גליא מסכת חלק א ע

דלא בעו ידים מוכיחות מדלא קמצרכי ודן ודן צריכי טפי לאכוחי מן מינאי וכמבואר בר"ן אח"ז עיינתי ברשב"א לגיטין פ' המגרש חקר זאת ולא תירץ כלום. עוד קשה שם בסוגיא דהמגרש דקבעי תלמודא אי צריכי ודן או לא ורצה לפשוט מדאתקין רבא בגיטא איך אנא כו' ואלו ודן לא קאמר ע"ד וקשה הלא רבא לשיטתו דבעי ידים מוכיחות לוא יהא שלא צריך מינאי מחמת האי סברא דאי' בנדרים דאין אדם מגרש אשת חבירו עדיין היה צריך לודן כמו דאמרינן בפ' המגרש שם דאל"ה ליכא מוכיחות דאפשר בדיבורא קמגרש ועוד שה מה דהקשו הר"ן ותו' שם בפ"ק דנדרים לכי מה דסובר שמואל דבעינן ידים מוכיחות א"כ קשה על מה דאמרינן בפ"ב דגיטין דף ך"ו הכותב טופסי גיטין צריך להניח מקים כו' ואמר שמואל בגמ' אף צריך להניח הרי את כו' וקשה למה לא אמר אף ודן והר"ן מתרץ משום דאפשר סברות שמואל כמו דמסקינן לקמן דגבי גט הוה מוכיחות משום דאין אדם מגרש כו' ע"ש ויפה הקשה בשעה"מ פ' א' מגירושין א"כ למאי קאמרינן דשמואל אוקמי המשנה כר"י הא אף כרבנן מתוקמי שפיר הואיל וכאן הוה שפיר מוכיחות ע"ש שתירץ בדוחק ועוד קשה מה שחקרנו לעיל דהתינח דלא בעי (ודן משום) מינאי אבל עדיין ליבעי משום הוכחה שלא קמגרש לה בדיבורא דהאי חששא עדיפא טפי מן מינאי כדכ' הר"ן: אשר מכל זה נראה לפרש דזה אמת בענין פלוגתא דר"י ורבנן דר"י צריך ודן ורבנן לא צריכי עיקר פלוגתייהו קאי ואיירי אעיקרו הנצרך לכתוב הגט מדאורייתא וכמו שהארכנו וכמו שמצאנו מבואר כך בלח"מ וזהו ודאי דבתרתי פליגי דרבנן לא צריכי לא מינאי ולא ודן ור"י מצריך מינאי דאי לא"ה לא מוכיח מאן קמגרש ועוד בעי ודן דאל"כ ליכא הוכחה דלא בדיבורא מגרשה משום דאנן בעינן ספר כריתות שיגרשה בספר ולא בדיבור: אולם כפי הנראה דזה ברור שמדרגות מדרגות יש בענין ידים מוכיחות ואינו מוכיחות כי יש מהן שאינן מוכיח כלל ויש מהן שמוכיחות אבל אינן מוכיחות כ"כ. עיין בתו' פ"ק דנדרים בשם ר"י האריך בזה וכתב שם דגבי קדושין בלא לי הוה ידים גרועות טובא ע"ש ויש לבאר ולומר אף דבאמת מצינו דפליגי רבנן ור"י בתרתי מ"מ עסק דמינאי סובר תלמודא שפיר לענין ידים שא"מ ודומה לענין פלוגתא דאביי ורבא אבל ענין ודן דמצריך ר"י אינו שייך כ"כ לענין פלוגתא דאביי ורבא כי אפשר אף רבא מודה דהאי חששו דחייש ר"י דלא נימא בדיבורא קמגרש הוא חששא רחוקה ולא נקרא משום זה אינו מוכיחות דהא קמסר לה גיטא ובפרט לשיטות הטור ריש קל"ו דצריך שיאמר לה בשעת מסירה הא גיטך ואם לא אמר לאו גיטא הוא כלל מדאוריית' ע"ש ולפיכך נראה דאף דלא כתוב בו ודן מוכחא קצת דלא בדיבורא קמגרשה ואפילו רבא דסובר דידים שא"מ לא הויין ידים מודה כאן דדווקא היכא שאינו מוכיחות כלל אמר רבא רק שר"י הוא דמחמיר וסובר דבעינן מוכיחות