גליא מסכת חלק א עח

נחשבת רק לספק ואינו מועיל בדאוריי' וכן מה שאמרו בנדה חזקה אורח בזמנו בא אינו אנא מדרבנן דהא אנן קי"ל ווסתות דרבנן ובפ' המדיר פליגא רב ושמואל בחזקה דאין עושה בעילתו זנות ואגיבא דרב נחשב לוודאי קדושין ואינו מועילין קדושי שני ע"ש ועוד איתא מימרא דרבא נדה (דף מ"ו ע"א) דאשה שבאה לשנים חזקה הביאה סימנים חזקה זו עדיפא מרובא עיין בפ' מי שמת (דף קנ"ד ע"א) בתו' ד"ה ועוד ע"ש דאלימא חזקה זו אפילו להוציא ממון וכן חזקה דאין פורע תוך זמנו מהני אפי' להוציא ממון עדיפא מרובא ע"ש סי' ע"ח. ומהראוי לומר דהך חזקה דאשה אינו מעיזה כמו חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות אליבא דרב בפרק המדיר דחשבינן לוודאי כנ"ל: כבר האריכו לחקור כמה סוגיות אשר פשט השמועה משמעותן כהרמב"ם. הלח"מ פ"ד מאישות האריך בזה לתרץ הסוגיות בדוחק גדול לדעת הראב"ד ול"נ ראיה מהא דאמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן עי' בסוגי' דפ' יש נוחלין (ד' קנ"ד ע"א) דמוכח שם דאפי' לקולא נאמן ע"ש דר"ח בר יוסף אמר בשם ר' יוחנן דאיני נאמן ובשו"ע סימן קנ"ב משמע דהוה ספק מגורשת משום דלא ידעינן איך אמר ר יוחנן כדמסיק בסוגיא שם בפרק יש נוחלין דחיישינן מדרבנן ע"ש אבל עכ"פ מ"ד משמיה דר' יוחנן דנאמן משמע דפירושו אפילו לקולא. א"כ ראוי לומר כמו כן מימרא דרב המנונ' דאשה נאמנת לומר גרשתני הוא אפי' לקולא ובפרט משני מימרות הללו מקשה תלמודא שם בסוגיא דגיטין דף ס"ד מסתמא שניהם בני חדא בקתא נינהו: ראיתי שדעת מע"ל בפשיטות ששיטת רש"י הוא כהראב"ד מדמפרש שילהי נדרים שם בד"ה גרשתי מי מהימנא ואם אשת כהן אסור לו להחזירה מדלא מפרש כר"ן לענין אם מותרת להנשא מסתמא סובר כראב"ד וכן ראיתי בספר חדש נקרא דרישות ארי שהקשה הואיל ומוכח כך מרש"י למה לא ביארו הפוסקים דרש"י סובר כך חף זרת ראיתי בקו"נ דטעמא דמשנה שם סוף נדרים לפירוש ר"ן הוא מטעם תקנה ולא מדינא וכך ראיתי בספר חדש הנ"ל שכתב לבאר דשיטות הר"ן בעצמו הוא מדינא רק לפי שיטות מסקנא דמסיק ר"ן בשם אחרים הוא לאו מדינא אלא משום תקנה ע"ש ולישנא דר"ן אטעיתי' שכתב שם ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לאי דינא קתני כו': לכן אמרתי לבאר שיטות הר"ן וההפרש שיש בין אחרים תירצו דמסיק הר"ן לתירוצא קמא דמביא שם ועי"ז יתפרש הסוגיא לנכון הכל כשיטות הרמב"ם ועיקר דברי הר"ן שם הוא דמעיקרא סבר הר"ן אם אשה אומרת טמאה אני לך ממילא היא שווי' אנפשה חתיכה דאיסורא ומעיקר הדין נאסרת על בעלה וכך מבואר בתו' ד"ה חזרו לומר ע"ש דמייתי ראיה מקדושין דף ס"ה) דהאשה שאמרה קדשתני ע"ש ולתרץ מה דקשה איסור הזה איך התירו למשנה אחרונ' צריכא לדחוקי כמו שתירץ הר"ן מעיקרא דמשום מיגדר מילתא היתירו לאיסור הזה או מצד הפקעת קדושין ע"ש אבל עיקר האיסור יש כאן: וע"ז מסיק הר"ן דאחרים תירצו