גליא מסכת חלק ב יג

יש לפרש דזהו עיקר פלוגתתן דמאן דמפרש נתינות אפר על תיבה טעמו מקרא דעמו אנכי סובר דעבירות וחטאים גורמין חיסרון ופגם למעלה ח"ו וכמו שהחטאים המה גורמים את העונש למטה וכאשר נבאר עוד בדרוש על עיקר הזה כי עבירות עצמותן מביאין את העונש כן המה בעצמם עושין עם למעלה וממילא מזה הפגם מתעורר העונש למטה. ולכן אמר מקרא דעמו אני דהוא סובר דכמו שחטאים פוגמים למטה לעורר עונש גורם נמי ח"ו כביכול פגם למעלה ויש שיתוף למעלה עם מטה בהאי פגם הבא מהחטא וניחא מאוד דאמר כלומר שהוא כמו כביכול האמור בכל מקום על כונא בזה אבל מאן דאמר דיליף לה מקרא דבכל כו' סובר כסברא שניה דסברי דחטאים אינן גורמין שום פגם למעלה משום דלמעלה אינו מתקבל שום תוספת ותיסרון וכנ"ל רק שיש נחת רוח כשיכול להיטיב כפי שטבעו רק להיטיב ולהיפוך מצטער על העדר נחת רוח מלפניו וכמו שהביא משל ממניקת שאינה באה למניקת שום העדר לעצמותה מה שלא תנוק רק עיקר ההעדר הוא לעצמותו של וולד וכן בענין המשל מן האב שמעניש את בנו החוטא עיקר הפגם והצער מעונש הוא קבוע על בנו רק דאביו יש לו גם כן צער על שהיה צריך לזה אבל אין קביעות שיתוף בעצמותו של העונש והפגם שבא מעונש ההוא על הבן: ולפיכך קבע ענין טעם הזה על נתינות אפר מקלה על התיבה מקרא דבכל כו' על העדר טוב מאתנו ואין יכול למלאות נחת רוח כפי רצונו וטבעו שהוא רק להיטיב כמשל המניקת ומשל האב עם הבן כנ"ל. אבל לעצמות הספירות והאצילות אינו שייך שום פגם וחיסרון ואין למעלה שום שיתוף כלל עם פגם ועונש הצער שנעשה לחטה ועיקר הצער אשר אנו נן למעלה הוא על העדר נחת רוח שיש לו ממה אשר טבעו הוא להיטיב וכנ"ל וענין הזה יש לדרוש ולחקור מקרא דבכל שאינו מבואר בו שיתוף בעצמות העונש והפגם אלא מצטער על עונש והצער הבא על ישרים וניחא דהאי מאן ואמר לא הקדים בדבריו לשון כביכול כמו מאן דאמר קמא משום דהאי מאן דאמר סבר דבאמת אינו בא קביעות פגם ח"ו למעלה כלל ולא שום העדר וחיסרון רק מניעות נחת רוח ורצון של קביעות טבעו להטיב ובזה יש לבאר הקרי והכתיב נמצא בקרא דבכל כו' דהכתיב הוא לא באל"ף והקרי הוא לו בוא"ו. ועל פי הנ"ל תרווייהו ניחא דעל עצמותן של ספירות ואצילות אינו נוגע שום העדר ועם על זה מרמז הכתיב ומכל מקום קרינן בוא"ו לבאר שעל כל פנים מצטער על העדר נחת רוח שלא נעשה רצונו שהוא רק להטיב וכמשל מניקת עם וולד ואב עם בנו כנ"ל: יסוד שני סברות שנחלקו המקובלים המבואר לעיל יש להסביר הדבר כרי לשבר האוזן במה שיכולין לשמוע ע"פ מה שידוע שבנו אנשים ישרים נקראים עדר בנים למקום ובגדר עבדים כמו שנתבאר זאת מפורש בכמה מקראות והנה זה ידוע שעיקר ענין אשר קבוע אצל מין אנושי השתדלות רב להוליד בנים אינו הוא בכדי שיקבל מולידם מאתם איזה פעולה או איזה השפעות טובה הוולדות