גליא מסכת חלק א עא

פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי כן עיקר לפסק הלכה ודרך הגמרא לדחות בסברא מועטת ולא סמכינן אשינוייא א"כ נראה כאן נמי סברת בני ישיבה עיקר דרבא דווקא כר"י ולא כרבנן ומה דדחי הגמרא קדחי בסברא מועטת כי כן דרך הגמרא לדחות בסברא כל דהו ומחלק בין גט לקדושין וש"ד אבל באמת שינוייא בעלמא הוא וסברא מועטת היא כי באמת אין לחלק כי אף בגט בלא מינאי הוה ידים שא"מ כמו גבי קדושין ולפי"ז באמת פ"ק דקדושין דמשני שם הכא במאי עסקינן דאמר לי ה"ה בגט דאמר מינאי ע"ש בר"ן באורך מזה: והנה בפ' המגרש איתא שם איבעי להו בעינן ודן או לא. לפי הנראה משמע דלא קמבעי תלמודא אלא על ודן המבואר שם בסוגיא דפליגי רבנן ור"י אבל על ענין מינאי לא קמבעי ליה אף דבאמת פליגי בתרתי ור"י הוסיף על מילתא דרבנן תרי עניני מ"מ לא קמבעי ליה סתמא אי בעינא להא דר"י או לא אלא דייק דווקא על ודן דהוא להוציא מחששא דבדיבורא קמגרשי והר"ן לשיטתו קמפרש דמינאי לא קבעי דלא צריך בפשיטות ע"פ מה דדחי תלמודא בנדרים דאפילו רבא לא צריך מינאי ע"ש. אולם לשיטתנו וכפי שהכרחנו הדברים בראיות נכונות דאיפכא מסתבר וכשיטות רמב"ן בפרק החולץ דכסברות בני הישיבה מתחילה כן הוא עיקר הלכה לדינא. א"כ נראה לי לפרש ולומר דמינאי לא קמבעי לתלמודא דפשיטא דצריך. ובפרט לפי מסקנא בפ"ק דקדושין שם על מימרא דשמואל דצריך בקדושין לי ובגירושין מינאי כמבואר בר"ן שם משום דבלא מינאי הוה ידים שא"מ ממש רק על ודן דמצריך ר"י משום דקאי לשיטתו דבעי דווקא הוכחה ברורה ומפורשת. קמספקא ליה לתלמודא אם תופסין אנחנו להחמיר לכתחילה גבי גט משום הידור ושופרי וכמו שכתבו תוס' בד"ה אע"ג לאביי ע"ש. וקפשיט זה מרבא דאיתקין איך פלוני כו' ואילו ודן לא קאמר. ולכאורה קשה דתינח ענין ודן דליכא בהא דאתקין רבא אך הא אף מינאי ליכא שם ולפי דברינו מינאי בעינא בודאי לרבא ולשמואל דמצרכי דווקא ידים מוכיחות א"כ קשה טובא איך רצה תלמידא להוכיח מדאתקין רבא ולא הזכיר ודן הא לא הזכיר נמי מינאי דצריכי בפשיטות אליבא דרבא כנ"ל: אולם חקרתי לומר דלא קשה מידי דהנה במשנה דאי' שם גופי של גט על עיקר הצרכות כתיבתו איך הוא מדאורייתא כמו שביארנו בזה ואמר ת"ק דדי לכתוב הרי את מותרת דסובר ידים שא"מ הויין ידים לכן אף דלא כתוב מינאי מ"מ מהני ופשיטא דלא מצריך ודן לאכוחי דלא בדיבורא קמגרשה כמו שביארנו דלא נצרכא אלא משים הוכחה ברורה ור"י פליג וסובר דידים שא"מ לא מהני מדאורייתא וביותר לשיטתו בעינן דיוקא הוכחה ברורה ומפורשת לפיכך קאמר ר"י דגופו ועיקרו של גט אפילו כמו שהוא נכתב מדאורייתא צריך לכתוב ודן ומינאי: וכל זהו שייך על המשנה דתפס רק עיקרו שהוא מדאורייתא ודי שכתוב בו הרי את מותרת או הרי את מגורשת או הרי את משולחת או הרי את