טובא עד שלא יהיה בו שום צד חששא לנטות על דרך אחר ועיין בביאורי הגאון סימן ך"ז ס"ק כ"ד מאריך ג"כ בזה שיש מוכיחות גרועות ויש ממוצעות ע"ש. ותדע דהכי הוא ע"כ דר"י מחמיר בעסק מוכיחות דנחזי אנן מה דבהשקפה ראשונה יש לדקדק טובא דבפ' המגרש אמרינן במאי קמפלגי רבנן סברי ידים שא"מ הויין ידים כו' ובסוגיא דפ"ק דנדרים אמרינן על פלוגתא דאביי ורבא לימא בפלוגתא דרבנן ור"י קמיפלגי ודחי לה תלמודא דרבא אפילו כרבנן ורבא מודה התם משום דאין אדם מגרש כו"ע"ש ברש"י דממילא מוכחא מילתא וע"ש בר"ן שהביא בשם רשב"א לשבש גירסות הגמ' אלא קסברי ידים דגט מוכיחות נינהו ע"ש וקשה דלפי"ז תקשי לן מ"ט דר"י דהא בסוגיא דגיטין אוקמינן פלוגתייהו בטעמא דידים שא"מ אבל השתא דאמרינן דאפילו למאן דבעי מוכיחות כאן יש הוכחה והוה ידים מוכיחות ומ"ט דר"י בשלמא הא לא תיקשי לן לפי מה דאמרינן בנדרים דאביי מצי סבר כר"י ואף דבעלמא לא בעי מוכיחות בגט משום דכתוב כריתות בעינן דווקא מוכיחות, גמורין ע"ש בפירש"י ופירוש רא"ש א"כ לכאורה מ"ט דרבנן דסברי דלא בעי אפילו בגט מוכיחות. זה אפשר לתרץ דרבנן לא סברי דרשא דכריתות לדרוש ולומר דבגט בעינן הוכחה גמורה וא"כ בדרשא פליגי מר דריש כריתות על מילי אחרנייתא ולא על הוכחה ומר דריש ליה על הוכחה אבל האי עניינא דאמרינן התם דאפילו רבא דסובר דא"מ לא הויין ידים לא בעי גבי גט מינאי משום דהתם יש הוכחה דאין אדם מגרש אשת חבירו ופירש"י דמוכחא מילתא שפיר ע"ש קשה שפיר א"כ דאפילו רבא דסובר ידים שא"מ לא מהני מודה הכא משום דהוה שפיר מוכיחות א"כ מ"ט דר"י הואיל ובלא"ה הוה מוכיחות ודוחק לומר דפליגו בזה אי הוה מוכיחות או לא כי זה הוה פלוגתא במציאות: אולם לדברינו ניחא בפשיטות דעיקר פלוגתא דאביי ורבא הוא בידים שא"מ כלל דלאביי מ"מ הויא ידי' ומהני ולרבא לא מהני ופליגי באינו מוכיחות גרועות או מציעות כמו שכתב בביאורי הגאון שיש מדרגות מדרגות בענין אינו מוכיחות ע"ש שביאר כך בשם תו' דנדרים: וענין אמירות הרי את מקודשת ולא אמר לי זהו עיקר ענין ידים שאינו מוכיחות כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף ה' ע"ב) וה"ה בגירושין כשאמר הרי את מגורשת ולא אמר מינאי ע"ש בר"ן דמפרש כי היכי דמסיק שם על מה דמקשה אשמואל הא לא הוה מוכיחות ומתרץ דאמר לי ה"ה בגירושין דאמר מינאי והלא תראה דבסוגיא דנדרים דרצה לאוקמי פלוגתא דאביי ורבא בפלוגתא דרבנן ור"י דייק תלמודא שם ענין מינאי דמצריך ר"י ורבנן לא מצרכי ולא תפסו שם כלל ענין ודן דפליגי והיא הדבר שדברנו ורצינו לבאר משום דפשיטא ליה לתלמודא דעסק ודן אשר מצריך לה ר"י אין לו שייכות כלל לעסק פלוגתא דאביי ורבא דחששא דר"י שמא בדיבורא מגרש לה ולא בהאי שטרא והאי שטרא לראי' הוא חששא רחוקה עד דנימא להצריך אף ע"ז הוכחה למכתב ודן רק ר"י הוא דחייש אפילו לחששא כל דהו ובעי שיהיו ידים מוכיחות וגלויות עד שלא יהיו באפשרי לנטות הדבר לשום צד אחר ואפילו רבא דפליג על אביי ובעי ידים מוכיחות מודה שפיר בודן לא צריכא לאכוחי דבשטרא דווקא מגרש ולא בדיבורא דזהו חששא רחוקה ובפרט לשיטות הטור דמדאורייתא צריך לומר בשעת נתינה הא גיטך ובלא"ה הגט בטל מדאורייתא א"כ מוכחא טובא דבשטרא קמגרש ולא בדיבורא אף ר"י חייש טפי שיהיו ידים מוכיחו' בולטות וגלויות בלי שום צד נושה על דרך אחר ואפשר טעמו דר"י דווקא בגט בעי הוכחה ברורה משום דסובב דרשא דכריתות דאיתא בפ"ק דנדרים ה' ע"ב שם ומפר"שי דמשו"ה בעי שיפסיק לדיבורו והרא"ש כ' שם וז"ל דהואיל והיתה כבר אשתו אינו כרותה ומפורשת הימנו אם לא בהוכחה גמורה עכ"ל או אפשר ר"י סובר כך בכל מקום דבעינן הוכחה ברורה וגמורה כמו דפליג בקדושין על ר' יוסי דסובר דאם מדבר עם אשה בעסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש דיו ופליג ר' יהודה ואומר דאעפי"כ צריך לפרש אלמא חזינן דר"י מחמיר בכל מקום שיהיה הוכחה גמורה וברורה אף דבעסוקין יש הוכחה קצת מ"מ לא מהני. ולפיכך אף בהא מילתא דודן מצריך להוציא מחששא דילמא בדיבורא ובלא ודן אף שיש הוכחה אבל אינו ברורה כ"כ וצריך לפרש כשיטתו גבי עסוקין באותו ענין דפליגי ואומר דצריך לפרש כנ"ל. ואפשר עוד לומר דדווקא בגיטין וקדושין סובר ר"י כך היינו בגט בעי כריתות כנ"ל וקדושין יליף ויצאה והיתה מיניה יליף שיהא הוכחה גמורה בקדושין כמו בגירושין. אולם בהאי מילתא לא סבר רבא כוותי' דר"י כי אף דרבא דסובר ידים שא"מ לא מהני לא אמר אלא היכא דליכא כלל הוכחה אבל הוכחה ברורה וגמורה להיות גלוי' בלי שום דרך נוטה לצד אחר כולי האי לא בעי ולכן אף דשמואל סבר לה נמי בענין אינו מוכיחות כרבא וכדמסקינן פ"ק דנדרים ופ"ק דקדושין דצריך שיאמר לי' ובלא אמר לי הויין אינו מוכיחו ולא חיישינן לקדושין מ"מ פסק שמואל בקדושין בסוגיא דמדבר עמה על עסקי קדושין דמקודשת אפילו לא פירש וכר' יוסי ע"ש. אף דר"י פליג דצריך לפרש. אלמא חזינן דהא דמצריך ר"י הוכחה ברורה וגמורה לא פסקינן כוותי' משום דהא מילתא לא שייכ' לעסק ידים שא"מ וכנ"ל: וניחא מאוד דבפ"ק דנדרים דבעי תלמודא לומר דאביי ורבא פליגא בפלוגתא דר"י ורבנן תפיס שם תלמודא מה דלא מצריך רבנן מינאי. משום דבאמת ר"י ורבנן בתרתי פליגי דרבנן לא מצרכי לא מינאי ולא ודן אך עסק מינאי שפיר מישך שייכי לענין פלוגתא דידים מוכיחות או אינו מוכיחות אבל עסק ודן הוא ענין אחר והוא טפי ממוכיחות ממוצעות ושייך להוכחה ברורה וגמורה ותלמודא בעי לומר דאביי ורבא בפלוגתא דר"י ורבנן דבאמת רבנן דלא מצרכי אפילו מינאי סברי דלא בעינן כלל ידים מוכיחות