עליהם אלא אדרבא קביעות טבע כל מין אנושי להשפיע מטובו לבניו ואדם לעמל יולד עמלינו אנו הבנים וכל מה שאדם עמל תחת השמש הוא רק להשפיע טוב לבניו כל ימי חייו ואף להניח חוק לבניו אחריו ואין יתרון לאדם מבניו ני אם ראות עיניו ונחת רוח שיש לו במה שמשפיע רב טוב לבניו ונאמר והדרת זקנים בנים וגם כל התאמצות להיישיר דרכי בניו לדרך הישר הוא לקבל נחת ממה שיטיב להם מאתו ומכלל ישרים כשילכו בדרך הישר ולהיפוך מצטער האב אם בניו הולכים בדרך לא טוב שעי"ז יבוא עליהם עונש ומצער מעונש צערם הבא עליהם אף שאינו נוגע לעצמות גופו מ"מ יש לו צער על אשר לא נתמלא רצונו לקבל נחת כו': אולם נחזי אנן איך הוא קביעות ענין גדר עבדים אצל כלל מין אנושי מן בני אדם גדול וקטן שם שלוקח איזה עבד קביעות עניינו שיקבל האדון ממנו ועבודתו איזה תוספת בעצמות גוף האדון או לממונו ד"מ מלך יש לו כמה אשי חיילות לעבודות המלך ולעשות מלחמותיו וכשמקיימין מצות המלך להתחזק במלחמתן באמונה איש על עבודתו ועל פקודתו ממילא נוצחין בוודאי נתחזק עי"ז כח ועוז אדר המלוכה על המלך עצמו ובגופו ובממונו ולהיפוך כשאינן מקיימין מצוותו ופקודתו בעסק חיזוק המלחמה ממילא מתישין כח של המלך מחמת מצעות עבודתם ויש העדר חיסרון פגם בקביעות עצמות המלוכה וכן כל אדון ובני אדם שקונה לו עבדים לעבודת גופו או לעבודת ממונו או לעבודת שדיהו כרמו הוא בלי ספק לקבל האדון תוספת ברכה מעבודת העבד לכלל גופו או ממונו וכשלא ימלא העבד עבודתו כפי חק הקבוע עליו ממילא גורם חיסרון וגם לאדון בענין שיעבור על מצות אשר הושם עליו הן שממונה על עבודות גופו של אדון לשרתו ולסוכו ולרחצו יבוא לגופו של אדון וכשממונה לעבודת ממונו או שדיהו וכרמו ומונע עבודתו ועובר עליהם גורם בוודאי פגם לענין ממונו של האדון: ואחרי אשר נתבאר כל זה יש לנו להמציא מקום ששני הסברות אמת וניחא מה שישרים מכונים בשתי בחינות הללו היינו בנים ועבדים. ונקדים עוד מה שראיתי בשל"ה בשער הגדול הנ"ל שבא לפשר בין שני הדעות המקובלים האמור למעלה וז"ל שם עוד נראה לי ביאור הענין עפ"י מה שנתבאר כי אין רשות להאדם להתבונן אלא בעולמו ובבניינו לבד והוא מספירות חסד ולמטה דכתיב עולם חסד יבנה והיא ספירה שביעית אבל מעולמו של אדם ולמעלה דהיינו ג' ראשונות כח"וב החשובות כאחד ושם נאמר אין לך עסק בנסתרות והם אינם עולמו של אדם כי משם אין נמשכין הפעולות רק הם עולם הנעלם עולמו חברך מח"שבתו וחכמ"תו ובינ"תו והם הם ביותר עצמותו ממש מאילו שנתגלו להיות מהם נמשכים הפעולות לפי דרכי בני אדם ובעולמו יתברך דהיינו בג' ראשונות שהוא הנעלם אם יצדק או ירשע מה יפעל אמנם בעולמו ש"א דהיינו הבנין מחסד ולמטה בהם יצדק לומר כח החסד וכח השלם כפי התעוררת של האדם ומעשיו כי מהם נמשכין הפעולות וכפי הפעולות מהתעוררת ב"א בהם שאז מקבלים הם שפע רב והוד והדר עוז וחדוה כו' עכ"ל: ולפי"ז יש לקיים שפיר שני הסברות על מכונם שמספירת חסד ולמטה אנחנו מכונים בגדר בחינות עבדי' וכמו שביארנו שעבדי המלך וחיילותיו מוסיפין כח ועוז על אדר המלוכה ועי"ז מקבלים השפעות טוב מן המלך כן הענין בשבעה ספירות ולמטה אבל בג' ראשונות שידוע שאין יכולת למעשה האדם להשפיע שם כלל וכנ"ל שהמה בתכלית עולמות הנעלם ועל ערך מקום הנעלם ההוא אינו מהראוי לכנות התקשרות ש"י רק בגדר בחינות עבד אחרי שאין כח עבודתם עולה כלל להוסיף שם תוס' כח קדושה ע"כ אנחנו שם בבחינות בנים שממעשינו הן לטב או למוטב אינו בא שם לעצמותן של ג"ס הללו שום תוס' וחיסרון ופגם כלל רק כמו שאינו בא לעצמותו של אב מיישרות של בנו שום תוספת או גירעון רק שזהו נ"ר של האב בזה כמו שהארכנו בזה כמו כן אנחנו ערכינו בעסק ג"ס הראשונות רק נחת רוח שעושין רצונו: ואמרתי לבאר דרך דרוש ע"פ הקדמות הללו פייט דהיום הרת עולם כו' דאמר שם אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות כו' דמשמע קצת דעל בחינות בנים בקשתינו לרחם אותנו לאלתר בלי תלי' כלל אבל על בחינות עבדים בקשתינו שהדבר צריך מתינות קצת ואומרים שעינינו עכ"פ תלויות ומצפים לחנונו והענין הוא כמו שהקדמנו ששני הבחינות יש להם מוצא ומקום רק על בחינות בנים שאינו נוגע מחטאתינו שום פגם למעלה כלל רק מניעות העדר נחת רוח ורצון על בחינה זאת בקשתינו לרחם עלינו לאלתר כמו שטבע להעביר על עסק ענין בניו מה שאינם הולכים כשורה אולם על בחינות עבד עלינו שנעשה ח"ו איזה פגם למעלה מחטאתינו על בחינה זאת מבקשי' שעכ"פ אף שנעשה פגם יהיה עדיין מחילתינו תלוי' ועומד עד שיתוקן הפגם גם לגמרי ותסלח לנו: עוד מאריך השל"ה ומביא סברות הבית יוסף בזה כפי שאמר לו המגיד דכל י"ס יחודא חדא איהו ואינון עלם אלהות דהא אינון באין סוף כשלהבת הקשורה בגחלת והוא דוגמא נשמה בגוף האדם עם אברים שהכל א' כו' ומשם ואילך התחלות עולם הפירוד כלומר שהעולמות כולם תלוים במאמרו של הקב"ה מ"מ אינם עצמותו כמו הי"ס ובין עולם היחוד הגמור לעולם הפירוד הגמור יש עולם א' שיש בו צד יחוד והוא כלול מכל הי"ס ויש בו צד פירוד כו' והוא העולם שהוא מט"ט ובו טעה אלישע לפי שראה שהוא מנהיג עולם הנפרדים כו' והעונות שם מגיעים להפירוד בין עולם היחוד הגמור לבינו אבל בי"ס עליונות אין שם פגם ח"ו כמ"ש אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו כו' ע"ש וע"פ סברא זאת יש ג"כ לבאר כל הנאמר חקירתינו למעלה שאנחנו בבחינות בנים ובחינות עבדים היינו בערך ענין י"ס שהמה תמיד מקושרים ביחודא עם הא"ס שא"א לגרום שם ח"ו שום פגם ופירוד על אותו מקום אנחנו בבחינות בנים כנ"ל ולמטה הימנו שיש כח בעוונותינו לגרום פגם ופירוד ח"ו ובמע"ט יש כח לעורר יחוד