גליא מסכת חלק א פט

ע"ש. וא"כ נראה בעליל בראי' שאין עליה תשובה דכמו דמסיק בעה"ת שלא לתייג שעטנז ג"ץ גבי גט דאות הוא נקרא בלעדי התגין כמו כן אין לעשות קוצות בגט משום דנקרא יו"ד שמו עליו בלא הקוצות והנה טעם התרומות שכתב למנוע לעשות תגין דשעטנז ג"ץ מבואר שם במרדכי ריש גיטין ובטור וב"י סי' קכ"ה משום לעז גיטין ראשונים שלא היו נוהגין לעשותן ומשום חשש שיש סופרים שאינן בקיאים שיעשו כמו מקלות על האותיות לבלתי ידע לעשותן כהוגן וע"י כן יתקלקל הכתב שלא תהא נקרא אות הלכך טוב לחדול ולעשות כמנהג עכ"ל תרומות הביאו הב"י שם. ונראה דתרי טעמא הכל חדא נינהו דהטעם השני בא לפרש הטיב טעם למנהגא שמצא התרומות לחדול מלעשותן ולכאור' יש לדקדק טובא מפני מה יפול חששא דקילקול האות ע"י התגין גבי גט ולא גבי תפילין דנימא מה"ט למנוע אף בתו"מז דיש שם לחוש יות' לקילקול תמונ' אות ויפסלו מעיקרא אבל נראה פשיטות דדווקא בגט מצאו הראשונים עיקר סמך לדבר הזה בתלמוד גיטין (דף צ"ח ע"ב) שהזהירו על תמונות האותיות גבי גט ביותר שאמרו שם ולאורכי ווא"ו והזהירו עוד להרחיק רגלי ההי"ן מן גגן שלא יראה כחית כמו שאמר שם אביי בלמהך ע"ש בתו' ורא"ש בהלכותיו ובפסקי הרא"ש בסופו שהביא סדר גט מהרא"ש והעתיקו הטור בסי' קכ"ה וע"ש בב"י שהאריך בזה. עכ"פ מצאנו שכפלו אזהרתן גבי גט שלא ישתנו אותיות וקשה לכאורה הוא כבר מבואר הענין בפ' הבונה שהזהירו שלא לעשות ואוי"ן יודי"ן היה"ין חתי"ן ע"ש (ואי משום דנפקא לן התם מוכתבתם וכאן לא שייך זה הא כבר הארכנו בחיסר אות או נשתנה יש לפסול בגט בפשיטות מסברא) וביותר יש לדקדק לפי פי' שהובא שם בתו' שהזהירו בגט להאריך ולהרחיק יותר ע"ש ונראה לי טעם ברור לזה משום דהענין הוא דתו"מ אינו נקחין אלא מן המומחה ואומן שיודע לאמן את ידו בזה במעשה הכתב והמכתב ואמרו תפילין בי רב חבו שכיחא ופירש"י שם היינו סופר אומן על מעשה התפילין ולפיכך אינו צריך להזהירו על אותיותן להלכותן כמשפטיהם שמסתמא למד מנעוריו לאמן את ידיו במעשה הכתב ובכל דרכיו שיכל את ידיו להיות נזהר לעשותן כתמונתן ולפיכך לא חששו הראשונים עליהם למונען בעשיות תגין משום חשש שלא יהיו בקיאים בעשייתן ויעשו מקלות ויקלקלו האותיות ובפרט להנהו פוסקים דמכשרי אפילו בתו"מ בלא תגין ואמרו שהתגין המה רק למצוה מהמובחר א"כ הוה לכאורה לחוש שמא יצא שכרו בהפסדו להפסיד את גוף האות ע"י התגין ולמונען לכתחילה אבל לפי המבואר שמסתמא לא יקרב לעשות תומ"ז כי אם סופר אומן בזה שלא יקלקל האותיות משום שידוע להן לעשות התגין כהגון וכראוי להם קוין דקין בלא קילקול אמנם גבי גם אמרי בריש גיטין שם סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ומפרש"י שם סופרי הדיינים אשר רגילים לכתוב כל שטרי גיטין א"כ נראה שבימיהם לא היו לוקחים אומן מן בי בר חבו על כתיבות שטרי גיטין אלא סופרי הדיינים אשר צריכים להיות אצל ב"ד סופרים כאמור בסנהדרין ל"ז שמעמידין לדיינים ב' סופרים לכתוב דברי המזכין והמחייבין ולכתוב כל פסקי דינין אלו הסופרים רגילים לכתוב גם שטרי גיטין ועליהן אמרו בתלמוד דהואיל והמה שכיחי בקביעות לפני הדיינים יודעין ובקיאין בהלכות גיטין שמהצורך לכותבו לשמן. עכ"פ בפשיטות נראה לומר דסופרים של הדיינים אינו אומנים באומן ידיהם במעשה הכתב והמכתב הואיל ואין לזה עיקר וצורך להם בקביעות כי עסקיהם לכתוב עניני דין ומשפט ולא אומן מן כתב אשורית ולפיכך אמרו רז"ל שם בגיטין אזהרות יתירות על ה"א דלמהך ועל ואוי"ן משום דספרו דדייני אינן רגילים במכתב ע"ד סחור סחור אומרים לנזירא בתופס דבאמת איי בו קפידא רק בתורף צריך ליזהר לכן די בסופרים דדייני אף שאינן בקיאים במעשה הכתב דרובא דגט טופס הוא ועל עניני התורף באמת הזהירו רז"ל להם שעכ"פ יהיו נזהרים בזהירות טפי מחמת העדר בקיאות אומנת מנעורות' על מעשה הכתב כנ"ל וא"כ סמך וסעד ברור לדברי התרומות הנ"ל שיסד טעם נכון למנהג שמצאו למנוע עשיות תגין כי דווקא בגט יש לחוש להרבה סופרים שאין בקיאים במעשה הכתב על מכונן משום דאין זה עיקר אומנתן א"כ יקלקלו את האות: ועתה הקורא נעים הבט וראה שאף בתו"מ שלא חשו והזהירו בעשיות תגין דשעטנז ג"ץ מקילקול האותיות מהטעם שערכנו שהואיל ועושי תומ"ז אומנים המה מנערותם לזה אינו חוששין להם (כמו שלא עשו גזירות גבי כהנים ואמרו זריזים המה מעצמן) מ"מ על קוצות שמאלית של היודי"ן עשו האחרונים לנו אזהרות גדולות כמו שמבואר בב"י באות יו"ד שהעוקץ יהיה למטה קטן ויעקם הרגל של יו"ד פן תדמה לחי"ת ע"ש. ובספר ברוך שאמר דף י' ע"א מסיים וז"ל ויעשה הקוצות קטנים ודקים שלא יקלקל היו"ד עכ"ל והדין עמו שמחמת שהוא קטן שבקטנים בכולן קרוב לקבל תמונת נפסד בנקל יותר משארי אותיו' וצריך להיות נזהר עליו ביותר כי אותיות דשעטנז ג"ץ אינן מקבלים כ"כ הפסד בנקל כמו יו"ד ואם על כל אותיות דשעטנז מסקי הפוסקים להלכה פסוקה בשו"ע למנוע עשייתן מחשש קילקול ק"ו בן בנו של ק"ו שיש למנוע עשיית קוצות שמאלית של היודי"ן מה"ט פן יקלקלוהו שהוא מוכן להיות מקבל הפסד כנ"ל ונתייסד ביסוד גמור שראה תה"ד שלא נהגו בגט בקוצין של ר"ת ובסי' ר"ל כ' שלא נהגו לפסול אבל בסי' רל"ו כתב שלא נהגו סתמא ולא כ' לפוסלו משמע שמנהגא היה אפילו לכתחילה שלא לכתוב. ע"פ דברינו הוא מנהג וותיקין כמו מנהג שנקבע למנוע הגין דשעטנז ובזה יש לפרש מנהג הוא אפילו למדרש בפירקא להלכה קבוע בעיקר לדינא למנוע לכתחילה לעשות קוצות שמאלית מאלו טעמים המתקבלים אשר חקרנוהו על מכונו. והנה ראיתי בתרוה"ד סי' ר"ל ורל"ו שהביא דברי האו"ז שכתב שם לאסור כתב מעשי"ט ומסיים דלא גרע מקוש"י דמעכב ע"כ חשש התה"ד לדבריו דמחמיר על קוצות שמאלית אפילו בגט ואח"ז דחק א"ע בעל תה"ד לישב המנהג שראה שאינן עושין קוצות הללו בגט ואמר שע"כ כוונת או"ז במאי דכ' על כתב מעשיט"א