לעצמך כדאיתא כל זה ברמב"ם פ' א' הלכה ד' ומפורש פ"ק דקדושין (ה' ע"ב) ועל הני לישנא שייך שפיר להצריך להו תיבת מינאי להאי מ"ד דידים שא"מ לא מהני ודומה לקדושין בלא תיבות לי שאינן מוכיחות למי מקדשה לעצמו או לאחר כמו כן גבי גירושין שכותב הרי את מגורשת בלא תיבות מינאי אינו מוכיחות מי הוא מגרשה הוא או אחר. ולכן לכל הני לישנא בעינן תיבות מינאי לפי פסק הלכה דידים שא"מ לא מהני. כמו דאי' בר"ן פ"ק דקדושין ובנדרים על האי מימרא דפ"ק דקדושין דצריך תיבת מינאי. אבל לפי מה דאתקין רבא לכתוב בגיטא כמנהגינו לכתוב אנא פלוני פטר ותריך יתיכי פלונית אנתתי כו' וכמבואר בכולה מכלתין דגיטין דצריך לכתוב שם האיש והאשה והוא תיקן מדרבנן לכתוב כן לכתחילה כמו זמן שניתקן ולא די לכתוב רק גופו לבד שהוא מדאורייתא. א"כ בפשיטות שאינו צריך כלל וכלל לתיבות מינאי להוכיח שהוא מגרשה אחרי שמפורש בו שבעל הזה ששמו כך וכך מגרש את אשתו ששמה כך וכך א"כ ההוכחה ברורה ומפורשת לכלי ממילא מבואר עסק מינאי בהא דאיתקן רבא אך לישנא דודן עדיין צורך לפי סברות ר"י דעדיין יש לחוש דאפשר בדיבורא קמגרש ושטרא ראיה בעלמא ואנן בעינן שיגרשנה דווקא בספר ושפיר היה רוצה תלמודא לדייק מדלא הזכיר רבא ודן משמע דלא איתקין אפילו לכתחילה וקדחי תלמודא ונבאר זה לפנינו: ובהערה זאת מתורץ מאד לנכון מה שהקשה הר"ן פ"ק דנדרים שם לפי מה דסובר דבעינן ידים מוכיחו' א"כ אמאי אמר שמואל בפ"ב ד"ו ע"א על מה דתני במשנה דצריך להניח מקום איש ואשה אמר שמואל אף צריך להניח הרי את מותרת מ"ט לא קאמר דאף צריך להניח מקים ודן ע"ש ותירוצו כבר הבאתי דקדחי ליה בשעה"מ ובאמת התו' בנדרים שם הכריחו דע"כ שמואל סובר כרבנן ולא בעי מוכיחות ע"ש אבל לדברינו ניחא בפשיטות דזה ודאי שמואל בעי דווקא מוכיחות כר"י ושפיר בעי מינאי. ושפיר קדייק דשמואל סובר כר"י בעסק מינאי ע"ש ברא"ש דענין דמה שאני אוכל לך דומה לענין דמינאי ולא לענין דודן ע"ש הטיב וא"כ עסק מינאי ודאי צריך אליבא דשמואל וסובר בזה כר"י ולא כרבנן דמכשרי בלא מינאי דסברי דלא בעינן מוכיחות אך זהו דווקא אם נכתב רק גופי כמו שהיא מדאורייתא אבל לדידן וכדמפורש במשנה שם שצריך להניח מקום האיש והאשה והזמן שהוא הכל מדרבנן א"כ כבר מפורש ומוכח דהבעל מגרשה ממילא לא צריך ענין דר"י משום מינאי. ועסק ודן דקמצריך לה ר"י משום דלא נימא בדיבורא קמגרש באמת לא סבר לה שמואל כוותיה דבאמת אין הלכה כוותיה בזה אף דתלמודא רוצה לדחות מה שקדייק מהא דאיתקין רבא ואפשר דאנן שפיר כתבינן ליה אבל מ"מ הוא לשופרא ודרך הידור בעלמא מה שאנו עושין בגט על צד היותר אפשרי כמו שכתבו התו' דאפילו אביי סובר דכתבינן ליה אבל מ"מ אין צורך לכותבי טופסי גיטין להניח מקים עליו דלדידן דלא קי"ל בהא כר"י להצריך הוכחה ברורה א"כ מה