גליא מסכת חלק א עב

באומר בפירוש חוץ מזנותיך אבל בסתם מותרת היא לכל דבר וכש"כ שכבר כתוב בגט ספר תירוכין וכו' שהוא דבר כולל עכ"ל וכן האריך הרבה בעל העיטור הובא דבריו בהגהות מרדכי פ' המגרש ומה שהקשה העיטור עוד וז"ל ותדע דאי איתא דבלישנא דלהתנסבא אית ביה שיורא אמאי נקט ר"י בהאי לישנא לימא דתהוי רשאה ושלטאה בנפשיכי ותשתרי לכל גבר ועוד הא כתוב ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תרוכין ה"ל כמו הרי את מגורשת וגרסינן בפ"ק דקידושין הרי את מקודשת הרי את משולחת כו' הרי זו מגורשת עכ"ל. הנה מה שהקשה אמאי נקט ר"י להתנסבא הל"ל ותשתרי לא קשה מידי לפי מה שכתב הר"ן בסוגיא דהמגרש דאע"ג דכתב הרי את מותרת לכל אדם צריך לכתוב להתנסבא דאי לא משמע שתהא פנויה ומותרת לכל ולא שתנשא לאחר ע"ש. ומה שהקשה עוד מפ"ק דקדושין על סברות רמב"ן שיין שפיר להקשות משום דהא שיטות הרמב"ן דאינו גט מדאורייתא ואפילו ניסת אבל הנהו פוסקים דאצרכי הרי את מותרת משום דלא לשתמע דווקא להתנסבא וחוץ מזנותייך וזה הוה הרחקה מדרבנן א"כ אפשר לומר הא דאיתא פ"ק דקדושין קאי ואיירי מדאורייתא ואתו לאשמועינן התם דאילו אמר אינו אישך אפילו בית מיחוש ליכא ולא פסלה אפילו לכהונה ע"ש ברש"י: איברא נתתי אל לבי לתור ולחקור במימרא דר"י שבא לחלוק על ת"ק דסובר גופו הוא הרי את וכו' או הרי את מגורשת כדאי' פ"ק דקדושין ור"י דסובר ידים שא"מ לא מהני ולכן הוסיף לומר ודן וכו' להורות שלא בדיבור מגרשה עיין רש"י במשנה וגמרא שם אך לענין מה הוסיף לישנא דלהתנסבא כו' ואי משום דחייש להא דכ' הר"ן דהרי את מותרת משמע דלא התירה אלא לזנות ולא לנשואין לכן הוסיף להתנסבא קשה לפי ביאורינו שביארנו דמילתא דת"ק דנקט גופו של גט קאי ואיירי אדאורייתא וא"כ ר"י בא להוסיף דמדאוריי' בעי ידים מוכיחות לכן צריך לכתוב ודן וכו' אבל מה דמסיים להתנסבא לכל גבר וכו' אי נימא דכוונתו כר"ן הנ"ל דלא נטעה דלא מתירה אלא לזנות בודאי זה לא הוה מדאורייתא אלא משום הרחקה וכנ"ל ולא שייך ע"ז לומר שהוא מגופו של גט אשר הצריכה התורה. ועוד השתא דקאמר להתנסבא מצאו לחקור דעדיין צריך הרי את מותרת משוה דדילמא אמר דווקא לנשואין ולא לזנות וכמו דאיתא יבמות (דף צ"ב ע"א) דבהיתירוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה חייבת ופליגי שם ר"א אמר זינתה ורבי יוחנן אמר אלמנה לכה"ג אבל זינתה בכלל היתר נשואין היא ע"ש. א"כ להאי מ"ד דזינתה לאו בכלל נשואין היא צריך כאן הרי את להתירה אבל למ"ד דזינתה הויא בכלל נשואין לא הוה צריך. אבל עדיין עכ"פ אלמנה לכה"ג גרושה לכהן הדיוט לא הוה בכלל נישואין וראיתי בהגהות מרדכי שם דכ' דלכל גבר דתצביין ממילא איתרבי אף אלמנה לכה"ג ע"ש וא"כ קשה לא נכתב לא ה"א ולא וא"ו דהיינו שלא היה לכתוב כלל להתנסבא ולא היה צריך לרבו' לא זנות ולא אלמנה לכה"ג. והא ראיה דלת"ק בהרי את מותרת או הרי את מגורשת סגי בלא להתנסבא א"כ ר' יהודה קמוסיף ודן לשיטתו להוכיח דלא בדיבורא מגרש אבל אחר שיאמר ודן יהא ליכי ספר תרוכין. הוה כמו הרי את מגורשת: ולבוא לברר הדבר כשמלה נקדים מה שאמרתי דבר נפלא ונחמד אמת לאמיתו של תורה. על מה דחקרתי על כל הני פוסקים שהקשו על האי סברא דמצריכי הרי את מותרת משום היתר זנות כדי שלא נימא דאסרה עדיין לזנות והקשו ע"ז שלא אמרו זאת אלא באומר בפירוש חוץ מזנותייך אבל בסתם מותרת היא לכל דבר ובפרט שכתוב ספר תרוכין כו' שהוא דבר כולל וכמו דביארו חקירה זאת במגיד ובר"ן ורשב"א פ' המגרש ע"ש. ובפני יהושע ראיתי וז"ל ולענ"ד יש לתמוה דמאי שנא מחוץ מירושתיך והפרות נדריך דמיבעי לן נמי ולא איפשטא ואפ"ה לא תיקנו בזה שום לישנא יתירא אע"כ דלא מיבעי לן לעיל אלא אם אמר בפירוש חוץ אבל מסתמא התירה לכל דבר וא"כ הכ"נ לענין חוץ מזנותייך וצ"ע עכ"ל: ואני ראיתי כן תמהתי בהשקפה ראשונה איך נעלם מהגדולים הללו גמרא ערוכה מה דאי' (דף פ"ו ע"א) שם דרבא תיקן לכתוב בגט לעלם לאפוקי מדבעי מרב נחמן אמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי והוא בגמ' (דף פג ע"ב) ומשמע שם דפשטינן כיון דפסקי פסקי עיין בפיר"שי דאפי"ה תיקן שלא להוציא לעז ע"ש והרמב"ם הוכיח מזה דע"כ דהאי בעייא לא איפשטא מדחיישינן לתקן משום זה לעלם עיין בר"ן שם וברשב"א וכן פסק בשו"ע סי' קל"ז ע"ש וא"כ קשה טובא בהאי סוגיא הא לא קמבעי לן אלא כשאומר בפירוש למחר את אשתי אבל בסתמא לא קמבעי מידי ולמה צריך לי' לישנא יתירא דלעלם בכדי להוציא מהאי ספיקא ובזה היה להפ"י להקשות דלפי"ז ליצרך נמי לישנא יתירא משום חוץ דירושה והפרות נדרים הואיל ואף סתמא חיישינן: איברא דראיתי שר"שי ור"ן דייקו שם לפרש מה דאמרו לאפוקי מדבעי רבא מר"נ דהכי פי' כמו שפירשו שם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר דפירושו הוא דרבא תיקן להרגיל לסופרים לכתוב בכל הגיטין משום גיטי שכ"מ שכתוב בו אם מתי כמו כן מה דתיקון לעלם. וז"ל הר"ן סוף פ' מי שאחזו דבודאי בכולהו גיטין מסתמא לעולם משמע ועיקר מה דתיקן רבא לכתוב בו מפורש תיבות לעולם כי היכי דנשמע ממלתא דאינו רשאין לעשות גיטא על גוונא דהיום אין את אשתי ולמחר את אשתי ע"ש וכן פיר"שי דתיקון דלא נעביד הכי ע"ש כוונתו פירש הר"ן עיין בב"י סי' קכ"ו שביאר ג"כ כנ"ל וביאר שם דלפיר"שי אף כשעושה מפורש גט על אופן למחר את אשתי מ"מ מגורשת ותיקון רבא משום זהירות יתירה היא ולהרמב"ם אם כתב כך לא הוה גיטא כלל עכ"פ עיקר תיקוני דרבא בכדי להודיע לסופרים דבר זה הלכה לדינא גבי גט שכ"מ צריך לכותבו מהיום וגם זאת ידעו כולם דאין נכון לכתוב גט על אופן דלמחר את אשתי אלא גט צריך להיות לעולם ולפי"ז לק"מ מסוגיא זה ויפה חקרו שם למה צריך הרי את מותרת משום חוץ מזנותייך הא לא שייך חוץ מזנותייך אלא אם פירש כך ולא בסתמא: אולם מ"מ הדרא קו' לדוכתין ממקום אחר נימא דצריך לכתוב הרי את מותרת. להודיע הדין דאסור לגרש על גוונא דחוץ מזנותייך אלא צריך לגרש סתמא שתהיה מותרת לכל וגם חקירת הפ"י מה שחקר יש להקשות מ"ט לא נעביד תיקון להודיע לכל האי דינא דחוץ מירושתך והפרת נדריך שאסור לגרש כך כמו שעשה רבא תיקון להודיע לכל האי דינא דאסור על גוונא דלמחר את אשתי. ואי משום דחוץ מירושה והפרת נדרים וזנותייך לא שכיחא כמו שכ' הר"ן דמ"הט השמיטו הרי"ף קשה אף דינא דלמחר את אשתי השמיטו הר"יף מסתמא ג"כ לא שכיח ובפרט לפיר"שי דגוונא למחר את אשתו מקוטב הדין מגורשת רק משום חשש לעז בעלמא יש לחוש ע"ש. א"כ מכ"שכ ראוי להודיע הנהו דינא דזנות וירושה והפרת נדרים דמקוטב הדין לא הוה גט גמור דמספקא לתלמודא והנה רש"י פי' דמשום זהירות בעלמא הזהיר שלא יגרש על גוונא למחר את אשתי והרמב"ם פסק דגוונא למחר את אשתי לאו גיטא הוא כלל ע"ש בפ"ח וכבר הקשה הר"ן מנ"ל לרמב"ם דודאי לא הוה גיטא הא אי נמי דמספיקא הוה שפיר צריך לרבא לתקוני שלא יהיה שום ספק בגיטא ע"ש. אולם כפי הנראה זה לק"מ דאילו הוה אמר תלמודא לאפוקי מהא דפשט רב נחמן לרבא ממילא הוה משמע דלאפוקי מהא דפשט דהוה גיטא אלא בספיקא כסברת בעל האבעיא אבל השתא דקאמר לאפוקי מהא דבעי כו' משמע דבא לאפוקי מסברות המסתפק אלא סברתו דלית בה ספיקא דודאי לאו גיטא הוא ועיין בפ' מי שאחזו (ע"א) דתו' מספקי להו אי גרסינן בהא דאיתקן רבא או רב ע"ש: אך בעיקר הדבר פיר"שי והר"ן תמוה עד מאוד לפרש ולומר דעיקר מה שתיקנו לכתוב ולעלם אף שאינו נצרך כלל לכולהו גיטא דעלמא דהא כל זמן שלא התנה בפירוש למחר את אשתי ממילא ליכא שום חששא אף כשנכתב וניתן סתמא ועיקר התקנה לא נעשה אלא בשביל להורות וללמד את העם דעת חכמה ותבונה שלא יעשו כך איזה גט על גוונא ואופן זה שלמחר תהיה אשתי דלפי"ז מהראוי לעשות תקנות ולישנא יתירות על כל הני דיני המבוארים במכילתא דגיטין אשר יש בו דינים משונים למאות ולאלפים אין מספר וארוכה מארץ ומהצורך היה שיהיה הגט לא על ספר אחד אלא הרבה ספרים אין קץ עד שיכולים הסופרים לידע כולהו דיני המבוארים בהאי מכילתא בשלמא הא דתיקנו שיכתוב בכולהו גיטא מהיום אף שאין בו צורך אלא בגט שכ"מ. מ"מ שייך שפיר שרצה רבא להרגיל הסופרים בקביעות כך אף בגיטא דבריא בכדי שהרגל יהיה נעשה טבע שממילא יכתבו גבי גט שכ"מ כן. אבל הא מילתא דלעלם שאינו צורך בו בשום גיטא כלל רק שממנו ילמדו העם דעת לידע ולהבין שאסור לעשות גט על אופן דלמחר את אשתי דוגמא ותקנה כזה לא נמצא ולא נראה בכולהו מתקני תקנות שהיו בירושלים ובפרט שבעלמא אמרינן דמשום מילתא דלא שכיחא לא עושים תקנה. א"כ קשה מאוד לומר דשכיחא טובא הוה בההוא דרא דרבא שהיו עושים כך גיטין על אופן הזה עד שהיה מוכרח לעשות תקנות לתקן את אשר עיוותו אדרבא כבר הבאתי דברי הר"ן שכ' דלכך השמיט הר"יף בעיא זאת וגם שארי איבעיות מחוץ זנותייך וירושה והפרות נדרים משום דלא שכיחא כל כך ע"ש וא"כ איך יתכן לומר שנעשה עיקר תקנתא דרבא משום זה דבר זה קשה מאוד לכל מעיין ויודע סוגיות הלכות התלמוד לנכון ולא נמצא דוגמא לזה באיזה מקום בתלמוד: לפיכך עלה בדעתי ת"ל פירוש נאה ומתקבל אמת לאמיתו של תורה בהאי תקנתא דרבא במה שתיקן לכתוב ולעלם ותיקון גדול הוא עד אשר תמהתי על רש"י והר"ן וב"י ושארי גדולים שלא עמדו לפרש כדברי בזה. כי נראה ברור שענייני שני תיקונים האמורין כאן במילתא דרבא אחד הוא ומשולבין ונצרכין השני בראשונה כי ע"י תיקון ראשון הוצרך לעשות השני. והוא ע"פ המבואר ברמב"ם פ"ד הלכה ט' שצריך הסופר ליזהר שלא יכתוב דבר שיהא משמעו ב' עיינין עד שנמצא הקורא אומר שמא לכך נתכוין שאין משמעו לשון גירושין אלא יהיו הדברים שאין בהם ספק רק שמשמעו ענין אחד על גירושין וגם בהלכה י"ד מסיים שם שצריך שלא יהיו בו משמעות שני עניינים עכ"ל. והוא מהגמרא (פ"ה ע"ב) דלא לכתוב ודין ביו"ד ולא איגרת ביו"ד ולמה"ך דלא לשתמע למחך וכדומה ע"ש: וא"כ בהאי מילתא דתיקן רבא לכתוב בכל גיטא מן יומא דנן בכדי שיהיו הסופרים רגילין לכתוב כך אף בגט שכ"מ לאפוקי מדר' יוסי דלא מצריך אפילו בשכ"מ דסגי בזמנו של שטר. ומעתה נחזי אנן אחרי שכתוב בגט איך אנא פלוני פטיר ותריך יתיכי אנתתי מן יומא דנן בלתי ספק שהקורא יכול להסתפק שכוונה הוא שאינה מגרשה מאתו אלא מיום זה ולמחר תחזור להיות אשתו כבראשונה ואם גט זה באמת בשכ"מ דכתוב בו נמי אם מתי עדיין יש בו צד שכדאי להכריע ולומר שמחמת שכתוב אם מתי ירא שלא נימא דעיקרו אינו חל אלא לאחר מיתה. לכן כתוב בו מן יומא דנן להורות שיחול הגט תיכף אך רבא תיקן באמת לקבוע האי לישנא על הסופרים שרגילין א"ע האי לישנא בכולהו גיטא דעלמא א"כ בגט בריא מתחזק מאוד משמעות ב' עניינים בהאי לישנא שכתוב אנא פטרית יתיכי מן יומא דנן. ויש להסתפק אם כוונתו מן יומא דנן ולהלאה היינו עד עולם או כוונתו שאנא פטרית אותך רק מן יומא דנן לבדו ולא יותר ואחרי יומא דנא תחזור אליו להיות אשתו כבתחילה ואדרבא יותר היה מכריע להיות הכוונה נוטה לזה דאי כוונתו מן יומא דנן ולמעלה עד עולם. לא היה צריך כלל לכותבו דזה ודאי דווקא היכא שאמר היום אין את אשתי ולמחר את אשתי מספקינן אבל סתמא מגרשה עד עולמי עד וא"כ ממילא היה מכריע הקורא שמשמעות הוא שמגרשה מן יומא דנן לבדו ולא מן ימים הבאים אחרי יום הזה אלא בכלות יומא דנן תחזור אליו ומדוקדק מאוד מה דאמר ולעלם לאפוקי מדבעי רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי וכמו שפירשנו דמחמת שתיקון לכתוב מן יומא דנן הוכרח לכתוב תיבות לעלם. בכדי שלא יהיה הקורא קורא משמעות של יומא דנן שאין מגרשה אלא מן יום הזה ולמחר תהי' אשתי ונמצא ששני תקנות של