גליא מסכת חלק א פ

אפי' לדעתו חדא כי יש לי אריכו' דברי' בקונ' אשר הערכתי מכבר בעסק עגונ' אחת ולא רציתי להעתיק כל הדברים לקו"נ הזה פן יתארכו הדברים לכן אפס קצהו נעתיק לנ"ד אשר קבעתי מסמורים להלכה קבוע לדין ולהורות דבכל מקום שאנו אומרים אם ניסת לא תצא יש לנו לומר כמו כן דבאם אין הבעל כאן והלך למדה"י שמהראוי להתיר לה להנשא אפילו לכתחילה כי עיגונא דאיתתא כמו דיעבד דמיא והוא ברש"י גיטין (דף י"ט ע"א) כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק מפר"שי היינו באם הולך הבעל לדרכו או ניסת ע"ש עיין סי' קמ"ט בב"ש ס"ק ד' גבי נתייחד עם אשתו אחרי הגירושין דהוה ספק מקודשת הביא שם דעת המרדכי דניסת לא תצא וה"ה אם הלך הבעל למדה"י ע"ש ועוד עיין בב"ש סי' קמ"ח ס"ק ב' מזה ע"ש ועיין בר"ן סופ"ק דכתובות בסוגיא דארוס וארוסתו דקרו ליה דיעבד והקשה הר"ן הא העובר מתירין לכתחילה ומתרץ משום דאם באנו להחמיר יהי' העובר פסול לגמרי מלבוא בקהל מיקרי דיעבד ע"ש ועי' ברא"ש ובת"י וכן כ' רש"י ואתה בא לפסול העובר ע"ש ומקור נאמן ליסוד ושורש דבר הזה היא גמרא ערוכה דאיתא בגיטין דף ס"ו ע"א דבמקו' הסכנ' כותבין ונותנין אף שאין מכירין וכן פסקו בשו"ע סי' ק"כ סעי' ג' ועי' בסי' קמ"א סעי' י"ט ועי' ברמב"ם פ"ב מגירושין דלהמסקנ' דשעת הסכנה כו' אין צריכין כלל לבבואה דבבואה ע"ש בכסף משנה באורך וכבר מלתי אמורה שהרבה דברים הרצתי בזה העיקר לעשותו יתד תקוע כי עיגונא דאיתתא שקולה אצל חז"ל כמו אפוקי איתתא מבעלה ובכל מקים שאמרו ניסת ל"ת ונפקע האיסור עי"ז כמו כן משום עיגון שלה ג"כ מפקיעין ועיין סו' סי' קס"ד דמדמה אין היבם כאן לניסת לכהן ע"ש ועיין בבאר הטיב סי' קמ"ח מביא בשם מהר"י בן ל"ב אי די אם הלך לדרכו או בעינן דווקא מדה"י ע"ש. וא"כ בנ"ד שאין הבעל כאן וגרע טובא מהליכות מדה"י ואין לך שעת הסכנה יותר מזה שאין מהראוי לעגן אות' אפילו להראב"ד ולהר"ן בפ' התקבל דמביא שם דאחרים אומרים דלא אמר רב המנונא לכתחילה אלא דיעבד ע"ש והוא כיון להראב"ד הנ"ל עכ"פ בנ"ד נמי כדיעבד דמי אחרי שא"א להשיג גט אחר מן הבעל בשום אופן א"כ נאסרת בכבלי עיגון לעולם וכדאי' בר"ן סופ"ק דכתובות בעובר שנולד מארוס ע"ש: עוד מצאתי עמוד שני שיש לסמוך כאן להתיר אפי' לדעת הראב"ד והוא ע"פ מאי דמסיים מע"ל בסוף השאל' בזה"ל ובפרט בנידון דידן הגם שעדי' אין כאן ידים מוכיחות יש כאן עכ"ל ובאמת הדבר שיש כאן אומדנות מוכיחי' ורגלים לדבר שכן הוא כפי המבואר בשאלה שאמרו באותו מקו' שנסע המ"ץ לסדר ג"פ ואף אשת הרב אמרה כך רק שאינה ידוע בבירור גמר הדבר לכן נראה להתיר אפילו לראב"ד דהנה בלא"ה יש כאן בית מיחוש בנ"ד ותמהתי למה לא עמד מע"ל על מבוכה זאת דלכאורה אפילו להרמב"ם דרב המנונא נאמנת לגמרי קאמר