דנהיגין לכותבו היא כמו מיומא דנן ולעלם שפירש"י שמדינא אינו מהצורך לכותבו ע"ש דף פ"ה ע"ב שפירש שלא נעשה אלא לשופרא והידור בעלמא ע"ש ופשיטא דלא צריך להניח מקום ע"ז: ולפי הצעות עיקר הדברים שביארנו מבואר לנכון ימה דראיתי מבוכה בין הקדמונים גדולי הפוסקים בענין הצרכות ליכתוב הרי את מותרת דהקדמונים לא נהגו לכותבו כמבואר בתו' (ד"ו ע"א) ובטופס הגט מרש"י ורי"ף ליתא אבל ר"ת הנהיג לכתוב ואפשר משום שופרא אבל הרמב"ן הביאו הר"ן סוף גיטין דצריך לכותבו משום דאמרינן שהוא גופו של גט ודעת רמב"ן אם לא כתבו אפילו ניסת תצא ועוד ראייתו ממימרא דשמואל דצריך להניח מקום הרי את עיין בר"ן הביאו הב"ש בקוצר סימן קכ"ו ס"ק ל"ו ע"ש. ובהשקפה ראשונה דבריו מתקבלים עד אשר יגדל התימא על הראשוני' שמנעו עיקרו וגופו ואמרתי שבודאי ראשונים כמלאכים וגופו של גט אין להרהר עליהם ח"ו שימנעו אלא בודאי הגוף קיים בטופס שלהם: ולדעתי יש ראיה ברורה ונכונה שאין צריך לכותבו. כי לפום רהיטא קשה טובא שם בסוגיא דקבעי להו אי בעינן ודן או לא וקפשיט מדאתקין רבא וכו' ואילו ודן לא קאמר וקשה דהאי מקשה חכם עיניו בראשו לראות ולדקדק בלישנא דרבא וחפש ולא מצא בו ודן ואמאי דיקדק אחרי דברי ר"י היה לו לדקדק אם מצא בלישנא דרבא דברי ת"ק דאמר גופו של גט הרי את כו' וזה תימא גדולה מ"ט הא ניחא ליה והא קשי ליה באמת ראיתי ברשב"א בחידושיו שכ' לפרש מאי דאיתא שם בגמ' ולטעמיך כולהו מי קאמר וז"ל דהאיכא הרי את מותרת דצריך לכולי עלמא ע"ש ועיין רש"י שבאמת לא פירש כך אלא ז"ל כל שארי דברים הנכתבים בגט כגון דיתיהויין וכו' מי הזכירם רבא בתקנה זו ע"ש והדין עם רש"י דלישנא דתלמודא דאיתא שם כולהו מי קאמר לא דייק כרשב"א דלפירושו היה לו לומר ולטעמיך הרי את מי אמר אבל השתא משמע דקאי על שארי מילי מטופס הגט וכפירש"י דלשון כולהו משמע על טובא מילי קא ועוד דאי נימא דקאי על הרי את כרשב"א קשה על המקש' דקארי לה מאי קארי לה ואיך לא ראה שרבא בתיקונו לא הזכיר גופו של גט. אך רשב"א דנוטה לשיטות הרמב"ן כמו שזכרו בחידושיו סוף גיטין לפיכך הוכרח לפרש כך דע"כ עיקר הגט חסר בלישנא דרבא. אבל רש"י בחמת לא זכר כלל בטופס שלו שכ' שם באותו דף תיבות הרי את ע"ש והוא כשיטות כל הקדמונים שמנעו מלכותבו. לכן הוכרח לפרש מה דאמר תלמודא כולהו מי קאמר על מילי אחרינא ואולם מה שחקר הרמב"ן הואיל וזהו גופו ועיקרו של גט איך אפשר למונעו מלכתוב מעיקרא לק"מ לפרושינו דמה דאיתא במשנה גופו של גט קאי אדאורייתא איך הוא נצרך לכותבו דת"ק סבר דאם לא כתב בו אלא הרי את כו' הוא כשר מדאורייתא וחייל הגירושין לכל מילי וה"ה הרי את מגורשת או משולחת או את לעצמך כדאיתא ברמב"ם פ"א הלכה ד' ע"ש נמצא דת"ק מפרש דעיקר מה דכתיבא באורייתא וכתב לה ספר כריתות כוונתו שכך יכתבו