דלא גרע מקוש"י כוונתו על רגל ימיני כפרש"י אבל פי' ר"ת בקוצות מודה א"ז דלא מעכב ומסיים עוד תה"ד שם וז"ל ואע"ג דהתו' דחו פרש"י א"ז סבר דאינו נדחה פרש"י לגמרי דהא מייתי אף פרש"י כמו פיר"ת לפסק הלכה בה' תומ"ז עכ"ל. ובלי ספק אצלי שבחנם טרח בעת"הד בטרחא שלא לצורך לחקור על דעת של האו"ז. כי נראה בעליל ברור שדעת או"ז הוא כמו דעת הריב"א אשר הובא במרדכי ריש גיטין שמצריך בגט אפילו שעטנ"ז בתגין שלהם כמבוא' שם במרדכי הנ"ל באורך במלתא בטעמא דמייתי מפ' הבונה דמפרש שאותיות דבעי זיוני פטור אפילו בשבת כשעשה בלא תגין א"כ לא מקרי אות כלל ע"ש ולפיכך צריך נמי לפי"ז קוצי השמאלי של יו"ד כנ"ל דחד דינא להם וכמו שהארכנו לעיל דר"ת אינו סובר בשום אופן כריב"א אלא כסה"ת שמסיק במרדכי שם למנוע תגין דשעטנ"ז משום דסוב' דאות מקרי בלא התגין ואינן אלא לדרשא ע"ש וראי' ברורה לזה דע"כ סובר א"ז כרי"בא ולא כר"ת מוכח ממאי דכתב בהל' תפילין לפרש קוש"י האמור בתלמוד לעכב פירושו בין רגל ימין או קוצות שמאלית כמו שהביא תה"ד בשמו שם מקשה לכאורה איך מזכה שטרי לבי תרי דממ"נ קשה אם אפשר לכווין פירש"י בתלמוד בלא קושיות שערער עליו ר"ת שיש איזה תירוצים ע"ז א"כ מנ"ל לפרש כלל בכוונת התלמוד על הקוצות דמעכבין דהא לרש"י אינן מעכבין ואם מפרש כר"ת דקוש"י פי' של שמאל ממילא סובר כר"ת דנדחה פירש"י ע"י הקושית שערער עליו ר"ת ומדתפס א"ז שם שני הפירושים במאמר התלמוד קוש"י מוכרח מאוד דסובר דלא כר"ת אלא טעמו ונימוקו דסובר כסברת הרי"בא הנ"ל דבלא תגין אין שם אות עליו מעיקרו ואפילו בשבת פטור לגמרי אם עשה בלא תגין דשעטנ"ז וכן כשעשה יו"ד בלא קוצות דלא גריע מתגין כנ"ל באריכות מזה דכתב ר"ת על תגין דשעטנ"ז דלא גרע לפסול בחסרון מקוש"י ע"ש. ולפיכך שפיר אמר דיש לפרש בכוונת התלמוד דקוש"י מעכב בין רגל ימיני או קוצות שמאלית דשניהם שוין בערכן דכמו שחסר רגל אין שם אות עליו הכ"נ בחסרון קוצין אין שם אות עליו וע"כ שהיה לא"ז סברות לתרץ קושית ר"ת דלאו"ז סובב כל הקושיות של הר"ת גם על חסרון הקוצות כמו על חסרון הרגל דאין לחלוק ביניהם דנפסד צורות אות בחסרון זה כמו זה וא"כ לשיטתו שפיר מאוד שכתב בפשיטות לפסול בחסרון קוצות אפילו גבי גט כמו הרי"בא הואיל ואין שם אות עליו בחסרון וזה ברור. וע"פ הדברים האלה אחשוב לומר שמה שכתב המרדכי שם בריש גיטין וכן מצאתי בדברי רב ממגנצא שכתב צריך הסופר לכתוב כתיבה תמה ומזויינת כל אות ואות ושלא לחסור אפילו קוצו של אות א' ע"כ כוונת המרדכי הוא על או"ז הנ"ל דקיימי בחדא שיטה עם הרי"בא הנ"ל דמפרש קוש"י האמור בתלמיד כולל שניהם הרגל והקוצות דחד דינא אית להו ולפיכך סובר לפסול בגט נמי בחסרון קוצו אבל אנן דלא סבירא לן כהריב"א בזה דהא מנהג להלכה קבועה למנוע תגין דשעטנ"ז בגט ממילא ימנע גם עשיית הקוצין מה"ט כנ"ל: והנה החכם אב"ד מסלאנימא בראותו שנלחץ מאוד מהראי' שאין עליו תשובה שהבאתי מעיקר דברי ר"ת שעיקר פסולי בתגין דשעטנ"ז הוא משום דלא גרע מקוש"י משמע מפורש דבתגין קרוב יותר להיות נפסל מקוש"י ואנן מכשירין בגט תגין מכ"שכ דכשר בקוצין ורצה לדחוק בדחיקא רבה לדחות זה ע"פ מאי דדחק א"ע בתה"ד רל"ו שם במה שרצה לומר מתחילה שם דקוש"י שמאלית פוסל בגט וא"כ מוכח דבחסרון דיבוק דשין ועין פוסל נמי בגט בפשיטות דהא בהגמ"יי איתא שם על פירודין דשי"ן ועי"ן פסול בתפילין משום דלא גרע מקוש"י ומעתה דבגט פסול קוש"י מכ"שכ שיש לפסול פרודין דשי"ן ועי"ן ודחק א"ע שם לומר ולפרש דאפשר לומר דקוש"י הוא פסול מטעם חסרון אות ולפיכך שפיר פוסל נמי בגט אבל פירודין שי"ן ועי"ן הוא רק מטעם כ"ת לכן אינו פסול רק בתפילין ולא בגט ומוהר"מ בהגמ"יי דיליף זה מזה ה"ק דכמו בחסרון כ"ש מקוש"י נעשה חסרון אות כמו כן בחסרון פרוד כ"ש נעשה הכתיבה אינה תמה ובענין הזה רצה האב"ד הנ"ל לפרש בדרך הזה דברי ר"ת היינו אף שכתב דחסרון תגין לא גרע פסולייהו מקוש"י מ"מ קוש"י גריע הוא מינייהו דקוש"י פסילו משום חסרון אות מיפסל אפילו בגט ותגין דשעטנ"ז אינו אלא מטעם כ"ת וכשרין בגט ע"כ דברי האב"ד הנ"ל ואינן אלא דברי תימה ועל הראשונים אנו מצטערין על דברי תה"ד שבא לחלוק בין אינן שוין הייני פירוד שי"ן ועי"ן עם קוש"י דשאיטות דברי מוהר"ם הנ"ל משמע בפשיטות דבחדא מחתא מחתינהו ותה"ד דחק בדחוקא רבה להוציא הדבר מפשטן עכ"פ באמת ב' ענינים נינהו קוש"י עם פירוד שי"ן ועי"ן. אבל האב"ד בא לחלוק עלינו את השוין דזה ברור בפשיטות דקוש"י עם התגין דשפעטר) שורש ועיקר אחד להם או שניהם מטעם חסרון אות לסברת ריב"א או מטעם משפטי הלכותיהן להתרומות והר"ת ועוד לסברתו יקשה לן טובא דעל מאי דאוקמה התלמוד לפרש המשנה בקוש"י מקשינן פשיטא משום דבחסרון קוש"י אינו אות הוה לי' לתלמודא לפרש בחסרון תגין דפשיטא אין שם חסרון אית הואיל וכשרין בגט ובתפילין ומזוזה פסולין לפיר"ת ולמה נאיד התלמוד מזה להק"ג אלא ע"כ דדברי כנים ואמיתים דאין הפרש ביניהם כלל בין קוש"י ובין תגין ואוקימתא דקוש"י כולל נמי להתגין והקו' אשר יכול בתלמוד על קוש"י תסוב נמי על תגין ובני חדא בקתא נינהו ביסוד ושורש אחד להם ועל תה"ד לא קשה זו דלפי מאי דמחלק בין פסול דשין ועין לקוש"י דקוש"י גרע דלא היה אות כלל ונפרד הוה אות ופסולו רק משום כ"ת א"כ הוה לי' לתלמודא לאוקמי נפרדין משום דיש לומר דאוקימתא דהק"ג הוה מדובק הנפרדין כפרש"י ומה לי פסול דנפרד או פסול דנדבק והיינו הך: ודע דגם זאת אין לנו לומר ולפרש דר"ת סובר כסברות רא"מ שהובא בהגמ"יי וב"י סי' ל"ו והגאון הביאו בשו"ע בבאוריו ע"ש שהעלה דתגין דשעטנ"ז אינו כעין מקלות אלא זווית מגוף האות ואשמעינן שראשיהן של האותיות הללו צריכין להיות מרובעים ולא עגולים וע"ז כתב שפיר הר"ת דאם חסר רבוען ונעשו עגולות פסולות דלא גרע מקוש"י ובחסר רבוען פסול אפילו בגט ולפי"ז