גליא מסכת חלק ב יב

ואמרתי שעניינים הללו יתפרשו על פי שמביא השל"ה בהקדמתו הנקרא שער הגדול שנחלקו המקובלים קדמונים שדעת הרבה הוא שעבודה תורה ומצות המה כביכול צורך כבוד ה' ויש להם ראיות מתנ"ך ומדרשים ומאריך שם מאוד בעיקר הזה שאמר במדרש איכה וילכו בלא כח בזמן שהישרים עושין רצונו של מקום כביכול מוסיפין כבוד בגבורה של מעלה לפי דעת המקובלים דכתיב באלהים נעשה חיל ובזמן שאין עושין כו' דכתיב צור ילדך תשי ר' יודא אומר דכתיב ועתה יגדל נא כח כו'. ומביא דברי זוהר פרשה אם בחוקותי תלכו כו' ועשיתם מאן דאזיל בפקודא דאורייתא כביכול כאילו עביד ליה לעילא אמר הקב"ה כאילו עשאני ואוקמוה וע"ד ועשיתם אתם חסר כתיב. וכן יש ביאור ענין זה בזוהר פרשה בהר ע"ש ומביא שם דברי רמב"ן שכתב סוף פרשה תצוה לשכני בתוכם יש בזה דבר גדול שההוצאה ממצרים היתה על מנת לשכני בתוכם וזה יורה השראת שכינה בישרים כביכול צורך כבודו גם כן לא צורך הדיוט לבד לפי דעת המקובלים כו' עוד מביא שם בשם זוהר גדול ה' ומהולל מאוד אימתי איקרי קוב"ה גדול מאוד כד איהו בין אנשים ישרים מכל אומה ולשון וכו' הדא הוא דכתיב בעיר אלקינו כו' מכאן שאם הוא בעיר שהוא אלהינו כלומר שהוא ביחוד גמור בה הוא גדול והסיבה והגורם ליחוד הוא שלימות רוח השכל בתורה ובמצות וזהו רמז במ"ש אלקינו שאנחנו מקבלים אלהותו ועושים מצותו ומביא עוד דברי הספרי אליך נשאתי עיני היושבי בשמים אלמלא אני לא היית יושב בירושלים וכן הוא אומר הבונה בשמים עליותיו ואגודתו על ארץ יסדה ויש לי להסמיך לדברי רמב"ן וסיפרי הנ"ל מה דאיתא בפ"ק דתענית דף ה' דמקשה מאי הא דכתיב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר ומסיק דהקב"ה אומר לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה משום דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ועין בעין יעקב שמביא לשון רשב"א שכתב יש בזה סוד שירושלים של מטה וציון ובית המקדש כולם ציורים לעניינים שכלים ע"ש: אם כן מכל זה מבואר שעבודה כביכול צורך כבוד גבוה גם כן הוא ועל ידי קדושת תורה ומצות מעובדא דלתתא מתערא תוספת כבוד קדושה למעלה ואמרתי לבאר בזה מאי דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם עיין ברש"י דדייק לפרש תיבות לי ובשפתי חכמים שם דקשה ליה דהא כבר נאמר תחילת פרשה ויקחו לי תרומה ע"ש אבל על פי הערה הנ"ל ניחא ומדוקדק מאוד דהקב"ה אומר ועשו לי מקדש כלומר לי דייקא שתעשה לי קדושה על ידי מעשה משכן דלתתא ובזה מדוייק מאוד לפרש לנכון מאי דמסיים ושכנתי בתוכם ודרשו במדרש בתוכו לא נאמר אלא בתוכם מלמד שלא קאי על המשכן כפשטיה אלא קאי על ישרים. אבל לפי דברי אגדא דפ"ק דתענית ניחא כפשוטו וה"ק קרא שאין לי שכינה וקדושה למעלה עד שתעשו לי שכינה וקדושה למטה ואז אשכון למעלה גם כן ביחד עם שכינה למטה וכנ"ל דאין הקב"ה בא לירושלים ומקדש שלמעלה עד שהוא בא לירושלים ומקדש