בו ודיו ור"י מוסיף ואומר לפלוג על ת"ק בתרי מילי כמבואר כאן בסוגיא ובפ"ק דנדרים דלת"ק לא צריכי מינאי דת"ק אמר דאף דכ' הרי את מגורשת כשר ור"י אומר שצריך לפרש מגורשת מינאי דבלא"ה לא הויין מוכיחו' מי המגרש ועוד צריך לכתוב בי ודן דבלא"ה אינו מוכח דמגרשה בספר אלא אפשר בדיבורה מגרשה ושטרא לראיה הוא. וא"כ לפי המבואר באתקין רבא אנא פלוני פטיר ותריך ליכי אנת אינתתי כבר יש שם לישנא דגופו של גט שהוא הרי את מגורשת מינאי. ותו אינו מהצורך לכתיבת הרי את מותרת כי כבר יש בו גופו. וכמו שהארכנו לעיל בזה דמדאורייתא לא בעי כלל שמו ושמה. אלא דיו אם כתוב בו הרי את מגורשת או משולחת או מותרת ומדרבנן תיקנו לבאר שמותיהן ולא לכתוב סתמא הרי את מגורשת אלא אנא פלוני מגרש אותך אשתו פלונית. והרמב"ן והרשב"א דחשבו שקביעות שמות איש ואשה מדאורייתא כמו שהזכרתי למעלה דסברי דבהעדר השמות או שינה בהם בטל הגט מדאורייתא והא ראיה דרשב"א מצריך אף גבי קדושין שמות ורמב"ן קבע קרא דצריך דרך ספירות דברים כנ"ל מזה. לכן לסברתם הוכרח להם לפרש את האמור במשנה גופו של גט הרי את מותרת הוא קאי ואיירי שצריך לכותבו אף אחרי שיכתב בו השמות שבעל פלוני מגרש אשתו פלונית. ואעפ"כ קבעה המשנה דעדיין עיקרו וגופו צריך שיהיה כתוב בו הרי את מותרת א"כ ניחא שחקר רמב"ן ורשב"א החזיק בשיטתו לומר שאפילו ניסת תצא אם לא כתוב בו נוסף על כל הנוסח של הגט שלפנינו עוד גופו של הרי את מותרת. אולם לדעתינו אשר מסכים לדעת הקדמונים שמהתורה איני מהצורך כלל לקביעות השמות וע"כ מה דאמור במשנה גופו של גט כוונת המשנה הוא קאי על עיקרו כפי מה הוא פירוש של ספר כריתות הכתוב בתורה אשר מדאורייתא אם לא כתוב בו רק זה דיו: אמנם אף שזאת ביארנו לדחות שיטות רמב"ן מה שדעתי נוט' להצריך הרי את מותרת מעיקר הגט מדאורייתא אף שכבר כתב פטרית שבקית כמו שכ' הב"ש דמשו"ה אפילו ניסת תצא. אך עדיין יש מקום לומר להצריכו מדרבנן משום תקוני דשטרא וכמבואר בר"ן ורשב"א ובמגיד פ' ד' באריכות דמשום דכתיב להתנסבא דאין בו אלא היתר נשואין ולא זנות וה"ל כאומר חוץ מזנותיך שסיא ספק מגורשת כדאיתא (דף פ"ה ע"א) ולפי טעם זה ודאי אם ניסת נא תצא וביותר נראה לומר דדינו כמו ענין הארכות ווי"ן ושארי הרחקות המבוארים בגמ' (פ"ה ע"ב) ובשו"ע קכ"ו בענין זה או שכ' ודן ביו"ד או ואיגרת ביו"ד בכל כיוצא בזה הובא שם סעיף כ"ב שאם לא עירער הבעל כשר ועוד י"א שם דאין עירעורו מועיל אא"כ כתב הסופר מפיו ע"ש ובמ"מ פ' ד' ובר"ן ורשב"א הובא בב"ש ס"ק ל"ב ע"ש. וכבר האריך הרמב"ם פרק ד' הלכה ט' שהסופר צריך לזהר בדברי הגט שלא יהיה משמעו ב' עניינים עד שהקורא יכול להסתפק שמא לכך נתכוין או לא נתכוין ע"ש. ומסיים המגיד שם שיש מי שכתב שמשום זה אין צורך לכתוב הרי את מותרת שלא אמרן אלא