דליכא כאן איסורא כלל מעיקרא דדינא למשנה אחרונה דסברתם הוא דמהראוי לומר דאין אשה נאמנת כלל לומר טמאה אני לך דלא שייכא כלל האי סברא דשוויה אנפשיה חד"א אלא במקום דליכא קביעות איסור רק לעצמו אבל הואיל והיא משועבדת לתשמיש לבעלה א"כ חינה יכולה להפקיע את עצמה מבעלה דהא היא באתה לעשות עליו חד"א וגדולה מזו איתא בקדושין (דף ס"ו ע"א) דאין עד א' נאמן באיסורין וביותר גבי לאסור אשה על בעל' אמרי' שם דאפי' עד אומר אשתך זינתה אינו נאמן משום דאין דבר שבערוה פחות משנים מכש"כ דאין האשה עצמה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה ומשו"ה לא שייכא כלל כאן עסק איסור דחתיכה דאיסורא הואיל והאי איסורא לא לנפשה לבדה הוא אלא נוגע להבעל ואינו דומה לאומר' קדשתני דאסורה בקרוביו דשוויה חתיכה דאיסורא שאין נוגע עסק האיסור רק לה לבדה לאפוקי זו שאומרת טמאה היא אין האיסור לה לחוד אלא באה לקבוע איסור על בעלה לכן לא שייכא בזה כלל שוייה אנפשה חתיכה דאיסורא [ועיין בתו' יבמות דף כ"ד וברא"ש שם וביש"ש באריכות מזה] ואפשר דומה קצת להאמור בנדרים דף פ"א ע"ב כשאמרה הנאת תשמישי עליך אין חל כלל משו' דהיא משועבדת ע"ש רק עיקר הטעם שהימנוה מעיקרא מחמת חזק' דקושטא הוא דהואיל וכסיפא לה מילתא ומזלזלא נפשה אי לאו קושטא דמילת' הכי הוא לא הוה אמרה הכי א"כ האי חזקה אלימא טובא דאסרינן אותה מחמתה על בעלה והוה כתרי סהדי דהא אנן קי"ל אשתך זינתה אינו נאמן עד אחד דדבר שבערוה בעי שנים לאסור וע"י חזקה דלא הוה אמרה כך הואיל וכסיפא אמרינן למשנה ראשונה דנאסרת על בעלה מדינא רק למשנה אחרונה דחזו רבנן בתראי שיש כמה נשים שיש לחוש שמא נותנת עין באחר ולא חיישא למזלזלא נפשה בכדי שיצא מגמתה אל הפועל א"כ ממילא חזו דלאו חזקה טובה היא ממילא נשאר הדין בלא חזקה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו לאביי בסוגיא דקדושין אין האש' נאמנת וגריע' מעד אחד שהיא באה להפקיע שעבוד הבעל ממנה. א"כ למשנה ראשונה עיקר האיסור היה מחמת חזקה ולמשנה אחרונה שחזו רבנן שהורע כח החזקה ממילא בטל האיסור (ועיין בתו' דמביא בשם ה"ר אלעזר לתרץ דלא מצינו זונה שתהיה אסורה לכהן שהוא מוזהר מלישא זונה אבל היא אינה מוזהרת לינשא לכהן והקשו עליו התוספת מדאמרינן פרק יש מותרות (דף פ"ד) דכל שהוא מוזהר היא מוזהרת ע"ש ולדעתי לא קשה דע"פ דברינו אפשר לומר סברות ה"ר אלעזר הוא כנ"ל דדווקא במקום שאסורה וודאי להכהן ממילא היא נמי מוזהרת מלהנשא לכהן אבל בענין הנ"ל שאנחנו באנו לאוסרה מחמת שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא הואיל ואין יכולת בידה לקבוע האי איסורא עליו דאין דבר שבערוה פחות משנים ממילא אין בו שום קביעות איסור ממילא לא שייכא כלל איסור זונה עליה דאף דאמרי' שם בפ' יש מותרות דכמו שהוא מוזהר היא נמי מוזהרת זהו דווקא כשהוא מוזהר אבל כאן דמצידו ליכא קביעות ממילא נמי לא שייכא כלל קביעות איסור עליה ולא שייכא כאן כלל האי עיקר דשוויה אנפשה חתיכה דאסורא דעליה לבדה ולא נפשה מעולם כלל קביעות איסור אם לא במקום דיש עלי' קביעות איסור ברור וא"כ דברי ה"ר אלעזר נכונים). ודע שיש נ"מ טובא בין שיטות הר"ן שמפרש שם בשם אחרים דמשו"ה לא שייך כאן שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא משום שעושה האי קביעות איסור על בעלה שהיא משועבדת לו ובאה להפקיע שעבודי' ממנה א"כ ממילא אף גבי בעל יש לנו לומר כך אם הוא אומר גרשתיך דאמר ר"ח בר יוסף בשם ר' יוחנן דאינו נאמן ע"ש בפשיטות יש לנו לומר דאם הוא כהן אין האשה נאסרת עליו דלא שייכא כלל בכה"ג שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הואיל והוא משועבד לה ודומה לאומר הנאת תשמישי עליך כנ"ל וכמו כן אינו נאמן לאסור עצמו על אשתו שמשועבד לה אבל לשיטות ה"ר אלעזר שהובא בתו' יש לחלק דווקא גבי אשה לא שייכא עסק דשווי' אנפשה חתיכה דאיסורא הואיל ולא שייכא קביעות האיסור עלי' כנ"ל דממילא כשהוא לא מוזהר ליכא איסור בה דלא מצינו שתהא אסורה להנשא לכהן אלא עיקר האיסור בו נאמר שאסור ליקח אשה זינה והיכא דליכא איסור בו איפקע ולא חייל כלל האיסור עליה אבל כשאומר גרשתיך אף שאינו נאמן אפילו לחומרא לר"ח ב"ר יוסף בשם ר' יוחנן דאם מת הבעל מותרת להתייבם ע"ש בסוגיא דפ' יש נוחלין אבל עכ"פ אם הוא כהן שיויה אנפשי' חד"א ואסור לדור עמה דכאן לא שייכא סברת ה"ר אלעזר דהא הוא מוזהר מלישא גרושה אפילו כשהיא אינה מוזהר ומותרת לו וזה ברור ואין להקשות על שיטת הר"ן הנ"ל ממאי דאיתא בכתובות דף ט' האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסר' עליו אם הוא כהן והוא מטעם דשוויה אנפשיה חד"א ע"ש וקשה דנימא דאינו יכול להפקיע שעבודה יש לחלק ולומר דשאני התם שבא להפקיע עיקר הקדושין והשיעבוד מעיקרו ולומר דעיקר עסק הקדושין אינו כהוגן ולא נשתעבד היא לה מעיקרו אבל גבי כהן שאומר גירשתי שאני שבא להפקיע שעבוד ברור מאשתו יש לומר לשיטת תו' דאינו נאמן כלל ומותר לדור עמה כנ"ל אבל לשיטת ה"ר אלעזר אסיר גבי בעל שאומר גרשתי ויש נ"מ רבתא בין פירוש אחרון שהובא בר"ן לשיטת הר"א שהובא בתו' ועכ"פ אף לשיטת ה"ר אלעזר מוכרחין אנו לומר כשיטות אחרים שבר"ן דהואיל דטעמא דמשנה אחרונה דמותר משום שאין עליה איסור זונה לכהן במקום דליכא גביה האי איסורא כמו שמבואר לרבי אלעזר א"כ משנה אחרונה ניחא וקשה מ"ט דמשנה ראשונה דאסרוה לבעל ואמרו שיוציא ויתן כתובה וע"כ כדמסיק הר"ן דמחמת חזקה דאשה לא מזלזלה נפשה לומר כך ויש לה כיסופא מסתמא קושטא קאמרה וממילא ע"י חזקה זו נעשה קביעות איסור אף על הבעל. רק למשנה אחרונה דחזו רבנן בתראי שיש לחוש לשמא עין נתנה באחר ומזלזלא נפשה משום כך. א"כ הורע חזקתה ולא נאסרה על הבעל ולקביעות איסורא מה שיש בה ממאי דשוויה אנפשה חד"א לא חיישינן הואיל וליכא האי איסורא אצל הבעל כנ"ל באריכות. וא"כ שיטות אחרים אשר הובא בר"ן עם שיטת ה"ר אלעזר בקנה א' עילה דלמשנה ראשונה אמרו דנאמנת מחמת חזקה לקבוע איסור אף על הבעל ולמשנה אחרונה אמרו דאינה נאמנת לקבוע איסור על הבעל מחמת דהורע החזקה דכיסופא: ולדעתי לישנא דמתניתין כהני פירושא דייקא דלאינך פירושא קמאי דהובא בר"ן דמשנה אחרונה אינה מחולקת עם ראשונה כלל בעסק נאמנות רק טעמא דמשנה ראשונה היא משום שוויה אנפשה חד"א ולא משום נאמנות מחמת חזקה ועיקר התירא דמשנה אחרונה משום מעדר מילתא או משום הפקעות קדושין לא שייכא כלל מאי דמסיק במשנה אחרונה דתביא ראיה לדברי' להני פירושא היה לו לומר דמחמת חשש שמא עיניה נתנה באחר התירוה לבעלה דהוה משמע שפיר שאיסור יש כאן אבל חכמים התירוה אבל השתא דמסיק תביא ראיה לדבריה משמע דבא לומר שאינה נאמנת כמו דאמרינן בעלמא המוציא מחבירו עליו הראיה וכל זמן שאינו מביא ראיה אינו נאמן והכ"נ דכוותיה משמע דמפרש ואומר תביא ראיה לדבריה אבל באמירה לחוד אינה נאמנת משמע מפורש דמשנה אחרונה מחולקת עם משנה ראשונה בעסק נאמנות דמשנה ראשונה אמרה שהיא נאמנת ומשנה אחרונה בא לחלוק לחדש ולומר שאינה נאמנת עד שתביא ראיה וזהו לפירוש אחרים בר"ן שם ולפי' ה"ר אלעזר מדוקדק האי לישנא שמעיקר הדין בלא חזקה דכיסופא וזילזולה לא היתה נאמנת לקבוע איסורא על הבעל רק איסור איקבע אצל הבעל כאן מחמת דאמרינן דנאמנת דקושטא קאמרה דחזקה דאין האשה מזלזלא נפשה אי לאו קושטא הוה אבל רבנן בתראי דמשנה אחרונה חזו שיש לחוש לשמא נתנה עיניה באחר ולא חששה לכיסופא וזילזולא שיש לה בכדי להוציא מחשבתה מכח אל הפועל וא"כ אחרי שהורע האי חזקה ממילא דאינה נאמנת לקבוע איסורא על הבעל דאין דבר שבערוה פחות משנים ושפיר מסיים עד שתביא ראיה לדבריה אבל בלא ראיה לא איקבע כלל איסור על הבעל ואינו מחוייב להוציא שהיא אינה נאמנת בלא חזקה ואחרי שהורע החזק' ממילא בטלה הנאמנות שלה וזה דקדוק נכון בלישנא דמתניתין דמוכח מזה הני פירושא בתראי דהר"ן ושיטת ה"ר אלעזר שהובא בתו': נמצא למדין להני פירושי בין למשנה ראשונה ובין לאחרונה הכל באחת והכל בדין דבראשונה ע"י חזקה דאשה לא מזלזלה נפשה אמרו דנאמנת לקבוע איסורא על בעלה דמוכחא דקושטא קאמרה ובאחרונה דחזו בתראי שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר ממילא הורע החזקה וממילא אינה נאמנת לקבוע אסור על בעלה והואיל ואין כח לחזקה זו לקבוע איסור על בעלה לכן אף שאפשר אתתא זו איננה מאלו נשים שנתנו עיניהם באחר וקושטא אומרת מ"מ קביעות איסור שלה לאו מידי דלא שייכא בה שוויה חתיכה דאיסורא ולקבוע איסור על הבעל אינה נאמנת ע"י שעכ"פ אמרינן שחזקה זו הורע כחה ממילא אפילו עד א' אינו נאמן כנ"ל. ולישנא דאיתא בר"ן דמחמת דכסיפא לה הא מילתא תיקנו במשנה ראשונה דלהימניה לשון הזה