גליא מסכת חלק א צז

מאי' לא ידעתי סברא לזה וא"כ הני סימנא דכ' תה"ד בעצמו בסי' רנ"ד על חוטמו שקוע והובא בב"י וברמ"א בשמו ויליף זאת מדברי או"ז בגבשושית על חוטמו ע"ש. ומבואר שם דבעי שיהיה שקוע כ"כ עד שיכול לכחול ב' עיניו כאחד שהוא שיעור חרום דקרא דמומי כהנים ע"ש אבל מעט שקוע לא מעיל ע"ש וקשה נימא כאן כמו גבי שיניים וארוך וגוץ הואיל ומצינו עכ"פ שבני אדם חלוקין בזה דודאי הרבה בני אדם המה בינוני שאין שקוע רק כדרך הטבע ויש בהן ששקוע מעט ויש שקוע יותר אף שלא הגיע לשיעור לכחול ב' עיניו ויש שהגיע עד זה השיעור ואטו נימא הואיל ויש ונמצא גבי בני אדם נפרדין זה מזה ומבינוני לא יועיל כלל סימנא דחרום וגם גבי גבשושית ששרשו מגבן דקרא ג"כ נימא הכי דודאי יש הפרש בגידולו של החוטם אצל בני אדם זה מזה שיש מי שחוטמו גבוה קצת משל חבירו נימא דלא מועיל כלל האי סימנא דחרום וגבן מעיקרא אף שהוא בהפלגה גדולה ולכן אינן מובנים לי דברי תה"ד בזה: (טז) והארכתי בכל זה להעריך מערכה מול חכם א' מפורסם בדורינו אשר יצא לחלוק על התירא שקבעתי בקו"נ מיוחד על עגונה א' מק"ק מלוצק אשר נמצא על נעדר א' כמה וכמה סימנים אשר העידו עדים עד ז' סימנים ואחד מהסימנים היה שהעידו במקום שנעדר שהיה קולו עב משונה היינו (הרומק"ע און בי"ז) וקבעתי זאת לסימן קרוב למובהק כי בתשו' שב יעקב סי' ק' התיר עגונה א' ע"פ טב"ע דקלא כי לא ראה פרצופו ע"ש והנה באמת הארכנו שענין טב"ע עם ענין סימן שני ענינים נפרדים ולא ראי זה כראי זה ובטב"ע שינוי הוא זוטר טובא אבל סימן צריך שיהיה משונה טובא וכאן שאמרו (הרומק"ע און בי"ז) עניינו אחרי שידוע שכל אדם שכלי הדיבור שלו אינו משמשין לפניו כראוי ומילולו קשה עליו בכל זמן שמתנועע לדבר נראה כמו שמירתח קרתח כידוע שמי שבא לכלל כעס קשה מילולו עליו א"כ הוה דבר זה סימן בתוך סימן וחכם הנ"ל אמר שאין סימן הקול ערב לו וכ"כ בזה"ל הואיל ומה שאדם א' בורא לקול עב אין חבירו קורא עב וכפי שכ' בעל תה"ד דאפילו ארוך בהפלגה כו' והביא כל לשון תה"ד הנ"ל ומסיים והרי בקול ודאי יש א' עב מחבירו ואפילו בהפלגה קצת לא מהני עכ"ל והנה עיקר סמיכתו על יסוד דברי תה"ד בפסקים הנ"ל ולא ידעתי למה לא נימא למילף מחוט' שקוע שהבאתי שג"כ בלי ספק יש בני אדם שקוע מעט ושקוע הרבה ואין בריות שוין בזה. וכן גבי דהיינו גבשושית ג"כ בני אדם נפרדים זה מזה זה יותר מזה ומ"מ הוה סימן כמו כן נימא גבי קול. ועוד סיים החכם הנ"ל בזה"ל וכמדומה שאין בני אדם מבחינים כלל מי שקולו עב יותר מדרך העולם עכ"ל. ואני תמהתי איך אפשר לומר זאת שבחינות הקול יחדלון מעלי אנוש והחוש מכחיש זאת. ומבואר בתלמוד בכמה מקומות וגבי איילונית יבמות (פ' ע"ב) נתנו בקולה סימן כל שקולה עבה ואינה ניכרת בין אשה לאיש וכן אמרו שם גבי סריס ועוד אמרו בפ' המדיר קול אשה עבה הוה מום ע"ש. וצריך לחלק בין זה לאיילונית למ"ד דבסימן א' נעשה איילונית ע"ש דאפשר בהמדיר פירושו עבה כאיש אבל באיילונית לא נאמר עבה כאיש אלא מסיים שאינה ניכרת בין אשה לאיש פי' שקולה משונה מטבעי שארי קולות עד שא"א לעשות הפרש בערך קול כזה בין אשה לאיש. עכ"פ חזינן דעקרינן קדושין ע"פ בחינות הקול עיין תוס' ריש המדיר דאיילונית קדושין בעלה ולא צריכא גט ע"ש א"כ מוכח דבחינות הקולות מילתא הניכר טובא אצל בני אדם וכן חולין (ל"ח ע"א) לענין פרכוס דקול אמרו עבי קלא עמי קלא וכן חולין (עט ע"א) עבי קלא צניף קלא ע"ש (ובמגילה ד"ד) אלמלא לוי אתה נסול אתה לדוכן משום דעבי קלד מיהו אפשר שם לענין נעימות קול דלוים נאמר וכן בסוגיא דב"ב (קס"ד) דאיבגר קלא שם לענין טביעת עין נאמר דנשתנה מעט וכמו דביארתי דהכירא דט"ע היא בשינוי זוטרא ובשינוי כל דהו. כי גם ט"ע דפרצוף ודאי נשתנה מנער לזקן. א"כ ברור מאוד דקלא מילתא דסימנא הוא. ועוד נבאר מזה בעז"ה. וזה ודאי דמדברי פסקי מהרא"י אין ללמוד לענין הבחנת קול. ובפרט שביארנו שגוף דבריו אינם מובנים לי ולשון מהרא"י הוא ארוך וגוץ בהפלגה קצת וכן גבי שיניים ואפשר שלא כיון רק על ענין שגדולים קצת משארי בני אדם. ואם גדולים הרבה מודה א"כ בשיעור קפח המבואר מום בכהנים מודה אך ראיתי בד"מ ס"ק ך"ד מעתיק בזה"ל שיניים גדולות הרבה לא הוה סימן וכן ארוך וגוץ הרבה ע"ש וזה צ"ע טובא ועיין בח"מ ס"ק מ"ד מה שמבואר שם מכל זה נראה שיותר נכון כמו שהבאתי ראיה מרמב"ם ורא"ש ושארי ראיות דתלמודא איירי מארוך וגוץ דעלמא דזהו בכלל גרועים אבל ארוך וגוץ ביותר הוא בכלל אמצעים ואם הגיע להיות גבוה מכל עם שיעורא דקפח מום דכהנים הוא בא לסימן מובהק וכמו שביארנו בראיות נכונות מסבירים ששיטות הפוסקים הסוברים דערכו של שעורא דאמצע ומובהק הוא אינו בגדר ובחינה שינוי מופלג עד שלא ימצא בגוף אחר ודי שיהיה מופלגים ומשונים עד שלא ימצא רק אחד מני אלף וזהו שיטות רוב הפוסקים וכמו שהארכנו בסברות מסבירות לשיטה זאת מהתלמוד ראיתי בקונ' מכתב לחכם א' מפורסם שדיקדק לנכון מאוד בסוגיא דגיטין (ך"ז ע"ב) דאי' שם ואפי' שהה ויש בו סימנים מעידים עליו דאמרי נקב יש בצד אות פלוני ואין מעידין על סימני הגוף דאמרי ארוך וגוץ ומאי דאי' שם דאמרי הוא לישנא דתלמודא. ועיקר לישנא דברייתא הוא כך ויש בו סימנים מעידים עליו ואין מעידין על סימני הגוף. ומפרש תלמודא דרישא איירי בנקב כו' וסיפא ארוך וגוץ ודקדק החכם הנ"ל דיוקא דרישא וסיפ' אהדדי דאי נימא סימנין דרבנן ניחא דאוקי ריש' בנקב בצד אות אבל נקב סתמא לא מהני דנקב סתמ' הוה סי' אמצעי וא"כ קשה למאי צריך לאוקי סיפא בארוך וגוץ דלאו סימנים נינהו כלל. היה לו לאוקמי בנקב סתם ג"כ לא מועיל. ואני ראיתי בסוגי' דב"מ ד' כ"ח בהוא אומ' סימני הגט והיא אומרת סימני הגט איתא שם הגירסא ברא"ש אילימא באריך וגוץ הא לאו סימני הוא אלא בנקב בצד אות והקשה בשיטה מקובצת בשם ר' פרץ ג"כ הדיוקא אהדדי ותירץ שם דתלמודא מילתא דפסיקא נקט בכל צד היותר ע"ש אולם בהאי סוגיא דגיטין א"א לפרש כך דזה ודאי דסיפא דייקא דאיירי באריך וגוץ דנקט ואמר על סימני הגוף וכמו שפירש"י על סימני גופו של גט כגון ארוך וגוף כו' דלשון סימני הגוף משמעו שעיקר הסימן הוא מתואר ודמות גופו של הגט אם ארוך או גוץ ולכן לכאורה קשה עוד נדייק מברייתא זו דסי' דאוריי' ומועילים אף בנקב סתמא דהא דווקא בסימנא דארוך וגוץ דגרועים נינהו נקט ברייתא דלא מהני. וזה ימים כבירים שדקדקתי כעין זה בסוגיא דסוף יבמות ובפ' אלו מציאות שם דרצה לפשוט דסי' לאו דאורייתא מהא דאי' סוף יבמות אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ומשני גופו דאריך וגוץ ולכאורה קשה הא במשנה נקט סימנים ואיך מפרשינן על ארוך וגוץ דגרועים נינהו ורש"י מפרש דלאו סימנא נינהו ותירצתי דלישנא דמשנה דייקא הכי מדנקט סימנים בגופו ולא נקט בקוצר אע"פ שיש בו סימנים משמע דעיקרא דסימנא הוא מתואר ותמונות גופו של שלמת היינו אם הוא ארוך או קצר וא"כ אחרי שלישנא דמשנה הכי דייקא דאיירי מסימנים שעל פי הגוף היינו ארוך וגוץ שהמה גרועים. ולפי"ז נוכיח מזה דסימנא דאורייתא מדדייקא דווקא סימני הגוף ונראה לתרץ כל זה ע"פ שביארתי בקו"נ דסימנא אות ב' דדעת תה"ד בפסקיו וכן דעת בעל נ"ב סימן נ"א דארוך וגוץ האמור בסוגיא ע"כ אין פירושו ארוך וגוץ דעלמא דזה פשיטא דלא נכנס בגדר סימנין אלא כוונתו ארוך וגוץ ביותר ואני הבאתי ראיה מדברי תשו' הרא"ש והרמב"ם דמפרשין ארוך וגוץ דעלמא וא"כ אפשר לומר דארוך וגוץ ביותר הוה בגדר אמצעים והארכתי בזה דלהאי סברא דארוך וגוץ דעלמא בפשיטות נראה דארוך וגוץ ביותר הוה סימן אמצעי ולפי"ז מתורץ קושיות חכם הנ"ל דיש לומר או סמנין הוה דרבנן וא"כ ע"כ צריכין לפרש מאי דאי' שם בסוגיא דגיטין ואפילו שהה אם יש בו סימנין מעידין עליו היינו נקב בצד אות פלוני דווקא אבל נקב סתמא לא מהני דהוה אמצעי ולפי"ז שפיר יש לנו לפרש את האמור בסיפא שם ואין מעידין על סמני הגוף היינו ארוך וגוץ ביותר דנחתינן חד דרגא מסימנין דרישא דאיירי שם במובהקין מנקב בצד אות דהוה מובהק. ממילא איירי סיפא בסימני גוף דארוך וגוץ ביותר דהוה רק סימן אמצעי ואי נימא דסי' דאורייתא ומצינן לפרש את האמור ברישא ואם יש בו סימנין מעידין עליו בנקב סתמא דהוה סימן אמצעי לפי"ז נחתינן עסק סימנין דסיפא את האמור שם דאין מעידין על סימני הגוף דאריך וקצר היינו ע"כ ארוך וגוץ דעלמא דהוה גרועין מסימנין אמצעי ומשו"ה לא מהני ולפי"ז לא סתרי דיוקא דרישא וסיפא אהדדי מעיקרא כלל וכן סוגיא דסוף יבמות במשנה שם דאי' שם אע"פ שיש סימנים בגופו דמשמעות האי לישנא הוא דקאי על סימני הגוף מארוך וגוץ תליא ג"כ בזה אי נימא סי' דאורייתא וסגי בסימן אמצעי ממילא נפרש סימנא דגוף מארוך וגוץ דעלמא דהוה גרועים ולא סימנא נינהו אבל אי נימא סי' דרבנן וממילא דאפילו אמצעי לא מועיל עד דהוה מובהק ממילא יש לנו לפרש שפיר סימני דגופו דארוך וגוץ ביותר ומ"מ לא מועיל משום דלא הוה רק בגדר אמצעי ולא מועיל עד דהוה מובהק כנ"ל: והנה על מה שבארתי בקו"נ קביעת סימנים באות זיי"ן לפרש מה דאמור נקב בצד אות פלוני כוונתו שאומר סימן מהאות לבדו ואינו יודע בצמצו' באיזה תיבה אות ההוא וכמו שהארכנו שם. כעת מצאתי ראיה לזה מהאמור בירושלמי דגיטין בהאי פרקין בעובדא דרבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא ואהדרו ליה מחמת סימנא ומסיק שם דתרי ותלת שורין לא הוה סימנא אבל נקב בצד אות ה"א הוה סימנא ע"ש. והנה בתלמודא דילן איתא נקב בצד אות פלוני אפשר לפרש כפירוש העיטור דמלת פלוני קאי על האות ועל התיבה אבל בירושלמי דנקט סתמא נקב בצד אות הי"א משמע דאינו מצמצם בידיעתו רק האות לבדו ולא התיבה: ט העתק מהגב"ע מק"ק וואלעדניק במותב תלתא הוינא בי דינא כחדא ואתו לקדמנא מו"ה יצחק במו"ה גד ומו"ה יעקב בר אלי' מאנשי חברא קדישא דפה ק"ק וואלעדניק והעידו לפנינו ב"ד ח"מ בת"ע באליו"ע בזה הלשון פון דעם ארעמאן וואש באיי אונז איז נפטר גיווארין אין יריד פיקראווה לעבין בית המדרש האט ער פריער גיזאגט זיין נאמען און זיין ווייבש נאמען און רעם נאמען פון זיין שטאט אלץ ווי מען דארף האבין און מען האט אלטץ פאר שריבין אין פינקס נאר מחמת אסיבה איז דאז פאר פאלין גיווארין נשמער וואש מיר גידיינקען סימנים אויף אים וועלין מיר אייך זאגין מע האט אים גירופין אברהם און ער איז גיווען איין מיטעלער מענש און ער איז גיגאנגין אביסיל סיגלאוואטע אין איז גיווען אביסיל גיבריכט דער פנים איז גיוועזין אביסל מאגער און דיא אוגין זיינען גיווען אביסיל איין גיפאלין און דיא ברעם וואש פון אויבין אופין שטערין זיינן גיווען גרושלאך און דיא פאות זיינען גיווען שווארץ אין קורצע און דיי בארד איז גיווען גאר שווארץ און גיזוכט און קורצלאך און זיין נאז איז גיווען אמיטעלער און דיא פיס לעבין דיא קנעכין ניט ווייט איז גיווען פלאמעס שווארצלאך ארום און ארום נאר בת"ע קענין מיר ניט זאגין קלאר אז אין גיווען אוף ביידי פיס אבער אוף איין פום וויישן מיר קלאר ארום און ארום א דער קול איז גיוואזין הרומקע און ביז און דער ארבע כנפות איז גיווען אדרילכנער אין קורצע פאסקעס און ליינג נאר גאר קורצע ארביל דאס איז אז דאש האט זאך גיטראפין שון צעהין יאר וועט ווערין און ער איז גיווען גיוועזאלט לערך ארבעים שנה אזו וויישעמיר מיר אלטש וויא מיא האט דא גישריבין דאס האבין מיר גישריבין וואש מיר האבין גיהערט פון דיא עדות הנ"ל גם מיר האבין גיהארכט פון איין מענשין מעירנו אז דיא אשה האט גיזאגט פאר אים אסך סימנים הנ"ל פריער