עכ"פ מבואר בשו"ע ריש סי' י"ז דהאידנא דנפישי חוצפא ופריצותא איתרע חזקה דאינה מעיזה והובא זה בב"י בשם הרמ"ה וא"כ נפל כל התירא בבירא: אמנם יש לנו לדון ולומר היתר גמור בנ"ד אפילו האידנא דהא איתא סי' קנ"ד סעיף ז' בטוענת אין לו גבורת אנשים דנאמנת וכופין איתו להוציא ולמדו הפוסקים דבר זה מדרב המנונא דאין אשה מעיזה בדבר שהבעל יודע ומסיק שם הרמ"א ג"כ האי סברא דהאידנא שיש נשים חצופות אינה נאמנת ומסיים שם הרמ"א דמ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת עכ"ל: ונראה לי שיש לנו להוכיח דבר הזה מירושלמי מפורש דהנה בסי' קט"ז סעי' ו' הביא השו"ע דינא דמשנה דסוף נדרים דהאשה שאמרה טמאה אני למשנה אחרונה אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר ומסיק שם הרמ"א אבל היכא שיש רגלים לדבר נאמנת ע"כ ודבר זה יש לו מקור מהירושלמי שהביא הדרכי משה וז"ל אמרה טמאה אני נתנה אמתלא לדבריה נאמנת לא נתנה אמתלא אינה נאמנת ע"ש נמצא אפילו למאי דקי"ל כמשנה אחרונה מ"מ כשיש גם רגלים לדבר נאמנת ומסתמא כופין אותו להוציא כמו שהיה הדין למשנה ראשונה ועוד ראיה מפורשת מעובדא דסוף נדרים דאמר שם מחמת אומדנא ורגלים לדבר דאיתתא שריא מחמת דאי עביד איסורא הוה אירכוסי מירכס ע"ש ועי' תו' פ' אע"פ דף ס"ג ע"ב שם דמפרשי דקאי על הבועל דקי"ל דמרוכל תצא בדבר מכוער והתם הוה דבר מכוע' דקמהרזקי לביתא ביחוד עם הנואף ע"ש וע"י רגלים לדבר ואומדנא דלא קמירכס ואף בעובדא שניה שהובא שם בסוף נדרים דחס הנואף שלא ימות הבעל שרינן אותה להבועל ועי' עוד בתו' סוף פ"ב דיבמות וברא"ש שם האריכו לפרש דאיירי הנהו עובדא דאמרה טמאה אני ואמירתה עם רגלים לדבר של דבר מכוער מהני לה לאוסרה עצמה על בעלה לפיכך אמרינן שם דמ"מ ע"י אומדנא דאירכוסי שריא ע"ש באורך והביאו הח"מ ס"ק כ"א והב"ש ס"ק כ"ג גם בס' בית מאיר וביאורי הגאון האריכו בביאור דבריהם ע"ש עכ"פ מהני עובדא דסוף נדרים מוכח דע"י אמתלא ורגלים לדבר שרינן עכ"פ להבועל אפילו לשיטת תו' דפ' אע"פ ואפש' דלהבועל קילא טפי דקי"ל דניסת לבועל ויש לה בנים לא תצא עי' סי' י"א. וא"כ נראה ברור לומר דהאי ענינא דמביא הרמ"א דהאידנא שיש חוצפא דאיתא חזקה דהעזה ממילא ראוי לדון כמו דקבע הראב"ד דאסורה לכתחלה ומותרת בדיעבד וכן מסיק הב"ח הובא דבריו בב"ש ובח"מ ע"ש ואף לפי מה שפיקפקו על הב"ח בזה מ"מ אף דנימא דאפי' ניסת תצא האידנא ואלימא האידנא מדעת הראב"ד קביעות איסורה עכ"פ לא אלימא מאיסורה דבועל דאמרינן ג"כ בו בניסת בלא בנים תצא ואעפ"כ חזינן דרגלים לדבר דמצינו בעובדא שם בסוף נדרים התירו האי איסורא ממילא נכון וברור לומר דאף האי איסורה דקבוע בנ"ד הן מדעת הראב"ד דמבוא' דמותרת בדיעבד בפשיטו' דאומדנות ורגלים לדבר שיש בעובדא שלנו מתיר לגמרי ואף האי ענינא דחייש הרמ"א בפשיטות יש להתיר אף דנפישי חצופות מ"מ הרגלים לדבר מועיל כדמסיק הרמ"א בסי' תנ"ד דבטענת גבורות אנשים מועיל ענין דרגלים לדבר אפילו בזמן הזה ויש ללמוד ולחקור ביאור דבר הזה מהא דלמשנה ראשונה הוה אמרינן דנאמנת לומר טמאה אני לך מטעם חזקה דאי לאו קושטא לא היתה מבזה לזלזל א"ע בכך ומשנה אחרונה ראו שנתקלקל הדורות ואיתרע חזקה זאת שראו משום עיניה נתנה באחר מזלזלה עצמה להוציא מגמתה אל הפועל מ"מ אף למשנה אחרונה לפי הירושלמי שהביא הד"מ סי' קט"ז מועיל אמתלא ורגלים לדבר שנאמנת משום שע"י שנים יקום הדבר היינו החזקה דמזלזלה עם הרגלים וכן מבואר בתו' וברא"ש סו"פ ב' דיבמות דף ך"ד דדבר כיעור עם אמירתה טמאה אני מועלת ע"ש באריכות אפילו למשנה אחרונה וזהו דברי הרמ"א בסי' קט"ז הנ"ל שם סעי' ו' משמע דאפי' האידנא דנפישי חצופות נאמנת להיות נאסרת כמו למשנה ראשונה וכופין אותו להוציא אף שידוע שאם אין דינה להיות נאמנת הוה גט מעושה שלא כדין מ"מ כפינן אותו ומפקינן אשה מבעלה. א"כ ענין דנ"ד אפילו לשיטות הראב"ד ואף לדברי הרמ"א בסי' י"א דנפישי חציפות אינה נאמנת לא גריע קביעות איסורא מאיסורא דטמאה אני לך למשנה אחרונה דאינה נאמנת ומ"מ כשמצטרף עוד ענין אמתלא ורגלים לדבר נאמנת וכי היכי דהתם מועיל רגלים לדבר כמו כן בנ"ד ראוי לצרף חזקה שאינה מעיזה לאומדנא וידים מוכיחות שיש כאן ורגלים לדבר שהיה גט בודאי ביניהם ולהתירה בפשיטות לכל הדעות בלי שום פיקפוק כלל וכלל: עוד מצאתי ראיה שיש ע"פ אומדנות וידים מוכיחות להתיר מתשובת הר"ר אלעזר מוורדן הביא המרדכי סוף יבמות שדיקדק מהא דתנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא נקיט לעולם משום דלאו לעולם הוא ונראה שתלו חז"ל על חכמי הדור שישכילו על ענין המאורע והאריך מאוד למצוא עלילה להתיר אשה שנתעגנה ארבע שנים שנטבע בעלה וחזקות מוכיחות שנטבע כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים וכן כתב ר' אברהם ב"ר משה כו' וכמו בצורבא מדרבנן סמכי אאומדן דעתא דאי אסיק קלא אית ליה כמו כן בלא צורבא מרבנן יש לסמוך אאומדן דעתא דמאי שנא ע"ש באורך. א"כ מוכח דרגלים לדבר מתיר את האיסור אשר קבעו חז"ל במים שאין להם סוף. ואף דמסיק המרדכי לחלוק על זה ע"ש דסברתו דאנן חזינן דהחמירו חכמים באיסור דמים שאין להם סוף ולית לן לבדות מעצמינו ענינים כאילו. אבל בנידון שלנו נמצא מפורש בירושלמי דאמתלא מהני אף למשנה אחרונה וכן בענינא דסוף נדרים מפורשין היתרא בזה: ומעתה שחוברה לה יחדיו שני העמודים הללו היינו הואיל ואין הבעל לפנינו ראוי לומר שהראב"ד היה מתיר להיות נישאת לכתחילה דהא אחרי שאין הבעל בנמצא לגרשה כדיעבד חשיבא אף גם זאת עמוד השני שעסק אומדנא וידים מוכיחות רגלים לדבר שכנים דבריה שכיר מצטרף לחזקה דלא מעיזה להתירה בפשיטות עיין עוד בהרא"ש פ"ב דיבמות שם בסוגיא דרוכל דכ' דבר מכוער עם קלא שניהם כאחד מצטרף לאסור אשה על בעלה אף דלאסור אשה בעינן דווקא עדים ע"ש באריכות: ואף גם זאת אין כוס בית מירוש בנ"ד ממאי דאמרה האשה הזאת שהיה ביניהם קטטה ורצה להמיר וע"י התאמצות השיגה אצלו הג"פ ומבואר שם סי' י"ז סעיף ב' די"א דאם היה ביניהם קטטה אינה נאמנת לומר גרשתני והוא מהרא"ש סוף נדרים ותו' ב"מ דף י"ז ע"ב. זה אין לנו לחוש כלל מכמה טעמים חדא כבר חקר בס' בית מאיר דהא בעינן דווקא קטטה המבואר בסי' הנ"ל סעיף מ"ח שהוחזקה פעם א' שקרנית שאמרה גרשתני ונמצא שקר והוא הלמוד ערוך סוף יבמות: ועוד נראה אף דנימא דבכל ענין קטט אינה נאמנת מ"מ בנ"ד לא שייכי כלל זה דהנה שם ביבמות בפ' האשה שלום מפרש בגמ' שם מ"ט דקטטה ופליגי התם תרי אמוראי חד אמר משום דמשקרא וחד אמר משים דאמרה בדדמי ע"ש וא"כ נחזי אנן להאי מ"ד דחיישינן דאמרה בדדמי ליכא למיחש בגירושין כלל לקטטה ואפילו להאי מ"ד דחיישינן למשקרא מותרת כאן דהא בנ"ד ליכא עדים שהיה קטטה והאשה בעצמה החזיקה עסק הקטטה. כה"ג בפשיטות מהימנא דאי בעי לא היה אמרה כלל. וע"ש בריש פ' אשה שלום מיבעי לתלמודא החזיקה היא מלחמה אי מותרת מחמת מיגו או הואיל וטעמא דמלחמה משום דאמרה בדדמי ולכן אינו מועיל ע"ש. ועוד קמבעי שם בע"א במלחמה ולא אפשיטא ואח"ז קבעי שם בדף קט"ז ע"ב עד א' בקטטה ע"ש. ולכאורה יש לעיין למה על ע"א קמבעיא בין במלחמה ובין בקטטה אבל האי בעיא דהחזיקה לא קבעי אלא במלחמה. ולמה לא קבעי אף בקטטה היכא דלא ידיע קטטה רק היא בעצמה אמרה שהיה קטטה: ואמרתי מזה להוכיח דהא דאמרינן שם קט"ז ע"א לאוק"י עסק קטטה שהוחזקה שקרנית בעדים מה שאמרה גרשתני הוא דווקא ונח למצא לן קטטה בעסק אחר כמו מומר שהמציאו אחרונים שם סי' י"ז סעי' מ"ח. דלפי"ז דבעינן דווקא שהוחזקה שקרנית ע"פ עדים מה שאמרה מקודם גרשתני בפשיטות אנפי דא לא משכחת לה כלל אם לא שידוע זאת בעדים שנמצאו על זה אבל לא שייכא לומר בזה שהיא החזיקה קטטה בכה"ג שאמרה כך לפנינו שפעם אחת אמרה גרשתני ונמצאה שקרנית דמי פתי יגלה שיקרא שעשה מכבר אבל אי נימא דאף מומר והדומה לזה נקרא קטטה כמו דחקרו האחרונים א"כ הוה ליה לתלמודא למבעי החזיקה היא הקטטה עוד שר לומר דמזה הכריע הרמב"ם שם בפ' י"ג דכ' טעמא דקטטה משום דמשקרא וחקרו האחרונים מאין הכריע הרמב"ם כך דילמא הלכה כמ"ד משום דאמרה בדדמי ע"ש אבל הרמב"ם דייק מדלא קמבעי תלמודא החזיקה היא קטטה אע"כ דעיקר טעמא דקטטה משום דמשקרא א"כ פשיטא דהחזיקה היא נאמנת משום מגו דאי בעי' לשקרה לא היתה מחזקת כלל הקטטה אבל לטעמא דאמרה בדדמי היה מהראוי לאיבעי בהחזיקה קטטה כמו החזיקה מלחמה דטעמא משום דאמרה בדדמי: