גליא מסכת חלק א צד

בגוף אחר. וקבעו למובהק אף חסר או יתיר אבר או גבשושית שהוא גבן דקרא או חוטם שקוע שהוא חרום דקרא והמה הכל מומי כהנים משום דסברתם אף שנמצא עכ"פ בעולם בכמה גופין אבל עכ"פ כל שלא שכיח להיות נמצא רק בא' מיני אלף לשינוי זר נחשב ועולה כמו שנחשב לשינוי גבי כהנים נראה שיש מקור ויסוד לסברות הללו מהתלמוד ומצאתי מוצל דבר במאי נחלקו אלו הסברות ע"פ דיוקא ולשון התלמוד. כי העיטור לשיטתו דמחמיר בשיעורא דמובהק עד שיעלה בסוג וגדר ערך פרצוף כנ"ל לכן דייק ואומר מסתברא דדווקא בצד אות אבל בצד תיבה לא וממילא מדחזינן שצד תיבה לא מועיל ע"כ בעי צמצום גדול עד שרחוק להיות נמצא בגוף אחר כלל אבל שארי פוסקים לא יפרשו כך דהא באמת בגמ' מסיים אבל נקב בעלמא לא ולא קמסיים אבל צד תיבה לא א"כ נראה דלא קממעט אלא נקב סתמא בשטחו של גט וצד תיבה שפיר מהני דהא לא קאמר צד אות פלוני מתיבה פלוני אלא סתמא קאמר בצד אות פלוני ואינו מייחד באיזה תיבה נמצא אות ההיא א"כ אינו מצמצם אלא אות פלוני מאותיות אלפא בית"א דרך משל שהנקב הוא בצד אות אל"ף או בי"ת או גימ"ל וזה אומר סימן שהוא בצד אות מאותיות הללו אבל אינו מצמצם באיזה תיבה נמצא האות הזה דהא בגט יש כמה תיבות וממילא יש הרבה אותיות בכל גט וא"כ אין צימצומו גדול כ"כ. ואינו מהזרות כ"כ שיהיה נמצא בגט אחר ג"כ סמוך לאותו אות שנותן זה האי סימנא ועדיין עכ"פ האות הוא בתיבה אחרת ומ"מ מובהק מיקרי דעכ"פ לא בקרוב תמצא הנקב סמוך לאותו אות שאומר זה ולא תמצא רק באחד מאלף. אף שבכלל העולם אשר יש כמה אלפים תמצא הרבה דוגמתו מ"מ לדבר זר ומובהק נחשב ועולה דווקא נקב בעלמא בלי שום צימצום מקום אפשר שכיח להמצא אף בערך מאה גיטין זה נחשב לאמצעי וכמו דמסיק תלמודא בגיטין וב"מ דלא מועיל משום דמספקא לן אי סי' דאוריי' או לאי ואי הוה פשיטא לן דאוריי' הוה מועיל אפי' נקב בעלמא אבל כשמצמצם ומיחד סמוך לאיזה אות מאותיות אלפא ביתא למובהק נחשב אף שאינו יודע באיזה תיבה נמצא אות הזה (ואף זאת שאינו מיחד באיזה צד של האות דהא בכל אות יש בו ארבעה צדדים תחילה וסוף מעלה ומטה וזה אינו מיחד רק האות מאלפא בית ומהני) ומכש"כ כשצמצם התיבה ודאי שזהו יותר מצומצם מאות סתמא בכל שטחו של הגט ושפיר מועיל כשאומר בצד תיבה פלוני וא"כ לפי זה אינו מהצורך להעריך גדר ושינוי של מובהק עד שלא ימצא בגוף אחר כדברי ר' ירוחם ואף גדר דאמצעי יש לחקור בפשיטות מהאמור דנקב בעלמא ג"כ הוה סימן אמצעי והב"ח בתשו' סי' פ"א הביאו מהר"צ ד' פ"ו וז"ל דיותר שכיח נקבים בקלף משומא בגוף האדם ע"ש ונתבאר הטיב טעם ויסוד הסברות אשר פליגי הפוסקים בשיעורא דגדר מובהק דהעיטור ור' ירוחם מפרשי דבעי דווקא נקב בצד אות מתיבה פלוני אבל בצד תיבה לא מהני. משו"ה סברתם דמובהק הוא בגדר מופלג וזרות כ"כ בערך פרצוף פנים שאינו ברור שימצא כלל באחר. והאי מסתברא הנאמר בעיטור אות ק' דאיתא שם דאינו מועיל מובהק אלא בערך פרצוף פנים. עם האי מיסתבר שכ' העיטור במאמר עשירי גבי גט שניהם בדיבור אחד ובסברא אחת נינהו ותליא זה בזה אבל שארי פוסקים מפרשים נקב בצד אות ולא מסיים באיזה תיבה היה אות הזה ובערך זה מיקרי שפיר מובהק ונקב בעלמא הוה אמצעי ובצד תיבה ודאי מועיל ולפיכך סברי דלא בעינן כ"כ זרות ושינוי במובהק עד שלא ימצא כלל בגוף אחר אלא די כל שעכ"פ לא נראה ולא שכיח רק בא' מאלף: (ח) ועוד נראה מקור נאמן על מוצא דבר פלוגתא זאת דתליא במאי דפליגי הפוסקים והובא בסעיף י"ח ברמ"א שם אי בעי שמו ושם אביו ושם עירו או די בשנים מהן. והוא ע"פ גירסות דאיתא בתוספתא כמו שהובא בכ"מ שם בשם מוהרי"ק אית דגרסי בתוספתא תלתא ואית דגרסי רק שנים ע"ש. והנה דבר גדול דיבר מזרחי וקיימתי זאת מסברא דנפשאי דיש למילף סברא דאינו מהצורך להעריך גדר מובהק בשיעור גדול דהא מתירין בשמו ושם אביו וזה ודאי מתורת סימן קאתינא עלה וכך ראיתי בנו"ב מה"ת סי' סמך שכ' וז"ל דודאי האדם אינו שמו רק שהוא סימן על האדם ע"ש דזה ודאי גבי צריכין שמו ושם אביו מטעם לשמה עיין בר"ן בסוגיא דחד נטל ס"ת ויהיב לאשתו דאמרינן למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית ביה הא בעי שמו ע"ש באורך אך גבי עיגונא עיקר עדות דשמו ושם אביו ע"כ מיסוד סימנא הוא. וא"כ יש לומר בפשיטות דהני פוסקים דסברי דדי בשמו ושם אביו אפילו בלא עירו סברי דאף עסק מובהק לא מצריכין לשערו בשיעור זרות מאוד אלא די דעכ"פ לא יהיה שכיחא כ"כ ולא ימצא עד א' בכמה מאות אבל העיטור ור' ירוחם דמפליגים בשעורא דמובהק עד שיהי' מוחלט כמו עדות דפרצוף היינו שברור שלא ימצא בגוף אחר מפליגים נמי להחמיר בעדות שמו ושם אביו בעינן נמי שם עירו. ויותר הובא בס' בית מאיר ובמרה"צ ד' נ' ע"א בשם הרח"ש דיש לדייק מלשון הפוסקים דכמה מהם סברי דאף בתלתא לא סגי עד שיסיים סימן על שם העיר כגון שעיר ההיא ממלכות פלוני באופן שאין מקו' כלל להסתפק על עיר ומדינ' אחרת ע"ש באמת הרח"ש מסיים שלא ראה לגדולי הפוסקים שיחושו לזה ע"ש. עכ"פ אפשר באמת העיטור סובר דגם עדות שמו ושם אביו ועירו צריך להיות ברור ומוחלט כ"כ עד שיהיה סימן ברור שזהו ולא אחר והרא"ש דדעתו דסגי בשמו ואביו לחוד כמו שהובא דעתו ברמ"א שם מתשו' כלל נ"א בעובדא דמכלוף בן מלול שהובא בב"י שפיר סברתו להקל גם בעסק סימן מובהק דסגי בחסר או יתיר אבר אף שאין זה ברור שלא ימצא בגוף אחר כדוגמתו רק דדי דעכ"פ לא שכיח ולא נמצא רק באחד מאלף. ור' ירוחם דמחמיר בשיעורא דמובהק באמת שהר' ירוחם כתב על עובדא של הרא"ש שידוע גם שם עירו הובא במרה"צ ד' נ"ה ע"א ע"ש אבל כל הפוסקים הביאו עובדא דהרא"ש כגירסא דילן שלא היה ידוע רק שמו ושם אביו לבד עיין בב"י שמאריך לחקור ראיות מנ"ל זאת כל עיקר דמועיל כלל סימן מובהק והאריך בזה. אבל נראה דיוצא מקור לזה מהא דעכ"פ מתירין בשמו ושם אביו ועירו. ואין זה רק משורש דסימנא. ונתבאר דעת הרא"ש בענין גדר ושיעורא דסימנים הוא דארוך וגוץ דעלמא המה גרועים כמו שהוכחנו מתשו' כלל נ"א ומפרש נקב בצד אות פלוני בשאינו מסיים באיזה תיבה היא אבל כשמסיים תיבה פשיטא דמהני ונקב בעלמא הוה בגדר אמצעי דהא עכ"פ שיהיה נקבים בקלף ואם ניסת בסימן מגדר הזה לא תצא וארוך וגוץ ביותר נכנס בסוג וגדר אמצעי. ואם הגיע לשיעור קפה וננס האמור מום ושינוי גבי כהנים לסימן מובהק נחשב וכנ"ל דלא בעינן שלא ימצא כלל בגוף אחר רק דעכ"פ לא יהא בנמצא רק בא' מאלף כנ"ל: ומצאתי און לו על פירש מאמר נקב בצד אות פלוני דעכ"פ בתיבה פשיטא דמהני דראיתי בשיטה מקובצת לדף (ך"ח) שכ' וז"ל ולענין פסק הלכה כ' הרמ"ך דהוא אומר סימני גט והיא אומרת סימנים ינתן לה כיון דאמרה סימן מובהק כגון נקב יש בצד שיטה פלונית במקום זה בראשה או בסופה או באמצע ע"ש הרי מפורש דבצד שיטה ותיבה פשיטא דמועיל ודוחק לחלק דדווקא התם הוא דמהני בדרך זה דהאי ספיקא רק בינו לבנה: והנה הט"ז מאריך והובא בב"ש בקיצור סק"ע ובס"ק ע"ד דכשאומר סחב רושם בזרוע ולא מסיים למעלה או למטה או באמצע לא מהני אבל כשאומר למעלה כו' מהני ע"ש וקשה הא עדיין אינו מצומצם כמו צמצום נקב בצד אות. כי זה ודאי לא עדיף מצד תיבה דצמצום כזה לא מועיל וכמו שכ' מהרש"א גיטין כ"ו דלא נמצא מובהק בכלים כמו נקב בצד אות והבאתי למעלה אבל לפי סברתינו שהפוסקים מפרשים דנקב בצד תיבה פשיטא דמועיל ניחא וניחא נמי דברי הרד"ך שהביא הב"י והב"ש ס"ק ע' דאפי' שומא דווקא כשאומר סתם באבר אבל צימצום מקום באבר מהני ע"ש וקשה עליו כמו שחקרנו על הט"ז הא באבר ליכא אותיות ואין לסיים רק מעלה ומטה ואמצע ממילא אין בו גדר צימצום רק כמו צד תיבה אבל לא צד אות ולביאורינו ניחא הכל דצימצום כזה בכלל מובהק הוא: (ט) וגם זאת לא קשה על האי סברא דממעטי בשיעורא דמובהק ולא מצרכי עד שלא ימצא כלל בגוף אחר ודי שיהיה זר עד שלא ימצא עד א' מאלף ובכל העולם יש כמה אלפי אלפים בני אדם ותינח כשנאבד אדם במקום קרוב ומצאו הרוג בסימן המובהק זה שפיר אמרינן שזהו דבתוך אלף אשר סביבותינו לא נמצא כמותו אבל כשמוצא הרוג במקום רחוק אשר ודאי מהמקום הנאבד עד אותו מקום נמצאו כמה וכמה אלפים ובכל אלף יכול להיות שנמצא א' מסומן כזה א"כ איך מתירין בדרך זה. נראה דלא קשה דהא חקירה זו עצמה הרעישו הח"מ ס"ק ל"ח וביותר מבואר במהרי"ט סי"ל שתמה כך על שיטות הרא"ש דמתיר בשמו ואביו בלא עירו איך אפשר להתיר לאשה ששמעה במקום רחוק הרבה שנהרג שם איש א' ששמו כך וכך הא במשך ריחוק מקום איתחזק להיות נמצא הרבה שמות שוות יוב"ש ע"ש ומסיק הר"מ ומהרי"ט דבאמת אין להתיר בריחוק מקום אלא באופן שידוע לנו שזהו הנעדר יצא ממקומו על דעת לילך לאותו המקום ע"ש והביאו הב"ש ס"ק סמ"ך ע"ש וא"כ גם על סימן מובהק לא קשה. דבלא"ה לא ידעתי מה הרעישו הר"מ ומהרי"ט כל הרעש הזה על שיטות הרא"ש דמתיר שמו ושם אביו למה לא הוקשה להם גם על ענין היתרא דמובהק ואף אי נימא דבאמת סברי דמובהק הוא בערך שלא נמצא כלל בגוף אחר אבל עדיין היה להם לחקור איך מסתפק תלמודא להתיר אף בסי' אמצעי שינוי דאמצעי בלי ספק שכיחא קצת להיות נמצא אף בפחות מיני אלף ואיך אפשר להתיר כשנמצא נהרג או מת בריחוק מקום ע"פ שהוא מסומן בסימן אמצעי כזה וצריכין ע"כ לתרץ ע"פ סברות הח"מ ומהרי"ט שידוע לנו שהיו רגליו של הנעדר מועדות לילך לאותו מקום ועיין עוד בח"מ בהגה"ה לתרץ ע"פ דברי פסקי מהרא"י דכל שלא הוחזקו שנים שנתכסו מן העין מתירים על שמו ואביו דנעדר זה נתחזק ע"ש ועיין עוד דבסברות הללו רוצה לתרץ אף האי דעה אשר הביא הח"מ להתיר בשמו לחוד ע"ש ובזה ניחא דלא קשה מה שחקר הנ"ב וכן חקר בפסקי מהרא"י דעל ארוך וגוץ הוא ארוך ביותר דאי בארוך דעלמא צריכא למימר. ולפי הנ"ל ניחא דהא איירינן שם בסוגיא להאי סברא דאפילו אמצעים הוה דאוריי' אף דשכיח קצת להיות נמצאים הרבה באלף ובפרט במקום רחוק שנמצא במשך ההוא כמה אלפים. מ"מ מתירין ע"פ הני סברות משום שידוע שזה הנעדר הלך לשם או מטעמא דפסקי מהרא"י שלא הוחזק אחר להיות נתכסה רק זה. א"כ שפיר היה קצת מקום לומר דבכהא"ג אפילו ארוך וגוץ מועיל ע"פ הני טעמים. ועוד יתבאר בקו"נ דעת מהרי"ו אשר הובא בקיצור בד"מ ס"ק ך' להתיר כשנמצא הרוג באותו דרך שאיתחזק זה הנעדר לילך שם ע"ש עכ"פ שפיר השמיענו התנא דאף דאמצעי מועיל ע"פ טעמי אבל סי' גרוע לא מועיל לן מידי אפילו בצרוף הני סברות (י) ונאריך עוד לבאר מאזני פלס ומשקל לשיעורי סמנים ע"פ מה שיש לנו לחקור מהתלמוד ונקדים לבאר דברי העיטור הנ"ל אשר הביאן הר"י אשר לפום רהיטא דבריו אינו מובנין שז"ל דליכא סי' מובהק אלא הכרת פנים דקי"ל סימנין דרבנן ואפילו שומא לאו סימן מובהק ואין מעידין עליו כו' ולכאורה קשה הוא למעט דמובהק לא מועיל ומוכיח זאת מהא דאין מעידין על שומא הא בגמ' יש סברות דשומא גריע אף מאמצעי עיין בב"ש ס"ק ע"ד דמשמע שם דעל רושם מועיל צימצום מקום לעשותו קבוע ומובהק ושומא אפילו צימצום מקום לא מועיל וכמו שהאריך ב"ש בס"ק ע' לחלוק על דברי הרד"ך בזה ע"ש: ואמרתי לבאר דבר זה ע"פ מה שיש לתמוה לכאורה בסוגיא דסוף יבמות וב"מ שם (דף ך"ו ע"ב) ומצאתי שעמד על זה הנ"ב סי' נ"א וז"ל