שלמטה וכדמפרש רש"י שם עד שיהיה בקרבך למטה קדוש דהיינו ירושלים לא אבוא בעיר שלמעלה ע"ש לפיכך מדוייק שפיר הקרא כשתעשו לי מקדש למטה אזי אשכון בתוכם גם במעלה שמכוון כנגד שלמטה ולפי"ד המקובלים הללו מבואר שם בשל"ה בסיומא דדברי רמב"ן הנ"ל וז"ל כביכול יש כח לנביאים הקדושים להיות מחלישים או מוסיפים כבוד כביכול בגבורה של מעלה כפי מעשיהם שכן כתוב צור ילדך תשי ואחר זה מביא שם של"ה דברי זוהר ותיקונים האינם מאמינים באלהים עבדין כביכול פגימותא בכבודו לעילא דכתיב שיחת לו לא בניו ובהטיבה מעשיהם כביכול הם מוסיפים כבוד בקוב"ה בהתקדש איבריו אז אדם בדמות אדם עליון שראה יחזקאל ענין אבר מרכבה עליונה עיין שם שמאריך מאוד בעיקר הזה בדברי הקדמונים: ויש לבאר בזה מה דכתוב בפ' אמור ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וכו' אני ה' מקדישכם הכל על פי הקדמות המבואר כלומר ועשיתם אתם כביכול אתם תעשו שעל ידי מעשיכם כביכול תוסף כבוד קדושה למעלה ואמר עוד ולא תחללו כלומר שכשלא תקיימו המצות תחללו כביכול שיש פגם בכבודי אבל בעבודתכם הטוב ונקדשתי כו' כביכול שתעלו מעשיכם אלי תוספת קדושה לפי דעת המקובלים ועל ידי זה על פי כבוד קדושה שתבוא כביכול אלי ממילא יבוא קדושה מאתי אליכם הכל כאמור בזוהר בהר ופ' בחוקותי מאיתערותא דלתתא נעשה איתערותא למעלה לעורר טובה וקדושה למטה על כלל אנשים ישרים: ובזה מבואר לנכון מדרש שהבאתי לעיל שמחבבה עד שקורא בתי כו' כך הקב"ה מחבב ישרים וקורא אותן בתי ואחותי וביותר תכלית חיבה יתירה שקורא אמו וראיתי למפרשים שדקדקו הלא אהבת בת היא יתירה מאהבת אחות. אולם לדרכינו הענין הוא שהיה קשה לרשב"י במקרא הנ"ל אחרי שידוע שכל שלמה האמור בשיר הוא כינוי להקב"ה הוא מלך שהשלו' שלו אם כן איך שייך עליו לומר שיש לו משפיע כמו שהאם משפיע על בנו על זה השיב לו ר"א ב"ר יוסי ששמע מאביו שאמת כך הוא שיש השפעה ותוספת כבוד קדושה מכל ישרים בכלל מעבודות תורה ומצות של ישרים להוסיף כבוד וגבורה בקדושות מרכבה העליונה וכמו שנתבאר לכן הקב"ה מחבב את ישרים וקורא להן בת כידוע שמסוג האב להשפיע טובה וברכה לבתו ועוד מחבב אותנו ביותר שיש לנו סוג אחות עם הקב"ה וכמאמר חז"ל ויקרא ליעקב אל הקב"ה קרא ליעקב אל ואיתא במדרש אין כאל ישורון אין כאל רק הנאים והמשובחים במעשיהם המה כביכול דומין לאלהים מה הקב"ה מחיה מתים אף אליהו ואלישע כך כו' וכו' כו' ומביא שם משל ארוך לאיש עשיר שגידל אחד להיות עמו בהשתוות כך אומר הקב"ה לנביאים הקדושים המה כיוצא בי מה אני בורא עולמות ומחיה מתים אף אליהו ואלישע כביכול כיוצא בו. ובפרק ו' דסנהדרין אמר רבא אי בעי נביאים הקדושים הוו ברא עלמא כו' דכתיב כי אם עונותיכם כו' כו'. וכבר הזכרתי ענין אגדא זאת בדרוש וביארתי איך דייק זאת רבא מקרא לנכון על כל פנים מבואר שהקב"ה אומר שנביאים הקדושים המה בגדר וסוג אחות בהשתוות וכמו שאמרו