גליא מסכת חלק א עט

מטעה את הרואה לומר דכוונת הר"ן דאין איסורא מצד הדין אלא משום תקנה אבל באמת לא כיוון הר"ן מעולם לזה. ובודאי כוונתו למה שהארכנו לעיל דהכל באמת והכל בדין דמאי עסק תקנה שייך כאן לאסור את בעלה עליה אלא כוונתו דמשום חזקה הימנוהו כנ"ל: וע"פ הני פירושא מתפרש לנו על הנכון מאוד כל הסוגיא דסוף נדרים דמיבעי שם אמרה לבעלה גירשתני מהו. ודקדקתי דהל"ל האשה שאמרה כו' כמו דקבוע מימרא דרב המנונ' בכל מקו' בהאי לישנא האשה שאמרה כו' וכאן נקט סתמא אמרה כו' לכן נראה דקמבעי על המשנה דנקט שלש נשים האומרת טמאה כו' וקבעי אם אמרה גירשתני מהו ועל המשנה קאי ומשו"ה מפרש רש"י ואם אשת כהן אסור לו להחזירה דרש"י מפרש כמו דמשמע פשט השמועה שם דמסיק לעיל שם דמאי דאיתא במשנה טמאה איירי באשת כהן ומיבעי איך הדין כשהאשה זאת אומרת גירשתני וסברת רב המנונא הוא דהאי חזקה דאינה מעיזה אשה בפני בעלה עדיפא טובא מעסק חזקה דאיתא בענין טמאה אני לך. ולכן מהראוי לומר דלמשנה ראשונה בפשיטות כמו דהאי חזקה דאי לאו קושטא לא הוה מזלזלה עצמה מהני לקבוע איסור על הבעל. הכ"נ גבי גירשתני מהימנא היא לקבוע איסור על בעלה כהן אף דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה דהלכה כרבא בסוגיא דאשתך זינתה שם בקדושין דף ס"ה ע"א. מ"מ כאן יש חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה לומר כך א"כ אנן סהדי דקושטא קאמרה וסברת רב המנונא דאפילו למשנה אחרונה דראו בדורות האחרונים שיש לחוש שמא מחמת עיניה נתנה באחר אינה מקפדת על זילזולה והורע האי חזקה אבל האי חזקה אלימא לן טובא טפי דאפילו אם עיני' נתנה כו' מ"מ אין אשה מעיזה בפני בעלה לומר שקר מיחלט מילתא דידוע לבעלה וע"כ דקושטא הוא והוה כמו סהדי דאנן סהדי דלא הות מעיזה לשקר ונאמנת לקבוע איסור על הבעל כמו ב' עדים ורבא פליג וסובר איפכא דהאי חזקה דמעיזה לא אלימא כלל וגריע טובא מהאי חזקה שיש גבי טמאה אני לך דנא מזלזלה נפשה אף זימנין דתקיף לה גברא. אבל כאן ע"י כעס שיש לה עמו מעיזה בפניו. אבל מ"מ לא קמבזה נפשה משום כעם שיש לה על בעלה. ולפיכך סברות רבא דאפילו למשנה ראשונה אינה נאמנת לומר גרשתני משום דזימנין דתקיף לה גברא לידי כעס מעיזה וסברות פלוגתתן דומה לפלוגת' דפליגי רב ושמואל בפ' המדיר (דף ע"ג) בחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילות זנות דרב אלימא ליה האי חזקה וסובר גבי קידשה על תנאי וכנסה סתם דנעשה קדושין גמורין ע"י ביאה ואפילו קיבלה קדושין אחר זה מאחר לאו כלום ושמואל סובר דהאי חזקה לאו כלום ואינה צריכה הימנה גט ואם קיבלה קדושין מאחר הוה קדושין ע"ש. עכ"פ נתבאר דענין אמרה גירשתני דומה ממש לענין טמאה לך דאית' במשנ' ובשניהם טעמא דהימנוה מחמת חזקה שם במשנה הוה חזקה דכסופא והכא הוה חזקה דמעיזה ופליגי רב המנונא ורבא איזה חזקה מהן עדיפא וא"כ לשניהם ניחא מאי דלא נקט המשנה רק שלש נשים ולא קתני ארבעה היינו אומרת גירשתני רב המנונא אומר דמשו"ה לא נקט גירשתני משום דהתם אפילו למשנה אחרונה נאמנת ורבא אומר דמשו"ה לא נקט גירשתני דהתם אפילו למשנה ראשונה אינ' נאמנת: וכל הסוגיא משמע כהרמב"ם דקמבעי אמרה גירשתני משמע דקאי על ענינא המפורש במשנה איך הוה הדין וממילא רב המנונא דמסיק דנאמנת אפילו למשנה אחרונה מסתמא הוה הדין כמו דמבואר במשנה דאפילו כתובה אית לה ואם הוא כהן יש לה כח להיות נאסרת עליו ורש"י דמפרש מי מהימני ואם הוא כהן אסור להחזירה משמע דסובר כרמב"ם דלשיטות הראב"ד דסובר אפילו למאן דסובר דמהימנא הוא רק לחומרא ולא לקולא הי' לו לרש"י לומר אם הוא כהן אסיר לדור עמה וממילא הוה משמע דזהו רק לחומרא אבל עדיין היא צריכה הימנו גט אבל השתא דנקט רש"י אסור להחזירה משמע דאי מהימנא חשבינן לה שפיר לגרושה גמורה והוא בא להחזירה ולכן בכהן אסור להחזיר גרושתו ומאי דלא מפרש רש"י מהימנא להנשא כפירש הר"ן כבר נתבאר דכל הסוגיא משמע דקמבעי על ענין דאיירי המשנה איך הוה הדין אמרה גירשתני וכל עסק ענין האמור במשנה ראשונה ואחרונה הוא הכל אם יש לה נאמנות לקבוע איסור על בעלה שהוא ע"י חזקה שיש לה מכיסופא. כמו כן מפר"שי ענין גירשתני שקאי על המשנה דאיירי שהוא כהן וקבעי אם היא נאמנת ע"י חזקה דלא היתה מעיזה אי לאו קושטא הוא או לא וניחא דקבע תלמודא האי איבעיא בתר מסקנא דמסיק לאוקמי המשנה דאיירי באשת כהן דלכאורה הוה מצי למיבעי תיכף על המשנה ועוד אפשר דדייק רש"י לפרש כך דאלימא האי חזקה דאינה מעיזה כמו סהדי לקבוע איסור על הבעל גבי כהן וזה יותר רבותא ממאי דחזקה זאת מתרת אותה להנשא דהא מצינו גבי עד אחד דיותר נאמן לאסור מלהתיר עיין תו' קדושין דף (ס"ד ע"ב) והובא דבריהם להלכה בשו"ע סי' קנ"ז סעיף ו' ע"ש ועוד גבי דבר ערוה עיין בתו' יבמות (דף פ"ח ע"א) ד"ה מידי דהוה וכו' דאף דאין אחד נאמן לאסור דהלכה כרבא דאשתך זינתה אינו נאמן מ"מ יש סברא להתיר דנאמן ע"ש וא"כ משמיענו רש"י רבותא טובא דאלימא חזקה זו טפי מעד א' ויש לה כח אפילו לקבוע איסור על הבעל אף שהוא מכחישה דהאי חזקה לוודאי נחשבת וממילא דמחוייב ליתן לה כתובה כשהוא כהן דהואיל והיא אסורה עליו עדיפא מטמאה אני לך דמחוייב להוציאה וליתן כתובה למשנה ראשונ' וכמו שנאריך לקמן לפי דעת בעלי התו' דריש פ' המדיר דבכל מקום שנאמר יוציא ויתן כתובה פירושו שכופין בשוטים להוציא וממילא דשלש נשים המבואר במשנה למשנה ראשונה הוה כופין לבעל להוציא וליתן כתובה הואיל והיא אסורה עליו כמו כן גבי גירשתני באשת כהן דמפר"שי אם מהימנא אלימא חזקה שקובעת איסור על הבעל מלהחזירה ממילא מוכרח לסלק כתובתה נמי וא"כ ממילא אליבא דר"שי פשיטא דמותרת להנשא לאחר ע"י חזקה זו הואיל והיא עדיפא טובא מע"א ולוודאי נחשבת לקבוע איסור להבעל ולהוציא כתובה מידו ומצאתי בסי' פ"ה סעיף י"ב דהאי חזקה דאין מעיזה בפני בעלה מהני אפילו לענין ממון ע"ש כי דין ההוא מהרמב"ם פ' ך"ב מה' אישות וע"ש במגיד. והראב"ד אינו חילק שם משמע דמודה ליה אולם אפשר יש טעם אחר דלא כמגיד כמו שחקר הרבה מזה הש"ך ריש סי' ס"ב ע"ש: והרבה צריך לחקור לדעת הראב"ד שסברתו דרב המנונא אינו קאמר אלא לחומרא עי' בפ' ט"ז מאישות משמע שמסתפק הראב"ד אם רק לענין קדושין תופסין משני וממיל' צריכ' גט מזה ומזה או לענין ניסת לא תצא משני ע"ש ומשמע דבניסת אינה צריכה גט מראשון ויש לעיין אם הוא כהן איך הוה הדין להראב"ד אם ממילא נאסרת עליו וכפי הנראה משמע שנאסרת אפילו להראב"ד עיין סימן קנ"ב בב"ש ס"ק י"ב שם גבי אומרת שלא בפניו דקי"ל דאינה נאמנת אי שוויא אנפשי' חד"א דשם בשו"ע איתא דחוששין לדבריה ומשמע שם דאינו יכולה לאסור עצמה על בעלה ע"ש באריכות בב"ש ומה שהביאו בשם ב"ח. ועי' מענין שויא חתיכה דאיסורא בסי' ו' ובסימן מ"ו באריכות ועוד יש לעיין טובא ולפלפל בזה ע"פ מה דדעת הרמב"ם בפ' י"ד מאישות דטוענת מאיס עני כופין אותו ליתן גט וע"ש במגיד דדעתו דבכל מקים שמבואר במשנה יוצא ויתן כתובה פירושו שכופין להוציא והוא כדעת ר"י שהובא בתו' ריש פ' המדיר ע"ש ובבאר הגולה סו' סי' קנ"ד כ' ג"כ דדעת הרמב"ם הוא כך וכבר חקרו התו' על סברא דכופין במאיס עלי א"כ למשנה אחרונה למה לא נאמנת בטמאה מחמת שמא עיניה נתנה באחר הא יש לה מגו דמאיס עלי עיין תו' פ' אע"פ (דף ס"ג ע"ב) באורך ותירוצם דהתם אית לה כתיבה וגבי מאיס עלי אין לה כתובה א"כ אזדא המגו אולם בגירשתני נמי קשה לכאורה איך פליג רבה עם רב המנונא הא יש לה מגו דמאיס עלי ולשיטות הרמב"ם ניחא לתרץ כנ"ל דגבי גירשתני יש לה כתובה דומה למשנה דהתם דטמאה כו'. אבל להראב"ד קשה קצת דמשמע דהראב"ד מודה להרמב"ם גבי מאיס עלי דאין חונק עליו באותו פרק וזה כלל אצל הפוסקים דבמקום שאין כנגדו חולק עליו מסתמא מידה לו. א"כ מ"ט דהראב"ד דפוסק דאומרת גירשתני אינ' נאמנת רק לחומרא הא יש לה מגו דמאיס עלי ואי משום כתובה הא סברות הראב"ד הוא דאין לה כתובה וא"כ יש להאמינה שאומרת אמת גירשתני ואינו מהראוי לחוש לשמא עיניה נתנה באחר. דהא יש לה מגו דהיתה אומרת מאיס עלי אם עיניה נתנה באחר והיו כופין אותו להוציא א"כ מוכח דקושטא קאמרה והנה בתו' שם בפ' אע"פ מתרצים ע"פ סברא דבעי טענה מבוררת למה אומרת מאיס עלי אמנם פשטות לישנא דהרמב"ם משמע שאינה צריכה ליתן אמתלא לדבריה וגם למעיין שם בתו' בסופו משמע דלא ברירא ליה האי תירוצא עיין במהרש"א שם. אילם ידוע ששערי תירוצם לא ננעלו והרבה תירוצים יש להמציא לדחות המגו אך זאת קשה דהא בב"י הביא הקדמונים דחקרו על הרמב"ם דאם כיפין להוציא במאיס עלי לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ע"ש. וא"כ הראב"ד שהסכים להרמב"ם גבי מאיס עלי א"כ לא חייש לה להאי סברא ולמה קבע שם בפ' ט"ז מאישות להקשות על שיטות הרמב"ם גבי גרשתני מהאי סברא דלא הנחת בת לאברהם. ואפשר דדווקא על הסברא דפסק הרמב"ן גבי גירשתני שניטלת כתיבה קשי' ליה. אבל הא שמוציאה א"ע מתחת בעלה ע"ז לא עשה הראב"ד הוכחה נגד שיטתו של הרמב"ם משום דבלא"ה קשה תינח אפילו להראב"ד באשת ישראל דאינה נאמנת להינשא לאחר א"כ שפיר יושבת בת אברהם תחת בעלה בהיתר אבל מה יאמר גבי אשת כהן שהיא נאסרת על בעלה א"כ לא הנחת בת לאברהם אצל כהן אע"כ דלא קשי' ליה אלא מה שפסק הרמב"ם דבגירשתני גובה כתיבתה. ובלא"ה לדעתי לא מצא לו הראב"ד חבר בכל התלמוד לפי מיעוט בקיאותי שימצא סוגיא כזו דתלמודא נקט לשון נאמנת ויהיה פירושו רק לכתחילה ולא דיעבד אדרבא מפורש בכתובות (דף ך"ב) באומרת א"א הייתי וגרושה אני נאמנת כו' משמע בפשיטות דאפילו לכתחילה קאמר ע"ש וכן בפלוגתא דר"ג ור' יהושע (דף י"ב ע"ב) דמשמע ומפורש דר"ג דקאמר נאמנת אפילו להנשא לכתחילה לכהונה ושם (בדף י"ד) מסיק שמואל להלכה לדינא דלכתחילה אם בא כהן לימלך לא שרינן ליה לכונסה אבל דיעבד אם נשא ולא נמלך לא מפקינן ע"ש משמע דשמואל מכריע לפסק הלכה בזה אבל ר"ג מתיר אפילו לכתחילה וקשה מנ"ל לשמואל דילמא ר"ג גופיה לא קאמר נאמנת רק על דיעבד ועדיפא טפי לומר כן ממאי דאמר השתא דאין הלכה לא כר"ג ולא כר' יהושע אלא מכריע ביניהם לכתחילה כר"י ובדיעבד כר"ג אע"כ דנאמנת בפשיטות לגמרי משמע אף דאיתא בקדושין (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחר ואמר אני קדשתיה נאמן ומפרש בגמרא שם נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכונסה וכן בפ' יש נוחלין (דף קל"ד) האומר זה בני נאמן ואמרינן בגמ' דלא לכל מילי ע"ש ברשב"ם אבל עכ"פ במאי דנאמן בודאי אפילו לכתחילה נאמן דחילוק כזה לא מצינו בשום מקים שיתפרש לשון נאמן רק על דיעבד ולא לכתחילה אשר מכל זה סברות הרמב"ם יותר מתקבל בפשט השמועה דנאמנת לגמרי משמע. וכל מה שהאריך מע"ל בקונ' לחזק סברות הראב"ד אינו מובנים כלל לכל מבין ובפרט מה שסמך לעשות סמיכה להראב"ד מקדושין (דף ס"ה) האומר קדשתיך וכו' ומהצריכותא דעבד שם תלמודא אינו מובן כלל. כי באמת תלמודא עביד צריכותא ברבותא גדולה משום דהיה הוה אמינא לומר גבה דידה דנאסרת אכולי עלמא אי לאו דקים לה לא הוה אמרה וא"כ יש כח באמירתה לאסור אף אותו בקרובתיה ע"ש ואני מצאתי דוגמא לזה מהמבואר בה' ס"ת סי' רכ"א מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת ע"ש לכן השמיענו המשנה שם דמ"מ אין להאשה כח לקבוע איסורא עליו כל זמן שלא איסר עצמו עלי' ותו לא מידי: עוד אמרתי להעלות שני עמודים בסברות ישרות אשר יתנו עידיהן לכל רואה כי אפילו יהיבנא הלכה קבוע כהראב"ד מ"מ מותרת בפשיטות בנ"ד