שלם לעולם הפירוד למעלה למעלה בערך זה מכונים אנחנו בשם עבדים וכמו שהארכנו בזה: ובזה מבואר לנכון תורת כהנים דמפרש קדושים תהיו כי קדוש אני דאין קדושות שלמעלה תלויה במה שמקדשים מלמטה וכמו שהקדמנו דבעצמותן של י"ס ואצילותן אינו מתקבל שום תוס' וגירעון פגם ח"ו אלא ע"כ הכי פירושו דאני מעלה עליכם כאילו קדשתם אותי אף שזה דבר שא"א מ"מ ה' חפץ למען צדקו מעלה עליכם שכר הרבה כאילו מעלה קדושה לעילא ולעילא ומסיק או אינו דאפשר דבאמת נימא הכי דעבודה שלמטה כביכול צורך גבוה ופועלים שלימות ופגם אף בי"ס כמו שעולה ע"ד שארי המקובלים שע"י מע"ט מוסיפים תוס' כבוד וקדושה למעלה וכמו שאסמכוה אקרא במדרש דיליף מדכתיב באלקים נעשה חיל ומקרא דעתה יגדל נא כח לכן יליף לה התו"כ ממאי דכתיב כי קדוש אני בקדושתי אני בין מקדשין ובין כו'. וע"פ הערה של דברי תו"כ הנ"ל באמת יש לפרש ולסתור כל הנהו ראיות שהביאו בעלי סברא דעבודות שלמטה צורך גבוה ופועלים למעלה וכמו דפתח של"ה בתחילת שער גדול הנ"ל וז"ל ודבר זה שעבודה כביכול צורך גבוה מבואר במקרא כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים ובמשנה ובתלמוד ומדרש ואחרון חביב בזוהר ע"ש דלפי הערה הנ"ל שהעיר תו"כ דאם מקדשים עצמיכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי אף שבאמת אין קדושת הקב"ה תלויה כלל על ידי מה שמקדשין אנחנו וכמו שמסיק רק הקב"ה מעלה עלינו יקר הערך שיקר הוא בעיני ה' כאילו קדשתם אותו א"כ כל הנהו מקראות שהביא בעלי סברא שצורך גבוה אפשר לפרש על דרך זה היינו שהקב"ה מעלה עלינו כאילו אנחנו מוסיפים כבוד למעלה ובאמת לישנא דזוהר דייקו הכי דאיתא שם ועשיתם אתם חסר כתיב כביכול כאילו עשאני אם כן מתפריש הכל על פי דרך הזה שהוא כאילו מוסיפים כבוד קדושה למעלה אבל לפי האמת אינו מתקבל למעלה שום תוספת וגירעון ח"ו: ולפי"ז יש לפרש דברי אבא שאול המבואר בתו"כ הנ"ל ובא לבאר ולומר אף שהאמת הוא כדברי הת"ק דעצמותן של העשר ספירות שהמה קשורין כשלהבת בגחלת עם האין סוף והוא רוח השכל להם ואינו עולה מעבודת בני אדם שום תוספת שלימות או פגם ח"ו אבל בעולם שלמטה הימנו בעולם הפירוד שם כבוד גבוה כביכול שמעבודת מאמיני' ישרי לב הטובי' גורמים להם יחוד עם עולמו' עשר ספירות ותוספת קדושה ולהיפוך ח"ו עונותיהם גורמים כביכול פסיקות קדושה מאתם כאמור במגיד הנ"ל לפי דעת הנ"ל ודבר זה המליץ אבא שאול במליצה נאה ולומר הלא ידוע שפמליא מה עליה להיות בודאי מקובלת הכל מחיקה של המלך ואם כן כשגורמים פירוד בין המלך ובין הפמליא פגם והעדר גדול הוא להפמליא. וכן לפי גירסא שניה שראיתי שהפמליא מחכה את המלך גם כן מתפרש על דרך זה שהיא מחכה על המלך לקבל טוב מאתו וכשגורם פירוד ביניהם ממילא בא פגם להפמליא על ידי זה שאי אפשר לקבל טובה אשר מחכים