במדרש שהנביאים גדולים בזה שמדמין הצורה ליוצרה המה הדברים המבוארים למעלה שהקב"ה אומר לנביאים הרי אתם כיוצא בי: ואמר שביותר הקב"ה היה מחבב הנביאים הקדושים עד שקורא אותם בגדר וסוג אם כמו שאם משפעת לבנים כך עבודה ומצות הוא שבזה משפיעין תוספת כבוד למעלה לפי דעת המקובלים וכאמור למעלה כל הענין ובפרט מה שמבואר בזוהר פ' בחוקותי דכתיב אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם כו' מאן דעביד פקודא דאורייתא כביכול כאילו עביד ליה לעילא ובפרשה בהר מאריך יותר בזוהר על מה דכתיב ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח ומביא שם קרא דכתיב בטח בה' ועשה טוב הכי תנ נן בעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא והא אוקמא ועשיתם אתם כביכול אתון תעבדון להון ועל דרך ועשה טוב כתיב ואין טוב אלא צדיק כיון דאתון עבדין ודאי האי טוב איתער כו': ודוגמא לענין זוהר הנ"ל מבואר במדרש איכה שהזכרתי למעלה והוא על פסוק ויצא מן בת ציון כו' ר"י ב"ר סימון אומר בזמן שישרים עושין רצונו של מקום מוסיפין כבוד בגבורה של מעלה כמו דאת אמר באלהים נעשה חיל ואז הוא יבוס צרינו עיין במפרש למדרש שם דמפרש דבעל המדרש דייק מדלא כתיב ונבוס צרינו ואז היה משמע שקאי על ישרים שאנחנו נתחזקה בהקב"ה ועל ידיזה אנחנו נבוס צרינו אבל השתא דכתיב והוא יבוס צרינו ממילא מוכח דהכל קאי ואיירי על הקב"ה שאנחנו במעשינו הטוב נעשה חיל באלהים ואז יתוסף כבוד והוא יבוס צרינו על כל פנים מבואר במדרש הנ"ל עיקרי הדברים המבוארים בזוהר הנ"ל והדברים ארוכים בתכלית האריכות מדעת מקובלים אשר ביארן שם של"ה בשער גדול איך שמעשינו הט בים כביכול צורך גבוה להוסיף כבוד גבורה וקדושה למעלה ואז מתעורר טובה מלמעלה להטיב לנו למטה אם כן שפיר אמר במדרש שהקב"ה מחבב אותנו עד שקורא לנביאים בגדר וסוג אם שבאמת הנביאים הקדושים כביכול היו מוסיפין גבורה וקדושה לעשות עטרה למעלה ולכך אמר צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה הוא הקב"ה בעטרה שעיטרה לו הנביאים וכו' כביכול שהנביאים היו מוסיפין תוספת כבוד וקדושה כמו אם ומסיים המדרש עוד ראיה מקרא דכתיב הקשיבה לי עמי ולאחי אלי האזיני ולאמי חסר כתיב ועמד רשב"י ונשקו על ראשו מחמת שגילה לו סוד הזה. ועפ"י הערה זאת יש לנו לבאר כוונות תורת כהנים שהבאתי לעיל קדושים תהיו כי קדוש אני אם קדשתם עצמיכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי או אומר אלא קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו אינני מקודש ת"ל כי קדוש אני כו' ונקדים דהנה שם בשל"ה בשער הגדול הנ"ל מאריך עוד ומביא דעת מקובלים אחרים החולקים על ענין הנ"ל מה שאמרו שעבודה צורך גבוה ודעתם שאינו עולה שום תוספת למעלה מקיום המצות ולא להיפך שום פגם וחיסרון על ידי מה שעוברים על המצות וסמכו על המקראות האמורים באיוב אליפז אמר החפץ לשדי אם תצדק ואם בצע כי תתם דרכיך עוד כתוב אם חטאת מה תפעל בו אם צדקת מה תתן לו ומביא שם דברי הפרדס בזה באריכות וז"ל לא יצדק למעלה באצילות לומר תוספת או גירעון מצד האצילות בבחינות קיומם באין סוף שהוא נשמה להם והם דבקים בו אמנם מצד ההשפעה להשפיע בתחתונים יש בהשפעה זו ענין חסיר ויתיר והכל לפי התעוררת התחתונים והגם שנמצא בדברי רשב"י בזוהר שביחוד קריאת שמע יוסיף שפע הוא אינו שפע קדושה באצילות עצמו אלא להשפיע אלינו שאם לא כן יהיה ח"ו השתנות באצילות פעם בריבוי השפע ופעם לא כל כך ומסיים שם שאל יעלה בדעתך שמה שאמרו צורך גבוה שהספירות בעצמם מתרבים שפעם והוא צורך עצמותם שהרי כבר אמרנו שעצמות הספירות לא יחסיר ולא יעדיף שהן בשלימות שאין שלימות למעלה הימנו אך השפע שמתרבה הוא לצורך עולמות התחתונים והנהגותם להשפיע להם רב טוב כמו החלב שמתרבה במניקת שאינה לצורך עצמה אבל הוא לצורך הוולד ואמרו יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק שידוע טבע השלם והטוב מצד שלימות טבעו להשפיע מצד שלימותו לזולתו הרי מבואר שצורך גבוה הוא אינו אלא שנחת רוח לפניו כביכול שנעשה רצונו כדי להשפיע טוב ונוטה לזה קצת מה שאמרו פרק היה קורא אשרי אדם שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רות ליוצרו שנעשה רצונו אמנם בספר עבודת הקודש שדעתו שעבודת הנביאים פועלים תוספת קדושה מפרש מה שאמור בפרק היה קורא עושה נחת רוח ליוצרו כי וירד מתרגמינן ונחת והוא סוד הורדת הרצון כו' עכ"ל השל"ה ע"ש: ואחשוב לדעת ולומר דיש להמציא פלוגתא זאת בתלמודא דאמוראי פליגי בזה והוא בפרק ב' דתענית דאיתא שם ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה אמר ר"י בן פזי כו' ולכאורה יש לדקדק במאי פליגי ומאי נפקא מנה במשמעות הדרוש מהאי קרא או מהאי קרא ועוד יש לדייק בלישנא דמי אמוראי מה דהאי דיליף מקרא דעמו אנכי אמר כלומר עמו אנכי והוא כמו כביכול האמור בכל מקום ור"ל דמביא קרא בכל כו' לא אמר כלומר בפתיחות דבריו אלא אמר סתמא ולכאורה טעמא בעי: לכן אפשר דהני אמוראי פליגי בפלוגתא דביארנו בשם המקובלים אי עבודה ומצות צורך גבוה ולהיפך עבירות וחטאים פוגמין למעלה או כמו שחולקים על סברא זו ואסמכוהו אקרא אם תצדק מה תתן לו ואם תרשע מה תפעל בו וכמו שהארכנו לעיל דסברי דלמעלה אינו מקבל שום תוספת וגירעין רק שרצונו וטבעו להיטיב ממילא יש לו נחת רוח כשמטיב לצדיקים ולהיפוך י"ל שאן נחת כשמוכרח למנוע הטוב ממילא מצטער על זה על מניעת נחת רצונו אבל אין בא ח"ו שום חיסרון ופגם בעצמות הספירות או האצילות ובמקום אחר הארכתי דרוש על זה למשל מי שמעניש את בנו על שאינו הולך כשורה בוודאי יבוא לאביו מזה העדר רצון ונחת ומצטער על שהוא צריך לזה ולהיפוך יש לו נחת רוח כשבנו הולך כשורה ויכול למלאות רצונו להיטיב לו כמו שקביעות טבע של אב להיטיב לבנו כל האפשרי והבאתי דרוש בענין זה מכמה מקראות ומדרשי'