גליא מסכת חלק ב י

עניינים שאין בהם עסק מלאכה בידים אלא יושב בטל ואין עליו רק מחשבת מצוה לבד דחתן אינו מפורש בקרא אלא לדוגמא בעלמא נקטה ברייתא חתן וה"ה כל יושב בטל וטרוד במחשבת מצוה כשלוחי מצוה בשעת חנייתן ושומר אבידה כל זמן שאבידה בביתו ראוי לפטור מקרא יתירה ובזה ניחא סוגיא דפרק מי שמתו מוטל לפניו דרש"י פירש טעמא דפטורו משום דהוה דומיא דחתן שהוא אינו עושה מלאכה בידים רק טרוד במחשבה האי נמי טרוד במחשבת קבורתו ובפרט שמסקינן בגמרא דמשמרו אף שאינו מתו פטור אם כן עיקר פטורו הוא מקרא יתירה דמרבינן חתן אף שאינו עושה מלאכה בידים ולא הוה פטרינן ליה מקרא קמא. ואילו לא היה אלא חד קרא לא הוה פטרינן אלא עושה מלאכה בידים. וכולהו עניינא דליכא בהו אלא מחשבת מצוה בעלמא מקרא יתירה ילפינן לה כדוגמא דחתן וכל זה לשיטת רש"י דגרים מעיקרא פטורא דעוסק במצוה מקרא דבשבתך בביתך ואחר כך פטורא דחתן מקרא יתירה דבלכתך בדרך דחתן לא ידעינן מקרא קמא כנ"ל: אבל שיטות תוס' הוא דמשום מחשבת מצוה בעלמא לא מיפטר וגרסי איפכא היינו מעיקרא פטורו דחתן ואחר כך פטורי דעסק במצוה וסברתם דחתן מסתבר טפי לפטורי אף מעוסק במלאכת מצוה בידים דטרדתו גדלה עליו עד מאוד ובקושי להסירו מעליו כמבואר בתוס' דסוכה ולכן ליכא לן כלל ילפותא למיפטר טרוד במחשבה מצוה בעלמא ואם כן ליכא לן ילפותא לפטור מתו מוטל לפניו או משמר המת דרש"י שפיר יליף לה מחתן וכחו דפטרינן שלוחי מצוה בשעת חנייתן או שומר אבידה אף בשעה שאינו עוסק בה. אבל להתוס' דבאמת לא מיפטר בשעת חנייתן וגם שומר אבידה אינו פטור אלא בשעה שעוסק בה. משום הכי הוכרח התוס' להביא ראיה על פטור מתו מוטל לפניו או משמר המת מהא דמבואר בירושלמי מקרא דכל ימי חייך בשעה שאתה עוסק בחיים כו': ועפי"ז יש לבאר מה דאיתא שם ריש פרק מי שמתו בתוס' ד"ה ואינו מברך פירש"י ואינו זקוק לברך משמע מתוך פירושו שאם רצה לברך רשאי מיהו בירושלמי קאמר אם רנה להחמיר אין שומעין לו לכך נראה לומר אינו מברך אנו רשאי לברך כו': ונראה דתליא בהאי פלוגתא דלעיל דרש"י לשיטתו קאי דיש למילף לפטור מתו מוטל לפניו מדומיא דחתן ואם כן לא צריכא לן כלל האי קרא המובא בירושלמי וסובר רש"י דשיטות הירושלמי הוא דאפילו אם רצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי משום הכי מייתי ירושלמי האי קרא ולא סמיך על ילפותא דחתן דגבי חתן אמרינן דפטור ואם רצה להחמיר על עצמו ולקרות רשאי כדאיתא ע' במג"א ס"ק ב' אבל גבי מתו מוטל לפניו ילפינן מקרא למען תזכור כל ימי חייך בשעה שאתה עוסק בחיים להורות דאפילו רצה להחמיר אינו רשאי וסובר רש"י דתלמודא דילן פליגא על ירושלמי בזה מדלא הביא תלמודא דילן הך ילפותא דכל ימי חייך משום הכי מפרש רש"י מאי דאיתא אינו מברך אינו זקוק לברך הואיל ועיקר ילפותא הוא מחתן ממילא הוה דינו כחתן שאם רצה להחמיר רשאי אבל שיטות התוס' הוא דמחתן ליכא למילף לפטור ועל כרחך דעיקר ילפותא הוא האמור בירושלמי מקרא דכל ימי חייך וגם תלמודא דידן על כרחן סובר האי ילפותא דליכא לן לימוד אחר משום הכי אית לן למימר דתלמודא דילן לא פליגא כלל על ירושלמי ויש לן לפרש מאי דאמור אינו מברך פירושו אינו רשאי לברך וניחא הכל. בתענית כ"ו ע"ב שם במשנה משנכנס אב ממעטין בשמחה ושם בגמרא דף כ"ט כשם שנכנס אב ממעטין כך משנכנס אדר מרבין והובא האי דינא בש"ע ריש סי' תקנ"א והמ"א ס"ק