גליא מסכת חלק א עה

לכתוב כלל. ומתרץ שם דמה דנקט טופס לאו דווקא אלא ותרפי עמי ע"ש. כלומר דהאי משנה קרי לה כל כלל נוסח הגט טופס בין תורף ובין שארי דברים ודייק דלא צריך להניח רק מקום איש ואשה ותו לא: ואלו המפרשים כל ענין ירושלמי רק על הרי את מותרת לחודא. לא ידעתי איך מפרשים האי קושיא והאי פירוקא. דהא נראה בעליל מפורש לכל דבכל עיקרי יסוד התורף איירינן והמקשה ס"ד להוכיח דמתניתין לא איירי אלא מטופס לחוד אבל כל תורף אסור לכתוב. והתרצן השיב לו דמשנה מתיר הכל תורף עם טופס רק שם איש ואשה צריך להניח ותו לא. גם עשיתי חקירה נכונה לדייק דאליבא דחמת שם איש ואשה לאו מיסוד חלקו של תורף נינהו. והא ראי' דלפי דהוה ס"ד להקשות על ר' יוחנן דמתיר אפילו תורף ממאי דנקט במשנה הכותב טופסי גיטין משמע שמתניתין לא מתיר רק טופס לבדו ומזה צריך להניח שם איש ואשה א"כ משמע בפשיטות דיסוד איש ואשה מענייני טופס נינהו דאילו מיסוד תורף הוה איך יפרש המשנה האמור דמטופס מניח איש ואשה וראי' נכונה היא: עכ"פ מפורש דר"י מתיר לכתוב כל ענייני תורף ומשמע דאפילו שבקית ופטרית מתיר לכתוב שלא לשמה ולא הרי את מותרת לבדו כמו שפירשו המפרש והב"י הנ"ל דהא סתמא קתני דתורף נכתב עם הטופס ור"ל הוא דפליג וסובר שתורף אינו רשאי כלל ואינו איירי המשנה רק להתיר טופס ומזה צריך להניח שם איש ואשה אבל מתורף אסור לכתוב כלל וכלל ואינו מחלק כלל בין שבקית ופטרית ובין הרי את מותרת וניחא לפי"ז דמקשה שם עוד נר' יוחנן דמשנה איירי שכותבין אפילו התורף אמאי מתירין רבנן ואח"ז מקשה איפכא על ר"ל דסובר דמשנה אינו מתיר רק טופס ולא תורף אמאי אוסר ר' יהודה ע"ש אולם מה שמביא ירושלמי שם אחרי תירוצו שמתרץ על ר' יוחנן מימרא מה דשאל ר' יוסי לר' ירמי' הגע עצמך שזיווג כו' אמת שהוא ענין פלאי ואינו מובן גם האי עניינא דמתרצים שם מילתא דר' יוחנן מפסולו אתה למד הכשירו ג"כ אינו מבואר כל כך בהשקפה מועטת ע"כ אמרתי בעז"ה לבאר כל המשך הענין על מכונו הנכון: ולבאר כל דבר זה ראוי להקדים כאן את הענין אשר נזכר בתחילת דברי קו"נ הזה לתרץ את אשר חקרו הרמב"ן והר"ן ואחריהם הפני יהושע ריש פ"ג והגאון בביאוריו סי' קכ"ט ס"ק י"ט שמצאו בהשקפה ראשונה ראי' ברורה מאוד דכתיבת שם איש ואשה בעינן בגט מדאורייתא מהאי דפרכינן בדף ך בעובדא דיהיב ס"ת לדביתהו ואמרו שם למאי ניחוש לה הא בעינן לשמה ואי נימא דאקדים פשיטי לספרא שיכתוב לשמו הא בעינן שמו ושמה וליכא ע"ש. א"כ מוכח דהוא מדאורייתא מדקאמר דלא חיישינן כלל לריח הגט ומזה דחה הפ"י והגאון שם סברות ר' יואל אשר הובא במרדכי ריש פ"ג דשם האיש והאשה אינו אלא מדרבנן. והר"ן שם בסוגיא קבע על ענין זה ילפותא מקרא דכתוב ספר דבר כריתות וא"א לספירות דברים בינו לבינה אא"כ כתב שמו ושמה ע"ש והנה הרמב"ם בריש הלכות גירושין ביאר עשרה דברים הנצרכים גבי גט מדאורייתא וכולן ילפינן מקרא ע"ש ולא חשיב האי ענין שצריך שמו ושמה מקרא דספירות דברים בינו לבינה: לכן נראה לפרש דלא קשה מהאי סוגיא על ר' יואל ושיטות ר' יואל נכונה כמו שהארכנו בתחילת קו"ל הזה דעיקר מה דכתיב וכתב לה לשמה קאי על עצמות האיש והאשה אבל השמות אינו ענין כלל לעיקר דלשמה והאי סוגיא דשקיל ס"ת דמקשינן הא בעינן שמו ושמה הכי פירושא ונקדים דראיתי במהר"ם שיף שהקשה קו' עצומה על מה דאיתא בר"שי אי משום כריתות דאית בה שכתוב בה פרשה וכתב לה ספר כריתות והקש' מהר"ם שיף הא אף אי הוה כתוב האי לשון בעצמו בגט לא הוה מהני ע"ש ולפום רהיטא קושי' גדולה עד אשר פשט סוגיא אינו מובן כלל ע"פ הערה זו: ונראה להסביר פשט הסוגיא דיש לדקדק על לישנא דתלמודא דקאמר הא בעינא שמו ושמה כו'. לשון בעינא לא שייכא כ"כ הכא ובפשיטות היה לו לומר הא ליכא שמו ושמה בשלמא קושיא קמא דמקשה על לשמה שייך שפיר להקשות הא בעינא וכתב לה לשמה משום דכתיבה יש רק שנכתב שלא לשמה ואנן בעינן לשמה אבל כאן ליכא כלל שמו ושמה ולשיטתם דשמו ושמה דאורייתא לא הוה גיטא לא שייך לשון בעינא גם לשיטתם דיש ע"ז ילפותא מדאורייתא ה"ל לתלמודא לפרש כמו שמפרש הקו' קמייתא דבעינא לשמה מקרא דוכתב לה לשמה. אולם הענין הוא דבאמת עיקר תורף הגט הוא רק לשין כריתות הכתוב בו. עיין רש"י (כ"ו ע"א) ד"ה והא כי כתוב לה אתורף הוא דכתיב דבקרא כריתות כתיב דהיינו תורף עד כאן לשונו אם כן מפורש דזהו עיקר יסודו של תורף עסק כריתות דכתיב בה ועליו קאמר רחמנא לה לשמה וזהו דאי' במשנה גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם וגופו היינו תורף ובתוספתא איתא הביאו הפוסקים וז"ל גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ופירושו שגופו כוונתו תורף וכן הביאו הטוש"ע קכ"ה סעיף י"ט ע"ש. והנה אף שעיקר תורף הוא כריתות כנ"ל מרש"י כ' ע"א. מ"מ שפיר קירא המשנה כל האי לישנא דהרי את מותרת לכל אדם תורף הגט וכן אם כותב הרי את מגורשת כדאי' ברמ"בם פ"א ע"ש אף שעיקר כריתות הוא תורפו היינו מגורשת אבל זה ידוע שאם כתוב רק מגורשת לבדו או ספר כריתות או ספר תרוכין לבדו לא מהני מידי. עד שיבאר בו הרי את מגורשת או הרי לך ספר תרוכין וידוע עיקר הפלוגתא שבין ת"ק ור' יהודה אי צריך לכתוב מנאי דת"ק סובר ידים שאין מוכיחות מהני ולר"י צריך לכתוב הרי את מגורשת ממני או הרי לך ספר תרוכין מינאי או כמו שאומר ר"י שם במשנה ודן יהא ליכי מנאי ספר תרוכין וכבר ביארנו דברים בענין זה דאף בודן אין הלכה כר"י ולא כתבינן רק משופרי דשטרא בעלמא ור"י לשיטתו דלא מהני אפילו עסוקין באותו ענין בריש קדושין (דף י') אבל הלכה כר' יוסי כמו דפסק שמואל שם אבל במינאי הלכה כר' יהודה וכמו דפסק שמואל ריש נדרים דטעמא דרבנן דלא מצרכי מינאי דסברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ובהא הלכה כרבא נגד אביי שם בריש נדרים וכן בענין קדושין מסיק שמואל דצריך לומר הרי את מקודשת לי ובלא לי לא הוה קדושין וכמו שהארכנו דשמואל לא סבר מה דקדחי תלמודא ריש נדרים לאוקמי רבא כרבנן וכשיטות רמב"ן אשר הביא הרא"ש פ' החולץ דלא סמכינן אשינוייא ע"ש עכ"פ אף לאביי דסוב' ידים שאין מוכיחו' נמי מהני וכת"ק דר"י ולכן לא בעינן מינאי גבי גט ולא לי גבי קדושין אבל הרי את ודאי בעינן דאילו אומר לאשה מקודשת ואפי' הי' אומר הרי מקודשת כל זמן שלא הי' אומר הרי את מקודשת לא מהני מידי וכן בגירושין אי לא הוה כתוב אלא הרי מותרת או הרי מגורשת ולא הוה אמר את בפשיטות אינו מועיל אפילו לת"ק נמצא תיבות את בעינן לד"ה רק במינאי פליגי כנ"ל ונמצא בהאי נושא שקבע ר"י לכתוב ודן די יהוי ליכי מינאי ספר תרוכין תיבת ליכי בעי לד"ה ואפילו לת"ק אי לא הוה כתוב רק ודן ספר תרוכין לא הוה מועיל מידי ואפשר שאפילו היה כתוב ודן ספר תרוכין מנאי בלא ליכי לא מהני וה"ה הרי מגורשת מינאי בלא את לא מועיל וכן בקדושין אי הוה אמר הרי מקודשת לי בלא את דמנאי בלא את או בלא ליכי גרע ממאי דהוה אמר את או ליכי בלא מנאי או בקדושין אם הוה אומר מקודשת לי ולא הוה אמר את: וכבר ביארנו לנכון דבהא דאיתקן רבא שם פ"ה ע"ב אנא פלוני פטיר ותריך ית פלוני אנתתי כו' ממילא נמצא שם תיבות מנאי ותיבות ליכי דת"ק ור"י במשנה איירי בגופו ועיקרו של גט הצריך בו מדאורייתא כמו שהוכחתי מרש"י במשנה שם אבל רבא אשר עשה תיקונו ע"פ מה דאצרכי חז"ל לבאר שמה ושמי משו"ה כלל רבא ענין ליכי מנאי דאיתא בדברי ר"י בענין שמו דאצריך חכמים דהיינו מנאי וענין שמה הוה שפיר תיבות ליכי או תיבות את. ועפי"ז ביארנו מה דלא חקר תלמידא שם רק על תיבות ודן דלא נמצא באיתקן רבא אבל על הא דלא נמצא תיבת מנאי לא קשה מידי משום דענין שמו הכתוב הוא ממש ענין מנאי. עכ"פ נתבאר הטיב דמדאורייתא לא צריכי לכתוב דווקא שמו ושמה משי"ה אמר ר' יהודה דמ"מ ודאי צריכין לכתוב ליכי מנאי כנ"ל ורבא איירי ע"פ מה דאמרו חז"ל לבאר יותר הדבר בהוכחה טפי היינו שיכתוב אנא פלוני בר פלוני עבור תיבות מנאי ושם האשה דהיינו ית פלונית אנתתי דהוי מקדמת דנא עבור תיבות ליכי או תיבות את הצריך מדאורייתא. ועתה נתבאר לנכון מאוד האי סוגיא דיהיב ס"ת ואמרינן שם למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית ביה דהיינו שכתוב בפרש' ספר כריתות. קדחי מעיקרא דהא בעינן לה לשמה. א"כ אף אי הוה כתוב לשון המועיל בכל אופן לא מהני דהא נכתב שלא לשמה. ואמר אף אם באנו לחוש דילמא הקדים פשיטי לספרא שיכתוב האי ספר כריתות דמהאי פרשה לשמו. אכתי לא מהני מידי דהא בעינן שמו ושמה. וכוונות תלמודא כאן ממש לדברי מהר"מ שיף דזה ודאי ספר כריתות לחודא לאו מידי הוא באמת אי הוה כתוב ספר כריתות ליכי מנאי הוה שפיר גיטא מדאורייתא וכמו שהוכחנו ממשנה דזהו גופו של גט וכנ"ל אבל ספר כריתות לבד לאו מידי היא. כמו שהבאתי לעיל שהיה כותב הרי מגורשת בלא את ובלא מנאי דלא מהני. וכבר ביארנו שחז"ל קבעו לבאר ביאור יותר היינו עבור תיבות ליכי מנאי יכתבו שמו ושמה וכמו שהארכנו בביאור הדבר בזה א"כ כוונת תלמודא היא ממש דברי מהר"ם שי"ף הנ"ל דקאמר דאפילו אקדים זוזי לספרא ונכתב האי תיבות ספר כריתות דבהאי פרשה לשמה הא ספר כריתות לחודא לאו מידי הוא כמו שכ' מהר"ם שי"ף עד שיכתוב שמו ושמה ומדוייק שפיר לישנא דהא בעינא שמו ושמה כלומר דזה ודאי מה דכתיב בתורה וכתב לה ספר כריתות וזהו גופו ותרפו של גט כפירש"י כ"ו ע"א ע"ש מ"מ ודאי אינו די שיכתוב רק ספר כריתות לבדו. אף דגבי סוטה כתיב וכתב את האלות האלה בספר די מה שכותב האלות ולא מצריך לבאר שהאלות הוא מכהן להאשה שאני התם דלא כתיב וכתב לה אלא וכתב סתמא. משא"כ כאן בגט דכתיב וכתב לה משמע שמהצורך לבאר שיהיה מוכח שהוא ספר כריתות מהבעל לאשתו היינו שיכתוב בו ליכי מנאי או הרי את מגורשת ממני אבל הרי מגורשת לבדו לא מהני כמו ספר כריתות לבדו. ומחמת שידוע שחז"ל קבעי ענין ליכי מינאי בתיבות ביאור שם האיש והאשה כמו שאיתקן רבא לפיכך קבע תלמודא האי קושיא של מהר"ם שי"ף בהאי לישנא דהא בעינא שמו ושמה אבל אין לנו להוכיח כלל מסוגיא זאת דשמו ושמה הוה דאורייתא: ואחרי כל ביאורי והערות עיקרי דברים האלו אמרתי לבאר ירושלמי הנ"ל ופלוגתא דפליגי שם ר' יוחנן וריש לקיש. דסברות ר' יוחנן הוא דמשנה מתיר לכתוב כל נוסח הגט אף התורף. רק שיניח שם האיש והאשה וטעמא דמילתא אף שעיקר קרא דוכתב לה לשמה אתורף וכפירש"י (כ"ו ע"א) אכריתות דכתיב בקרא הוא התורף מ"מ כל זמן שאין מפורש שזהו כריתות מהבעל לאשתו דהיינו שיהיה כתוב בו ליכי מנאי או כמי דתיקן רבא שיבאר ענין זה בשמות האיש והאשה היינו כמו שאנו כותבין אנא פלוני בר פלוני פטרי' ותרכית יתיכי אנת אנתתי פלוני דהות אנתתי מקדמת דנא דיתהוויין רשאה כו' וא"כ אף שכתוב כל ענין נוסח הגט כמו שהוא בנוסחאות דידן אם חסר מהגט שמו ושמה ממילא כל הגט ליכא בו ענין משמעות כריתות מהבעל לאשתו הואיל ולא כתוב בו ליכי מנאי ודומה שכתב הרי מגורשת והניח פנוי מקום את ומקום מנאי דלאו מידי הוא ולא מועיל כלום משו"ה סובר רבי יוחנן דמותר לכתוב להסופר אף ענייני תורף הואיל וכל זמן שלא כתיב וקובע בו שם האיש ואשה אין משמעות קביעות גירושין על הגט ההוא וחספא בעלמא הוא והוא כמו גילמא בעלמא ומה שקובע בו אח"כ השמות הוא עיקרו שעושה את גט הזה למעשה כריתות מן הבעל להאשה אשר בלעדי זה לא הוה עליו שם גט כלל ולפיכך די להכשיר כל הגט במאי דמסיים וקובע כתיבו' שמות לשמו ולשמה משום שעי"ז הוא נעשה גט כריתות וריש לקיש פליג על