גליא מסכת חלק א עג

רבא אחת הנה דהראשונה הכריחה לעשות השני ולא שני תקנות משני עניינים היה אלא אחת המה וזה ברור: ובכל דברים הללו דוגמתן ממש פירשתי בדיקדוק לישנא דר' יהודא במה שדייק להוסיף לישנא יתירה על מילתא דת"ק ומצריך לכתוב להתנסבא לכל גבר והערותי לדקדק הואיל ועיקרא דהאי משנה בדאורייתא איירי א"כ די שהוסיף ר"י ענין ודן משום דסובר דבעי מוכיחות דבהאי שטרא מגרש ולא בדיבור אבל להתנסבא לכאורה אינו מהצורך מדאורייתא כמו ת"ק דסגי ליה בהרי את מותרת או הרי את מגורשת: ואמרתי דר"י שפיר מצריך להוסיף ענין דלהתנסבא וכו' לשיטתו מדאורייתא: דהנה מבואר בריש פרק המגרש אם מגרש אשתו ואמר חוץ לפלוני אסורה לכל ואפילו ר"א דפליג שם אם אומר בפירוש הרי את מגורשת ממני לחודא ואינני מתירך לשום אדם בודאי אסורה לכל ולא הועיל לה האי גיטא רק ממנו לבדו ונ"מ שאסורה לכהונה וממילא אם המגרש בעצמו כהן אסורה להחזיר לו והנה זה ודאי כל המגרש סתמא אין בו חששא לומר שכיון רק לגרשה מאתו לבדו ולא להתירה לאחרים אם לא במפרש כך. ועתה נחזי לת"ק דלא בעי ידים מוכיחות וסגי כשאומר הרי את מותרת או שאומר הרי את מגורשת או הרי את משולחת ולא צריך לומר ממני או מנאי כמבואר בפ"ק דקדושין א"כ ממילא נמי ליכא בהאי לישנא שום חששא לומר שיסתפק הקורא בו שמשמעו וכוונתו רק שמגרשה ממנו לבדו ועדיין אינו מתירה לאחרים דמהיכא תיתי לי לומר כך: אולם ר' יהודה דקסבר דבעינן דיוקא ידים מוכיחות ומצריך לומר הרי את מותרת או מגורשת ממני או משולחת ממני א"כ שפיר יש להקורא להסתפק בכוונתו כי אפשר דייק במאי דהוסיף תיבות ממני בכדי להודיע שכוונתו שאינו מגרש רק ממנו לחודא אבל אינה מתירה עדיין לאחרים בהאי גיטא וביותר במה דמצריך ר"י לכתוב בו מלת ודן כו' עיין רש"י דמפרש וזה ספר אשר יהיה ליך מאתי ספר תרוכין כו' וידיע דאמרינן בעלמא דכל מקים דכתיב וזאת מיעוטא היא וכן זה מיעוטא הוא. א"כ פשיטא שיש מקים להקורא להסתפק בהאי לישנא איך דכוונתו הוא לדייק ולמעט ולומר דזה יהיה רק לך מאתי ספר תרוכין אבל לא גירושין גמורין להיות מותרת לכל העולם דירה ממש למה שביארנוהו בהא דאתקין רבא דהוצרך להוסיף על הא דתיקן לכתוב מן יומא דנן תיבות לעולם דבלא"ה הייתי אומר מן יומא דנן לאו ריבוייא אלא מיעוטא הוא הכ"נ הצריך ר"י להוסיף ענין להתנסבא וכו' משום דהיה מקום לדייק ולומר דהא דקאמר ודן וכו' מנאי לא הוה ריבוייא לפרש שבספר מגרשה ומנאי בא לרבויי להורות שהוא מגרשה אלא היה מפרשינן הכל למעוטא דהיינו דדייק ואומר דזה לא יהיה רק לך ממני לחוד ספר תרוכין אבל אין זה ספר תרוכין לך להיות ניתרת בו לכל העולם לכן הוצרך שפיר להוסיף כל הענין דלהתנסבא לכל גבר בכדי שיהיה מפורש יוצא בלתי משמעותו לשום ענין אחר רק שכוונתו לגירושין גמורין להתירה לכל העולם ובפרט שר"י לשיטתו דבעי ידים מוכיחות גמירות וברורות ולא סגי ליה בידים מוכיחות סתמא וכמו שהוכחנו שיטתו ממאי דלא מהני עסוקין באותו ענין ונתן לה בשתיקה וסובר דצריך לפרש דווקא משום הכי ניחא מאוד דמצריך ר"י לסיים כל ענין דלהתנסבא. ועוד אמר לכל גבר דתיצביין כדאי' בהגהות מרדכי דאפילו למ"ד ביבמות גבי התירוה ב"ד להנשא דגם זינתה בכלל היתר נשואין הוה ומה דאמר שם הלכה וקילקלה קאי על אלמנה לכה"ג או גרושה להדיוט שזהו אינו בכלל היתר נישואין הוכרח לפרש כאן לכל גבר דתיצביין לרבות כדי שלא נימא דהאי מלת להתנסבא מחמת דלא צריכא דאפשר בלא"ה משמע היתרא לנשואין. א"כ ממילא למעט אלמנה לכה"ג כו' הוכרח לסיים לכל גבר. א"כ ר"י לשיטתו דבעי מוכיחות גמורה וברורה וכמו שהארכנו דאפשר טעמו כדאי' שם בנדרים (דף ה' ע"ב) דבעינן גבי גט כריתות ומפר"שי שיפסיק לדיבורו לגמרי כלומר שיפרש כל מה דאפשר לפרש. והרא"ש פי' שם מדכתיב כריתות בעי מוכיחות גמורה ע"ש. א"כ נתבאר כל לישנא דר"י מה דאמר הוא הכל מדאורייתא וזהו גופו של גט ועיקרו כפי הנצרך לקבוע יסוד כתיבתו מדאורייתא ויש לעשות קצת סמיכות לדברי ר"י ממשמעות לישנא דקרא דכתיב וכתב לה ספר כריתות ויצאה והיתה לאיש אחר והוה ממש כלישנא דקבע בו ר"י ספר תרוכין היינו ספר כריתות ויצאה והיתה לאיש אחר. היינו מה דאמר למהך להתנסבא לכל גבר א"כ מפרש ר"י שיכתוב בספר כריתות גם מה דתצא ותהיה לאיש אחר. אבל אליבא דרבנן דסברי דלא בעי ידים מוכיחות ולכן אף שכותב רק הרי את מגורשת או משולחת ולא כתב בו ממני נמי שפיר הוה גיטא. א"כ ממילא נמי דלא איצטריכא אליבייהו לכתוב כל ענין דלהתנסבא וכו' ולכן אף אם כתב הבעל בגט הרי את מגורשת ממני. עדיין אינו צורך כ"כ לסיים ולפרש בו האי סיומא דקבע בו ר"י להתנסבא וכו'. משום דלשיטות רבנן אף ידים שא"מ הויין ידים. ואפילו לדידן דהלכה כרבא דלא הוויין ידים. אבל מ"מ ידים גמורות לא בעינן וכמו שהוכחתי ממאי דמודה רבא דעסק ודן ודאי לא צריכא מדאורייתא דבלא"ה מוכחא מילתא דבהאי גיטא קמגרשה ולא בדברים בעלמא ודומה לפסוקין באותו ענין דנקרא ידים מוכיחות ומהני וכמו שביארתי מלישנא דגמרא בסוגיא דהמגרש דאי' שם דמוכחא מילתא כו' ולא אמר סתמא ידים שא"מ הויא ידים. א"כ אפילו כתוב מגורשת ממני מ"מ יש קצת הוכחה שמגרשה גירושין גמורין להתירה ולא שהוא מגרשה מאתו לבדו מבלי להתירה כלל ובפרט שעסוקין באותו ענין להתירה בגט. והוה דמיון ממש לעסק ודן דביארנו דאפילו רבא מודה בו דלא צריכא מדאוריית' משום דמסתמא מוכחא מילתא דבהאי סכר קמגרשה ולא בדברים לפיכך לא משכחת לה שיהיה מהצורך לקבוע עיקר כתיבתו הך להתנסבא מן התורה אלא לר"י דמצריך ג"כ ודן מהתורה כדי לברר שלא בדיבורא מגרש מצריך נמי להתנסבא בכדי שיהיה ההוכחה מהכריתות גמורה ומפורשת וכמו דסובר דאף עסוקין באותו ענין לא מהני עד שיפרש וכנ"ל: ומעתה נתבאר דכל לישנא דר"י שם במשנה מדאורייתא הוקבעה שמהצורך להיות גופו של גט להיות נכתב כך בכל האי לישנא שאמר ר"י במשנה וכמו דודן ומינאי בודאי מדאורייתא איצרכו כן הוא כל נוסח שקבע שם ר"י הכל מדאורייתא ולדעתי נראה פשוט דאליבא דר"י מהצורך נמי אף בשטר קדושין לכתוב בו ודן יהיה ליך שטרא דקדושין משום דבלא"ה יש לחוש שמא בדיבור לחוד קמקדשה ושטרא ראי' בעלמא דהא מפרשינן טעמו של ר"י גבי גירושין משום דבעי ידים מוכיחות משו"ה בעי ודן א"כ מכש"כ גבי קדושין דבעינן מוכיחות טפי דהא מסתפק רב פפא אי שייך כלל יד בקדושין ובגירושין פשיטא ליה ע"ש וא"כ פשיטא ראוי לומר כמו דבעי ר"י ודן בגירושין בכדי שיהיה מוכיח דבספר מגרשה כמו כן בקדושין דהא עיקר מילתא דמהני קדושי שטר ילפינן מגירושין ולכן בעינן אף בקדושין לשמה והרשב"א דסובר בגיטא מדאורייתא שמו ושמה מצריך אף בקדושין שמו ושמה כמבואר סי' ל"ב וא"כ בלי ספק לר"י דמצריך ודן מדאורייתא דהא עיקר דידים מוכיחות מדאורייתא קאתינן עלה כמבואר בריש נדרים ונזיר ממילא אף בשטר קדושין צריך לכתוב בו ודן כמו דמצריכין לכתוב לי בקדושין להאי סברא דבעי מוכיחות: ובזה חקרתי לקבוע ראי' ברורה על כל דברי שיצאתי לחלוק על שיטות הר"ן אשר דעתו נוטה בריש נדרים ובפ' המגרש דענין ודן איצטרכא טפי מענין מנאי ומזה העלה לומר דאף לפי מה דרצה תלמודא לומר דמנאי לא צריכי גבי גט משום דאין אדם מגרש אשת חבירו מ"מ ודן בעינן דמסתבר טעמו של ר"י בודן אף דלא מסתבר טעמו גבי מינאי ע"ש דלפי דבריו הא דמספקא תלמודא בהמגרש אי בעי ודן או לא הוא לפי האי סברא דלא בעי מינאי ומ"מ בעינן ודן דלפי זה תיקשה טובא לפי מה שקבעו הפוסקים דגבי קדושין בודאי בעינן לי משום ידים מוכיחות כמבואר סימן ך"ז סעיף ד' ע"ש א"כ ממילא ראוי לומר להצריך בסי' ל"ב גבי קדושין שטר שיהיה כתוב בו ודן בכדי שיהיה מוכח דבהאי שטרא קמקדשה ולא בדיבורא בעלמא והאי שטר ראיה היא ודוחק לחלק דשטר ראי' לקדושין לא צריכי דהא כתובה מוכיח לה. דעדיין ארוסה אין לה חיוב כתובה ולא ראינו ולא שמענו בשום פוסק לישתמיט לקבוע האי דינא וסברא להצריך כתיבת עסק ודן גבי שטר קדושין: אלא ע"כ מוכח ומוכרח הסברא אשר קבענו ויסדנו לומר איפכא משיטות הר"ן ואיפכא מסתבר דודאי עסק מנאי מסתבר להצריך טפי מעסק ודי וממילא למאי דהלכתא כרבא דידים שא"מ לא מהני בפשיטות גבי קדושין בלא לי לא היי חששא דקדושין כלל ואף בגט לפי שהבאתי למעלה שיטות רמב"ן שהביא הרא"ש בפרק החולץ דכמו שנראה מעיקרא לבני הישיבה לאוקמי רבא כר"י דמצריך גבי גט מנאי כן עיקר ודרך הגמ' לדחויא בסברא מועטת ולא סמכינן עלה א"כ ממילא גבי גט בעסק מנאי לית הילכתא כרבנן אלא כר"י דמצריך מינאי דרבנן לא צריכי ידים מוכיחות כלל ובזה קי"ל כרבא דסובר בהא כר"י אולם בהא דמצריך ר"י ודן אין הלכה כוותיה ורבא לא ס"ל בהא כוותיה וכדמשמע לישנא דתלמודא שם בהמגרש דאי' אע"ג דלא כתב ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא קמגרש לה ור"י הוא דמצריך לה הוכחה גמורה וברורה כשיטתו דלא מהני עסוקין באותו ענין עד שיפרש. אבל שמואל פוסק שם בקדושין (דף ו' ע"א) כר"י דא"צ לפרש דידוע דהלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה. ואף רבא סבר לה כוותיה דר' יוסי דא"צ לפרש א"כ די ידים מוכיחו' סתמא ולא בעי מוכיחות גמורות ומפורשות. משו"ה אף גבי גט לא בעי ודן. ותלמודא מספקא ליה בפרק המגרש אי בעינן ודן או לא בעינן אין פירושו דמספקי לי' אי הלכה כר"י או לא כמו שפירש"י א"כ הל"ל הלכ' כר"י או לא וכבר הקשה כך הלח"מ פ' א' ע"ש אלא הענין הוא דקא מספקי לתלמודא הואיל ואנחנו עושין אזהרות וזריזות גבי גט בעניני טובא לכתחילה בכדי שיהיה הדבר בהיתר בלי שום חשש לעז כמו שפירש"י שם בד"ה מן יומא ובד"ה לאפוקי ע"ש א"כ אפשר אף דלא קי"ל בהא כר"י אעפ"כ מ"מ לכתחילה בעי לכתוב ודן. ועל מינאי לא קמספקי לתלמודא מידי משום דקי"ל דבהא הלכה כרבא וכר"י דידים מוכיחות פשיטא דבעינן כשיטות רמב"ן דפ' החולץ דכסברות בני הישיבה קי"ל דרבא סובר כר"י ולא סמכינן אשינוייא דדרך הגמרא לדחות בסברא מועטת. וא"כ מינאי צריכא מדאורייתא אליבא דרבא דבעי מוכיחות וקי"ל כוותיה מיהו ודן מספקי ליה אי בעי עכ"פ לכתחילה ולא קאמר אי הלכה כר"י בודן או לא דמשמע דמסתפק אי בעינן ודן מדאוריי' כר"י או לא אבל באמת בהא לא מספקי ליה דודאי מדאורייתא לא בעי דאין הלכה כר"י במאי דמצריך מוכיחות גמורות ומפורשות אלא עיקר הלכה כר' יוסי דאפילו עסוקין באותו ענין די. ובודאי אין לך עסיקין באותו ענין יותר מזה דכותב הגט לשמו ולשמה ובפרט לשיטות הטור ריש קל"ו דצריך שיאמר מדאורייתא הא גיטך ע"ש רק ר"י לשיטתו דסובר אפילו עסוקין באותו ענין לא מהני אלא צריך לפרש שפיר בעי נמי ודן מדאורייתא כדי שיהיה מפורש: ונראה דדווקא בודן קמספקא לן אי בעי עכ"פ לכתחילה משום דאפשר דזה חששא לומר דמגרשה בדיבורא ושטרא ראיה בעלמא כי אפשר אף הא מילתא דאמרינן עסוקין באותו ענין דיו אם נותן לה בשתיקה כר' יוסי. אפילו לכתחילה לא צריכא לשום אמירה משום דע"פ מה דעסוקין הוה שפיר ידים מוכיחות דלשם גירושין הוא נותן לה. כמו כן בלא תיבות ודן דומה לעסוקין בענין שאין צריך לפרש אבל על ענין להתנסבא דקמוסיף ר"י. דפירשנו לעיל דמצריך לה ר"י לשיטתו מדאורייתא משום דאליבי' דהוצרך לכתוב מינאי הוצרך שפיר לבאר להתנסבא כי היכי דלא נידוק לפרש מה דקאמר מינאי כוונתו דלא קמגרש אותה אלא מאתו ועדיין לא מתיר אותה לאחרי' והוה הדין דאשה גרושה מאישה לחודא: על זה לא קמספקי ליה לתלמודא כלל כי בודאי צריך לכתבו אפילו לדידן לכתחילה רק דר"י מצריכי לכותבו מדאוריית' ולדידן לא הוה אלא מדרבנן