א' הביא בשם תוס' דמגילה דף ה' ע"כ דפירוש ממעטין הוא שאין שמחין כלל ע"ש. וז"ל התוס' במגילה ממעטין רצה לומר שלא יהיו ששים כלל וחמירי מט' באב שמארסין בו אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דאם כן היה לו לפרש השיעור מה הוא קורא ממעט עכ"ל תוס' שם: הנה הסוגיא קאי ואיירי שם בענייני תענית שגוזרין על הציבור על הגשמים ע"ש ולא הוזכר כלל שם בסוגיא דממעטין בשמחה וגם אינו מובן מה דכתבו דחמירא מט"ב הא מפורש נאמר משנכנס אב ממעטין בשמחה לכן דברי תוס' צ"ע ועוד לפי דברי המג"א קשה לישנא דממעטין והיה ליה למימר משנכנס אב אין שמחין: ואמרתי לפרש דהנה בפרק ב' דשבת דף ל' ע"ב רמי קראי אהדדי כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זו עושה ומשנינן כאן בשמחה של מצוה כאן בשמחה שאינו של מצוה על כל פנים שמחה שאינו של מצוה אסורה בהחלט ולא תמצא שמחה מותרת אלא שמחה של מצוה וידוע מה שמבואר בסימן תקנ"א סעיף י' ברמ"א דבסעודת מצוה מותר בבשר ויין אך צריך לצמצם שלא יהיה על סעודת מצוה רק מנין ע"ש וזהו שאמר משנכנס אב ממעטין בשמחה כלומר אף בשעה שמותר שמחה סעודות שמחת מצוה מכל מקום צריך למעט בשמחה לעשותה בצימצום כל מה דאפשר וכנ"ל ברמ"א שלא לקרוא רק מנין מצומצם ועל זה אמרו כשם משנכנס אב ממעטין בשמחה כמו כן משנכנס אדר מרבין בשמחה היינו כשיש עת ועונה לשמוח בשמחה של מצוה ראוי להרבות קצת יותר מן הראוי משום שעת וזמן גרמא לשמחה באותו זמן: מגילה דף י"ג ע"ב ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך אמר רבי אבא משל דאחשורוש והמן דמה"ד לשני בני אדם לאחר אית לו תל בחצירו ולאחד היה חריץ בחצירו בעל חריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים לימים נזדווגו זה אצל זה אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי חילך אמר לו טול אתה בחינם והלואי וברש"י (ד' י) משל דאחשורוש והמן כלומר יש ללמד מאחשורוש שאף בדעתו היה להעמידן ע"כ: ויש לדקדק איך הוכיח רבי אבא מהאי קרא דאף אחשורוש היה חפץ ורוצה לאבד את ישראל ואי משום שהשיב שיתן להמן בחנם אף שהמן היה רוצה ליתן דמים אפשר משים אהבת המן אמר כך כמו שמצינו שגידלו על כל השרים ומצינו בעפרון שאברהם רוצה לסלק דמים עבור שדיהו והוא הפריז ליתן לו באפס דמים את חלקת השדה ואטו נימא שעפרון שנא ומאס באותו שדה אלא מחמת חשיבות אברהם אמר זאת: ונראה דר' אבא היה קשה לו בהאי קרא דכתיב ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך מהו נתון לך היה לו לומר הכסף לא תתן וביותר דהמן אמר תחילה יכתב לאבדם ואחר כך אמר ועשרת אלפים ככר כסף אשקול. והיה לו להמלך להשיב על ראשון ראשון היינו העם לעשות בו כטוב בעיניך והכסף תתן ואי הוה אמר כך אפשר היה שייך שפיר לשון הכסף נתון לך משום שאחרי שהבטיח לו לעשות בעם כטוב בעיניו אם כן כבר מגיע לו המעות ואמירתו לגבוה כמסירה דמי שייך על זה לומר הכסף נתון לך. אבל השתא דמהפך המלך ואמר תחילה הכסף כו' אינו שייך כלל לומר נתון לך אלא היה לו לומר הכסף לא תתן לכן מפרש ר' אבא דכך היה כוונות דברי אחשורוש שאמר להמן אתה רוצה ליתן לי עשרת אלפים ככר כסף לאבד ישראל כסף כזה ראוי להיות ניתן ממני אליך עבור אבדן ישראל וזהו דאמר אחשורוש הכסף נתון לך עבור שהעם לעשות בו כטוב בעיניך. ושפיר מוכיח ר' אבא מקרא זה דמשל אחשורוש והמן דומה לבעל תל וחריץ שכל אחד רוצה ליתן מעות לחבירו: עוד אפשר לומר דהוכחת ר' אבא הוא משום דלכאורה ענין עסק דברים של המן אינו נמצא בין הבריות לדבר כן להשפיל את עסק המקח ולבזותו עד אשר אין נחשב למאומה ולומר אחר כך שיתן עבור המקח סך דמים מסויים כמו שאמר המן שיתן עשרת אלפים ככר כסף שפירש התוס' שהוא עולה סך הכל דמי פדיונה עיין שם אף דרע רע יאמר הקונה אבל הכל לפי הענין אבל לומר שאין נחשב לכלום אין מדרך התגרים זאת גם אינו מדוקדק מה שאמר המן אם המלך טוב והיה לו לומר אם המלך רוצה למלאות שאלתו גם תשובות אחשורוש אינו מדוקדק במה שאמר העם לעשות בו כטוב בעיניך למה לא אמר לו בפירוש כפי שפירש המן בבקשתו: לכן נראה שכך הוא המשך דברי המן ישנו עם אחד כו' ואני אומר לך שאינו שאינו שום כלום אך אחשורוש היה מלך בכיפה ואי אפשר למלך גדול מושל בכיפה לעמוד על בוריה של כל עם ועם מדינה ומדינה עסקיה וענינה ויכול להיות שבעיני המלך נחשב כל אומה לחשבון גדול ואין מלך בלא עם וברוב עם הדרת מלך. לזה אמר המן כאשר אני יודע האמת לאמיתו אינם שוים כלום להניח את העם הזה אך מחמת שאתה מלך גדול אשר לב מלכים אין חקר לחקור על כל חללי עלמא ועל כל עם ועם ואין אתה יודע אופיא כל אומה ואומה ואפשר בדעתך עולה על רוחך שעם הישראלי נחשב לאומה כחו שארי עם ועם לכן על כל פנים בקשתי שתתרצה לאבדם ואני אתן לך עבורם עשרת אלפים ככר כסף אשר עולה כל דמי פדיונם אף אם המה נחשב לאומה שלימה וזהו שאמר אם על המלך טוב ואינם שפלים אצלך והשיב אחשורוש הכסף נתון לך והעם לעשותם כטוב בעיניך וכוונות תשובתו הוא שאל תדמי בנפשך שאתה יודע טבעי על אומה זו שאינו שוה להניחם ואני איני יודע אלא אף אני יודע כך ובעיני המה כמו שהמה טוב בעיניך וזהו כטוב בעיניך כלומר אני בקי בהן ובמעשיהן שאינן שוין לכלום כמו אתה בעיניך שאמרת ולמלך אין שוה להניחם: בפ"ק דמגילה בימים ההם כשבת המלך וכתיב בתריה בשנת שלש למלכו ודריש רבא לאחר שנתיישבה דעתו עיין שם: הנה הדרש תדרוש ועל פשוטו יש לפרשו על פי מה דאיתא בשמות רבה פרשה ס"ג דריש שם על קרא נכון כסאך מאז משל למלך עד שלא עשה מלחמות הוא מלך עומד על שרפרף ומשעושה מלחמות וכובש מלכים הוא מלך יושב על כסא כך הקב"ה קודם שעשה מלחמות כתיב עמד וימודד ארץ היה מלך עומד. כשהרבה מלחמות פרעה ומצרים אמרו שירת אז ישיר לפניו ונקרא מלך יושב על כסא ע"כ והמפרש פירש שם דכל מלך מתחילה אינו יושב על כסא רק על שרפרף היינו בשעת וועד שרי המלוכה כולם עומדים ולמלך עושין שרפרף להיות עמדו גבוה מכל עם ואחרי אשר עושה ניצחון מלחמות אז מושיבין אותו על כסא מלכותו אשר הוכן למלכים לכן אמר שתחילה היה הקב"ה מלך עומד כמו דכתיב עמד וימודד ארץ ואחרי שעשה נצחון גבורות מלחמה עם פרעה והיה בזמן שירות אז ישיר באותו זמן נכון כסאו של הקב"ה להיות מלך יושב על כסא זהו שאמר נכון כסאך מאז ע"ש: כמו כן מתפרשי המשך המקראות ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהודו ועד כוש כו' שמתחילה נעשה מלך עומד כל זמן שלא עשה גבורת ניצחון מלחמה ובמשך שלשה שנים עשה ניצחון וגבורות להיות מולך בכיפה וכבש תחתיו מאה ועשרים מדינה ואז ישב על כסא מלכותו אשר הוכן בשושן הבירה והמלך שעושה גבורות עשה משתה על שמחות נצחון ואמר הכתוב שזה היה בשנת שלש למלכו נעשה הדבר הזה שעשה ניצחון לכבוש העולם ולמלוך בכיפה ולהיות יושב על כסא המלוכה: