גליא מסכת חלק א צב

מובהקים אף לכתחילה תנשא בהם אמצעים זהו איבעיא בתלמודא אי מהני או לא ונחלקו הפוסקים אי איפשיטא לקולא או לחומרא ועכ"פ פסקו אם ניסת בסימנים אמצעים לא תצא עי"ש. (א) והנה בכל מקום שיעורין קבועין וחצוצין אצל חז"ל אבל בהאי עניינא דסימנין לא נאמר עליהן שיעור וקצב לכן נמצא איזה סימן בכמ' שו"ת אשר לא מצאו בו הכרע אם הוא מובהק או אמצעי ואמרתי לבאר דעת הפוסקים בזה ומה אשר יש בזה הכרע משורש דברי התלמוד ובב"ש ס"ק ע"ב הביא בשם המ"ב שיעורו שיהיה דבר זר ומופלג עד שלא ימצא רק באחד מני אלף ובעסקי תשובה לעגונא אחת לק"ק סלוצק הערכתי קונטרס בחקירה זאת לעשות מאזני פלס ומשקל לגדר ערך סי' מובהק ובבוא קונ' הנ"ל להרב הגדול חכם ומפורסם מק"ק מינסק כבוד מהו' ישראל מיכל סביביי נשערה עיוני ההשכל. כי עיקר חקירתי היה עפ"י קיצורי הדברים מהמזרחי המבוארים בקו"ע סי' ל"ז ממהר"ד בן יחייא ובסימן ל"ח שחולק עליו המזרחי ועפ"י שלא שפטתי רק למראה עיני קיצורים הנ"ל. והרב הגדול הנ"ל אשר היה למראה עיניו גוף דברי מזרחי ע"כ חקר אחרי דבריי והעביר עומק עיונו על כל קוץ וקוץ מכלל דבריי ודקדק עליהם הרבה. אף שבגוף ההיתר מעיגונא חיבב דברי עד לאחת וחיזק אותם אך על חקירות דבריי עפ"י אשר נמצאו למראה עיניו גוף הספרים אשר לא ראו עיני בנה עליהם דייק עד אשר אמרתי עליו אילו דייקינן כולי האי על כל התשובות האחרונים לא תנינן כלום. אולם מחזיקני לו טובה הרבה על אשר העתיק לי כל הדברים והאיר לי פני המזרחי באריכות דבריו וגם משארי ספרים העתיק הרבה מהם. עד אשר ת"ל עמדתי לחקור עפי"ז הדברים על מקורן ויסדתי כל הקו"נ בזה מחדש: (ב) והלום ראיתי אחרי רואי לחקור על בחינות על קצב שיעורין דסימנים ראיתי בנודע ביהודא סי' נ"א שכ' בד"ה ונבוא וז"ל ומ"מ נלע"ד דאריך וגוץ שאמרו בגמ' היינו אריך וגוץ ביותר אבל אריך וגוץ דעלמא ודאי שלא הי' צריך התנא לומר שאינו סימן כלל עכ"ל ולקמן אביא שדבריו המה תרומות מתרומות הדשן סי' קס"א בכתביו ולפי האי סברא שאריך וגוץ בעלמא אינו נכנס כלל בגדר סימנין ואפילו גרועין לא ראוי לומר בהן וארוך וגוץ ביותר ואף משכמו ולמעלה גבוה מכל עם עדיין המה בגדר סימנים גרועים. וממילא מההכרח לנו לומר דגדר דאמצעים הוא בערך שינוי הניכר טובא לעין כל ועפי"ז מההכרח בפשיטות להעלות בחינות וגדר דמובהק עד לאין דוגמתו בעולם וכאשר נבאר עוד אולם לדעתי יש לסתור סברות הנ"ב דהרא"ש כלל נ"א בעובדא דמכלף בן מלול שהעידו עליו שהיה בינוני בקומה ופניו אדומים והשיב הרא"ש דהני לאו סימנין והביא ראיה דאמרו דאריך וגוץ לאו סימני נינהו ופניו אדומים לאו מידי הוא והביא מהא דאמרו בגמ' חיוורי וסומקי סימני גרוע נינהו עי"ש ואם כדברי הנ"ב דתלמוד' לא איירי מאריך וגוץ דעלמא ולא צריכא למימ' כלל א"כ למאי היה צריך הרא"ש לחקור ראיה על בינוני דהא פשיטא מארוך וגוץ דעלמא אלא ע"כ ברור דתלמודא איירי מאריך וגוץ דעלמא דזה הוה בכלל גדר סימנים אבל סימני' גרועים הוה וכן מוכח ומבואר ברש"י שם ב"מ דף ך"ז ע"ב דפירש ארוך וגוץ לאו סימנא הוא דהרבה ארוכים וגוצין יש ע"ש א"כ מבואר דאיירי בארוך וגוץ דעלמא ולא ארוך וגוץ ביותר. ועוד ראיתי תשו' הרמב"ם שהובא במהר"ם אלשאקר הובא במהר"ץ ד' י"ג ע"ב שנשאל על אחד שהיה ידוע שמו ושם עירו ולא העידו על שם אביו רק שהעידו שהיה בינוני בקומה והשיב הרמב"ם אם יבואו עדים ויעידו שאמת איש הזה הזה בינוני בקומה יכולה להנשא בעדות זו לפי ששמו ושם מקומו עם אל סימנים שאינם מובהקי' יספיקו בהודעתו להתיר עגונה עכ"ל הרמב"ם והוכיח מהרא"ש מתשו' זו דבשמו ושם עירו עם הצטרפות סימנים שאינן מובהקים סגי אפילו להאי דעה דבעי תלתא היינו שמו ואביו ועירון ע"ש במהר"צבא עכ"פ מבואר ברמב"ם דאף בינוני הוא בגדר סימנים גרועים ומכש"כ ארוך וגוץ דעלמא: ועוד ראיתי דמות ראיה מהא דאיתא ב"ב דף קע"ב ע"א דב' יוב"ש אין מוציאין שט"ח עליהם ולא זה על זה אלא ישלשו את שמותן ואם היו משולשין יכתבו סימן ואם היו מסומנים כנ"ל ומפרש רשב"ם יכתבו סימן ארוך וגוץ ע"ש. ולכאורה מנ"ל להרשב"ם לפרש סימנים גרועים דאריך וגוץ דילמא צריכא סימנים נכונים אך באמת שם די בגרועים משום שעיקר ספיקי אינו נופל שם רק בין אלו שניהם וא"כ אף סימן גרוע מפריד אותם ועוד הוכיח לפרש כן מהא דקאמר ואם היו מסומנים ומפרש רשב"ם שהיו שניהם ארוכים או שניהם גוצים ע"ש ואם איתא דמשנה איירי מסימנים משונים כמו סימן אמצעי או מובהק א"כ מאי פסק' דמשנה לומר אם היו שניהם מסומנים טפי הוה ליה למינקט ואם אין בהם סימן היינו שאין בהם שינוי לקבעו לסימן דמסתמא דמילתא דרובא דעלמא אינם משונים המה אע"כ דסימנא דאיירי במשנה היא באריך וגוץ ואריך וגוץ פירושו ארוך וגוץ דעלמא וממילא כלל בני אדם יש להם סימנים הללו או ארוך או גוץ או בינוני וא"כ שפיר קאמר יכתבו דשכיחא מילתא שאינו שוה זה לזה ומסיים ואם היו מסומנים שניהם שוים באלו הסימנים וא"כ מבואר דארוך וגוץ בעלמא המה מגדר סימנים בלשון חז"ל ולא כדעת הנ"ב דדווקא ארוך וגוץ ביותר המה בגדר גרועים אבל ארוך וגוץ דעלמא ובינוני אינם נכנסים בגדר סימנים כלל. ומה שחקר הנ"ב דאריך וגוץ דעלמא פשיטא ולא היה צריך התנא לאשמועינן ג"כ לא קשה כלל להמעיין בח"מ ס"ק ל"ח שהקשה איך יש דעה להתיר בשמו ושם אביו בלא עירו הא וודאי התחזקו הרבה בעולם כמוהו וביותר קשה על האי דעה דמתיר בשמו לבדו אף בלא אביו הא כמה יוסף איכא בשוקא ותירץ באריכות משום דאיירי שידוע לנו שבעלה של זו הלך באותו הדרך. ועוד תירץ שם בהג"ה דלא אתחזק אחר נתעלם מן העין רק בעלה של זו ע"ש. ובהני תירוצי ניחא לי דיש דעה להתי' בשמו לחוד אף דכמה יוסף איכא בשוקא א"כ שפיר איצטרך לנו להשמיענו דמ"מ סימן גרוע אינו מועיל אף דאפשר דשמו לבד מועיל ולקמן בעניני עגונות נדבר בזה: (ג) ומעתה דנתבאר דדווקא ארוך וגוץ דעלמא הוה בגדר גרועין נראה לומר פשוט דארוך וגוץ ביותר הוה בגדר סימן אמצעי ואפשר אם ארכו הגיע לשיעור קפח המבואר פ' אלו מומין (דף מ"ה ע"ב) הוה סימן מובהק ופשיטא אם הגיע לשיעור תורן המבואר שם או לשיעור גוצא דאצבע המבואר שם נראה פשוט דיש לקובעו לסימן מובהק אף לאלו דעות המחמירין בשיעור דמובהק כפי שיתבא' בעז"ה דיש סברא לומר דכל הני עניני דנחשבין למומי גבי כהנים מיקרי שינוי להיות סימן מובהק וגם זאת דעל גדר מובהק ראיתי מבוכה בין הפוסקים בזה וטרם שנבאר זאת נקדים לבאר מהו ענין הפרש בין עסק טביעות עין שהוא ע"פ הכרת הפרצוף [פנים בין ענין עסק סימן ואשר יאמר כי הוא זה שעסק הכרת פנים ע"י הפרצוף ידוע שהשינוי בין פרצוף של אדם זה לאדם אחר הוא מעט מזעיר רק מחמת שענין טביעות עין הוא דווקא ביודעו ומכירו לשעבר לכן בהפרש ושינוי קל מכירו כי הוא זה ולא אחר. אבל ענין עדות דע"פ סימנים הוא אף במי שאינו יודעו ומכירו כלל רק שרואה אותו עכשיו עם סימנים הללו מעיד עליו. אך שצריך להיות משונה זה מרוב שארי בני אדם. אם הסימן אפילו סימן אמצעי עכ"פ הוא משונה בשינוי הניכר טובא לעין כל לאפוקי בטביעות עין דפרצוף השינוי הוא מועט. וסימן מובהק נחקור לפנינו באיזה גדר צריך להיות זרות השינוי עד שלא יהא מצוי דוגמתו בעולם כלל כמו שהביא הב"ש ס"ק פ"ב בשם המ"ב דדי שלא יהא מצוי רק בא' מיני אלף: והנה עדות דפרצוף פנים אף שבאמת שינוי הוא מעט מ"מ הוא יותר מחליט מסימן משום דזה ידוע האמור במשנה (סנהדרין ל"ח) להגיד גדולתו של הקב"ה שטבע את הכל בחותם א' ואין פרצופיהן דומין זה לזה. וכן איתא סוף ברכות בן עזאי ראה אוכלסא ואין פרצופיהם דומין זה לזה. א"כ ממילא הכרת פנים ענתה בם שמחליט ההכרה שזהו ולא אחר דהא לא נמצא בעולם שיהיה דומה לו בפרצוף הזה. משא"כ סימן אמצעי דוודאי גדרו לפי דברי המ"ב שאינו מצוי בקרוב דוגמא בשינוי זה במאה בני אדם או בכמה מאות אבל באלף תמצא אפשר שנים או שלשה מסומנים כך. דהא על מובהק קבע שלא ימצא רק א' באלף אבל אמצעי תמצא אף בפחות מאלף. וממילא סימן אמצעי דמצוי עכ"פ במעוטא א"כ עדות הסימן אינו מחליט שזהו ולא אחר משום דאף במאה בני אדם לא נמצא דוגמתו אבל בכמה מאות תמצא עוד דוגמתו והוה כמו אתחזק שיש עוד מסומנים ואפילו מובהק אשר שיעור אלף אם לא היו בעולם רק אלף בני אדם שפיר היה הדבר מחליט שזהו ולא אחר אך אחרי שיש בעולם כמה אלפים הני אדם פשיטא שיש כמה מסומנים בסימן מובהק הזה אם לא שנימא כאותן שיטות וסברות הפוסקים שקבעו שיעור למובהק שלא תמצא בעולם כלל דוגמתו אז יש לנו שפיר להעריכו בשוה לעדות דפרצוף וראיתי בנ"ב סי' ס"ה שחקר על הא דאמרו אין פרצופיהן דומות זה לזה על הרוב דברו אבל יזדמן א' בכמה אלפים הדומה לחבירו. ולבסוף מוכיח דזה ליתא אלא דדבר זה א"א להיות כלל ע"ש באורך. ולפי"ז ניחא הא דאיתא בחולין (צ"ו) דבעדים קטלינן גברא ולא בסימנים ע"ש. וכפי הנראה איירי שם מסימנים אמצעים למ"ד דהוה דאורייתא ע"ש בתוס'. וא"כ מבואר שפיר דעדים עדיפי דמחליטין שפיר שזהו ולא אחר, משא"כ סימנים אין בהם החלט גמור כנ"ל: (ד) והנ"ב סי' נ"א כ' וז"ל ובאמת יש לתמוה אי סימנים דאורייתא ע"פ הסוגיא ההיא א"כ למה לא קטלינן לגברא ע"פ סימנים ואף שיש לתמוה מ"מ מבואר כך בגמרא והרי זה חידוש גדול וא"כ קשה למה לא הביא הרמב"ם חידוש דין כזה ומסיק דאפשר הרמב"ם לשיטתו דסובר דסימנים לאו דאורייתא לפי כמה פוסקים שמושכים דעת הרמב"ם לזה אך אי סימן מובהק דאוריית' היה לו להרמב"ם להביא חידוש דין זה דגברא לא קטלינן אפי' במובהק אע"כ דשפיר קטלינן ע"פ מובהק עכ"ל: מה שחקר לומר דקשה לו למה לא הביא הרמב"ם חידוש דין כזה לק"מ דאף דנימא כדעת מפרשי הרמב"ם דהרמב"ם סובר דסי' דאורייתא גם כן לא קשה למה לא הביא חידוש דין כזה דזה לאו חידוש כלל דזה ודאי דעדים מחליטין הדבר בהחלט ע"פ הכרת פנים שזהו ולא אחר דהא אין דוגמתו נמצא כלל בעולם להיות דומה לפרצופיה. ולכן כתיב הכרת פניהם ענתה בם. משא"כ סימנים אף דנימא דמועילין מדאורייתא ע"פ גזה"כ וכדפרש"י סוף יבמות לענין אבידה וכן ראוי להועיל גבי עיגונא אבל גבי קטלא דכתיב עדים בקרא צריך דווקא עדים ע"פ פרצוף דמחליטין שזהו ולא אחר כנ"ל: ומה שקשה לו להנו"ב איך לא זכר הרמב"ם חידוש דין כזה לא ק"מ דהא בגמרא ג"כ בדרך שלילה נאמר ולא לחידושא איתמר אלא סתמא קאמר תדע דבסימנא לא קטלינן ולא הביא ע"ז שום ראיה כאילו הוא דבר שאינו צריך ראיה ואילו לא נאמר כלל הדבר ידוע ופשוט ולא צריך לומר כלל והטעם הוא פשוט הכל כנ"ל שעסק סימן אמצעי ודאי אין הדבר מחליט כמו העדות דפרצוף כנ"ל וקרוב בגדר דסימן אמצעי מחמת שעכ"פ אינו מצוי ושכיח כ"כ א"כ משקלו בבחינת ענין רוב דמועיל בכל מקום. אף דבממון לא מהני מ"מ גבי אבידה יש לחקור דאולי לא מיקרי המוציא מוחזק ע"פ המבואר בתוס' סופ"ק דכתובות. והעיר בזה הנ"ב סי' ל"א ע"ש ובמהדורא תנינא סי' סמ"ך ע"ש באורך: אבל גבי קטלא צריכא קרא עדים שיהיה הדבר חלושה ולא מועיל סימן שהוא במשקל רוב אף דאזלינן בקטלא בתר רובא דילפינן מחיוב מיתה על מכה אביו שאני התם דהא קודם מעשה מחזקין אותו ע"פ רוב דהוא אביו ובעיקר זה אמרתי נמי דלא קשה חקירת תוספת שם בחולין דאמרו הא מצינו שאשה שניסת ע"פ סימנים וקטלינן כשזינתה א"כ קטלינן ע"פ סימן ולפי הנ"ל ניחא דשאני התם דקודם מעשה שפיר נתחזקה לא"א ע"פ סימנים אבל גוף עדות לקטלא לא מהני בסימנים ודוגמא לזה ברמב"ם פרק