול ה' אלהיך ובקללות כתיב ובאו עליך כל הקללות האלה כי לא שמעת בקול ה' לשמור מצותיו הנה גבי ברכות כתיב לשון עתיד כי תשמע וגם לא מסיים שם לשמור מצותיו וגבי קללות אמר לשון עבר כי לא שמעת ומסיים שם לשמור מצותיו וע"פ הערה זו ניחא הכל בדיוק הטיב דהברכות יבואו אף ע"י מחשבה טובה שיקבל עליו לעשות מע"ט כנאמר גבי דניאל מיום אשר נתת אל לבך לכן אמר כי תשמע לשון עתיד כלומר ע"י שתקבל עליו להטיב דרכך לעתיד יצרפם הקב"ה המחשבה למעשה דחישב ולא עשה נותנין לו שכר כמו שעשה אבל בקללות הקב"ה אינו מצרף מחשבה למעשה. לכן אמר ובאו עליך הקללות כי לא שמעת לשון עבר דהיינו שכבר עבר ועשה מעשה בפועל וזהו דמסיים לשמור מצותיו ולא סיים כך גבי ברכות דהתם באמת די במחשבה אף בלא מעשה. אבל בעבירה הוצרך לסיים לשון עבר היינו שכבר עבר ולא שמע אל מצות ולא שמר את חוקיו וכך יש לפרש בפ' ראה דכתיב את הברכה אשר תשמעו אל מצות כו' והקללה אם לא תשמעו אל מצות וסרתם מן הדרך ובברכות לא פירש האי סיומא לסיים בה כך משום דבמצות די מחשבה שמצרף הקב"ה כאילו עשה אבל בקללה דייק ואמר אשר לא תשמעו וסרתם מן הדרך כלומר שיהיה נעשה מעשה דווקא ומסיים עוד ללכת אחרי אלהים אחרים אפשר שבא לרמז במאי דאמר ללכת ולא אמר לעבוד אפשר דתרתי מילי נקט דבעובדי כוכבים היה הקב"ה מצרף מחשבה כאמור בפ"ק דקדושין לכן אמר שני עניינים חדא וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם זה קאי ואיירי על כל המצות דאינו נענש על המחשבה אם לא שנעשה מעשה וסרתם מן המצות ואמר עוד ענין שני דעל עובדי כוכבים ומזלות אף ללכת ועדיין לא עבד מ"מ בזה מצרף הקב"ה מחשבה לעונש כמעשה: לכן אחי ורעי מה ראוי לעורר לבנו בתשובה שלימה והקב"ה יראה הכנעותינו ושברון רוחינו כאישי קרבן שזבחי ה' רוח נשברה אשר נשבר לב ונפש מפני פחד ואימות יוה"ד הגדול ויצרף מחשבותינו לטוב למעשה וימלא זכיותינו אשר נחסר ע"י הנס שנעשה לנו וימליצו זכיותינו לטוב בעדינו להוציא משפטנו לאורה לטוב אמן סלה: עוד אמרתי להעיר תוכחת מוסר בר"ה שנת תקבץ ואמרתי בעו"הר בעת וזמן הזה נסתרגו עלינו צרות רבות ורעות שהיה חולי חאלירייע אשר בעו"הר נעדרו הרבה אנשים ידועים וניכרים לרבים עוד בעו"הר ארבעה שפטים שלטו עלינו ה' יצילנו ואמרתי שאינו מהתימא אשר נתרבו כ"כ הצרות ואיתא בזוהר ובתקוני זוהר בכה ר' שמעון ואמר וי דגלותא איתמשך מאן יוכל מסבלא. ולכאורה הסברא איפכא בתחילת הגלות אשר היינו מקודם איש תחת גפנו ותחת תאנו היה קשה בעת ההיא אשר השליך משמים ארץ תפארת ישראל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא אבל אח"כ בעו"הר הורגלנו לסבול והרגל נעשה טבע וביארתי כל זה ע"פ מה האמור בתוכחה גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך וקשה אטו לא היה מספיק להקב"ה נייר ודיו לכתוב הכל עד שהיה מהצורך לקצר ולהודיע שיש עדיין יותר: ונראה לפרש כל זה ע"פ מה שדרשו רז"ל בערב תאמר מי יתן ביקר כו' והביאו רש"י דא"א לפרש על בוקר דלעתיד מנא ידעי איך יהיה אלא על בוקר של אמש והוכיחו רז"ל מזה שאין לך כל יום שהצרות מתחזקות ומרובה משל חברתה עכ"ל רש"י: אוי לנו הרי עבר קרוב לשני אלפים שנה מזמן החורבן ואילו נימא שאין לך כל שנה שקללותיה מרובה משלפניה היה עולה ג"כ לחשבון גדול הצרות אשר מתרבות בכל שנה ושנה ומכש"כ לפי דברי רז"ל שאמר מיום שחרב בי"המק אין לך כל יום ויום שאין קללותיה מרובה משל חברתה נמצא שהקללות והצרות הולכים ומתחזקים בכל יום ויום ומעתה ראוי להשים זאת על לב הרי שס"ה ימים לשנה וזה משך שני אלפים שנה הרי עולות לאלפים וריבואות חיזוק ותוקפן של הקללות המתחדשות בכל יום מזמן החורבן עד עתה ובפרט שרש"י דייק וכתב בז"כל אין לך כל שעה שקללותיה מרובה מלפניו וכשתפקדנו לרגעים ולשעות יעלו חשבון גדול עד כי חדל לספור: ויפה יסד הפייטן עוונותינו ארכו הגלות ותכפו עלינו הצרות. כי ע"י אריכות הגלות ואין לך כל יום שצרתו מרובה מחברתה לכן אריכות הגלות מזה נעשה חיזוק וריבוי להצרות שמתחדשות בכל יום ויום וניחא מאוד לפי זה שהקב"ה קבע קללות האמורות בתוכחה על זמן החורבן אך מה שאפשר שיתחדש בעו"הר כל יום וכל שעה אחרי החורבן זהו דבר שאין לו קצבה ושיעור וכמו שנאמר בעתה אח שנה שאם היו שבים בזמן מועט לאחרי חורבן מיד היו נגאלים כמו שדרשו רז"ל היום אם בקולו תשמעו לכן לא היה באפשרי להכתב הכל בספר ערך מפקד ומספר העתידות להיות אחרי שאינן ידועים אם רב או מעט יהיו ועיין במזרחי בפירוש תיבות יעלם ה' עליך יש לפרש לשון העלמה או לשון העלאה היינו שיעלה עליך ולדברינו יש שורש נכון לשני פרושים היינו מלשון עליה ולשון העלמה שדבר זה מכל עין נסתר ונעלם עד מתי קץ הפלאות ולכן אמר כל חולי וכל מכה ידוע שלשון כל בא לרבות כלומר מה שאפשר ח"ו ר"ל יתרבה הצרות בכל יום ויום זה דבר א"א להכתב בספר שהוא ענין נעלם שאם ח"ו יתאחר הגלות מחמת שלא שבו בתשובה שלימה ממילא יתרבה ויתחדשו ח"ו הקללות עד אשר לא יכילם מלכתוב בספר. וזהו מאמר ר' שמעון בן יוחאי דקבכי ואמר ווי דגלותא איתמשך וע"י שמחורבן ואילך היו מתרבים ומתחדשים הצרות יום ויום מאן יכול למסבלא זהו הענין אשר הערנו שמהצורך לנו לשוב בתשובה שלימה ולהתפלל בכוונה ה' יהפוך לנו לברכות כדכתיב ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה אמן סלה: באגדה דשבת (דף ל"א ע"א) במעשה שבא לפני הילל שיל מד אותו כל התורה כולה על רגל אחד אמר לו הילל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא זיל גמור ועיין ברש"י שפירש א' רעיך הוא הקב"ה וכמו ששנאוי עליך שיעבור חבירך על דבריך כך לא תעבור אתה על דברי ריעך הקב"ה. באמת הפירוש דחוק מאוד ואיזה סברא הוא שחבירו מחוייב לעשות כל אשר יצוה עליו כמו שאנחנו מחוייבין לקיים מצות בוראינו ועוד מהו ענין מני היה לו לומר מה שאתה רוצה מחברך ובפרט לפירוש אחר שפרש"י קשה יותר שפי' חברך ממש כגון גזילה גניבה ניאוף ורוב מצות ע"ש קשה טפי היה לו לומר מה שרעה לך מחברך לא תעבד לחברך ולכל הפירושים חסר כאן תיבת מחברך. גם מה דאמר דעלך סני אינו מדוייק והיה לו לומר מה דלך סני לענין מאי אומר דעלך והנראה לבאר דהילל לימד כאן עיקר ויסוד גדול אשר נוהג בכלל תורה ומצות כולה ויבוא בזה עוד מאי דנאמר באבשלום (שמואל ב' ט"ו) ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו ולכאורה איך יתכן להצדיק לכל בעל ריב ומשפט ועוד דה"לל ואלי ולא ועלי ובאלשיך חקר בזה הערה נכונה דמפרש דהכי אמר אבשלום אף שעלי ועל עצמי יבוא איזה משפט שתובע אותי אעפי"כ הצדקתיו ע"ש אך מה דאמר כל אשר יהיה לו אינו מדוקדק תיבת כל לפי פירושו: לכן נראה לפרש חקירה אחרת בזה ע"פ שידוע שאמר רז"ל אין אדם רואה חוב לעצמו וכתיב כל דרכי איש ישר בעיניו וביארתי בזה מה דאמרו אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו למדונו חז"ל עד כמה צריך הדין להיות מתון לחקור על אמיתות הדין לכל צד וצד עד שיעמוד על פסק דין אמיתי והוא שלא ימלט ששני בעלי דינים ששניהם כולם חכמים ונבונים ויודעים את התורה ומתווכחים בעסק משפט שני אנשים כאילו וכל אחד מהם נטיות דעתו שיצא זכאי בדין ומשפט ומ"מ בלי ספק כאשר יגישו למשפט יצא אחד מהן חייב והענין הוא ע"פ מה שהקדמנו שאין אדם רואה חוב לעצמו לכן אף מי שיצא חייב חכם ונבון ובוודאי אם היה עוסק בדין זה לאחרים היה מעמיד הדין על אמיתהו אבל מחמת שהדבר נוגע לעצמו ואינו רואה חוב לעצמו רק את זכותו רואה ע"כ אינו יוצא אצלו הדין על קוטב אמיתי ועכ"פ אלו הדיינים צריכים להיות מתון מאוד אחרי אשר כל אחד מהצדדים חותך בדעתו נטיית המשפט לזכותו ולא לחוב רק שאנחנו אומרים אף ששניהם חכמים ונבונים אפשר שאחד מהן טועה מחמת שאינו רואה חוב לעצמו ואחד מהן עמר על קוטב אמיתי א"כ יש לחקור הואיל ויש בעסק משפט זה מקום ודרך לטעות כמו שאחד מבעלי דברים טעה אף שהוא חכם ונבון יש לחוש שמא ילך אף הדיין באותו דרך הטועים ושגיאות מי יבין ולפיכך אמרו רז"ל דהדיין צריך לאמד את דעתו דאף אם היה עסק המשפט נוגע לעצמו ג"כ היה נטיות דעתו לחוב לעצמו ובזה יתברר לפני הדיין שטעות ביד הטוען ההוא שרוצה להזכות מחמת אותו טעות אבל כל זמן שאין אומד זה אצל אותו דיין קשה לו להתדיין ביניהם אחרי שאין דעתו ולבו רחב מן הטוען שהוא ג"כ חכם ונבון ומ"מ נלכד בטעות שמא אף הוא נלכד בטעות אבל כאשר משער הדיין בעצמו כי אף שעליו יהיה התביעה לא היה רואה אליו זכות אלא חוב מזה נתברר שהטוען הוא נלכד בטעות ודעת הדיין עדיף הימנו אחרי אשר אפילו על עצמו לא היה רואה זכות אלא חוב מזה נתברר שהטוען טעה במשפט מעוקל וזהו שאמר אל תדון את חבירך פירש חבירך שהוא חבר לו בחכמות התורה כשאתה תדון איש כזה צריך לשער בדעתו שאף הוא בעצמו היה מגיע למקום משפט זה היה דן כך. נחזור לענין החקירה שהתחלנו בה שזה כלל כל דרכי איש ישר בעיניו בכל ענין שבעולם ומורה היתר לעצמו בכל ואף שיזדמן לו ח"ו איזה עבירה ודבר מכוער יצרו מקלו יגיד לו שאין הדבר מכוער ומתועב כ"כ כמו שהוא באמת. ודרכי היצר מרובים להתעות בני אדם להסית ולהגיד לאדם ישרו על דרך מעוקל פעמים שאומר לו אין אדם נתפס על צערו שהיצר מצער אותו ומגביר עליו תאוות ואף רז"ל אמרו כשרואה שיצרו מתגבר עליו ילך במקום שאין מכירין ויעשה מה שלבו חפץ. עכ"פ בדרך כלל כל אדם תוקף יצרו מצדיק עליו את הדין בכל דבר ודבר אף ח"ו בדבר עבירה שנתפס ח"ו אינו מניחו לשוב מחמת שמקצר לפניו הדבר בצדק ובמשפט את מעשה עבירה ההיא: והלל הצדיק לימד את העם כלל גדול בדרכי ה' הלא נראה בעליל כאשר יראה איזה דבר מכוער ומתועב על חבירו נראה וניכר לפניו איך שהדבר סנוי ומשוקץ לפני ה' ולפני הבריות וכל העמים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו שאם