ור"י דמצריך אפילו ודן כדי לאכוחי דלא בדיבורא מגרש לה סובר דאפילו ידים מוכיחות ממוצעת נמי לא מהני עד שיהיה הוכחה ברורה וגמורה בלי הפסק וא"כ יש ביניהם פלוגתא רחוקה ובתרתי מילי איפליגי והנא תראה בעין דפ"ק דנדרים מוקי לה תלמודא שם דפליגי בידים מוכיחות קבע שם עניינא דמינאי ובפ' המגרש דתלמודא מפרש שם עסק מה דיש ביניהם פלוגתא דודן לא אמר תלמודא סתמא דפליגי בידים מוכיחות אי הוויין ידים או לא ומאריך שם תלמודא בלישנא יתירה טובא אשר נראה בהשקפה ראשונה אך למותר דהכי איתא התם רבנן סברי ידים שא"מ הויין ידים ואע"ג דלא כתב ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא קמגרש לה ע"ש לכאורה סתמא היה לו לומר דרבנן סברי אינו מוכיחות נמי מהני אבל השתא קמסיק וקאמר ואע"ג דלא כתב ודן מוכחא מילתא כו' משמע דצריך ידים מוכיחות ומ"מ לא צריך ודן משום דבלא ודן הויין ידים מוכיחות אבל לפי הצעו' דברינו מדוקדק הכל ובדיוק קאמר דבפ"ק דנדרים דעסיק שם לפרש טעמא דפלוגתא דמינאי קאמר בקיצור דרבנן לא מצרכי מינאי משום דסברי כאביי דאפילו בלא מוכיחות הויין ידים דבאמת בלא מינאי הויין ידים שאינו מוכיחות ממש. אבל כאן בפ' המגרש דעסק לפרושי עסק פליגתייהו על ודן אינו מהצורך לאוקמי טעמא דרבנן דידים שא"מ מהני אלא טעמייהו דבלא ודן היה נמי מוכיחות רק דלא הוה מוכיחות גמורה וברורה ובזה גם רבא מודה דמהני לכן קמסיים תלמודא משום אע"ג דלא כתב ודן יש הוכחה דבהאי גיטא מגרש רק ר"י הוא דמצריך הוכחה גמורה וברורה סבר דצריך דוקא לפרש. ולשיטתו דלא מהני ליה עסוקין באותו ענין ודומה לידים מוכיחות. מ"מ פליג ואומר דצריך לפרש הכ"נ סובר כאן דצריך לפרש ולכתוב ודן להורות הוכחה ברורה ומפורשת דלא בדיבורא קמגרשה אלא בהאי גיטא: ובנדרים על פלוגתא דאביי ורבא אמרו בני הישיבה לימא בפלוגתא דרבנן ור"י כוונות תלמודא על ענין מינאי דלא קמצרכי רבנן דהוו ידים שא"מ ממש ונמצא רבא סובר כוותי' דר"י בחדא ופליג עלה בחדא והכ"נ שמואל סובר כר"י בחדא ולכן מצריך גבי קדושין לי כדמפרשינן בפ"ק דקדושין ובנדרים ופליג עלה במאי דמצריך דווקא הוכחה ברורה מפורשת וכמו שפסק בפ"ק דקדושין כר' יוסי דאינו צריך לפרש אבל כרבנן ודאי לא סבר רבא ולא שמואל דהא רבנן לא מצרכי אף מינאי א"כ ע"כ סברי דאפילו ידים שא"מ ממש מהני ותלמודא קבעי למידחי ולומר דאפשר לן לאוקמי מילתא דרבא כולה כרבנן ומהכרח לן לחדש סברא מחודשת דעסק גט חלוק משארי דברים ולכן אף בקדושין בעי לי' בגט לא בעי מינאי משום דהוה ידים מוכיחות אפילו בלא מינאי משום דאין אדם כו' אבל הוכחה גמורה וברורה פשיטא דליכא אפילו גבי גט ונמצא לפי"ז ליכא פלוגתא בין ר"י ורבנן אלא בחדא דר"י מצריך דווקא הוכחה מפורשת וברורה לכן מצריך מינאי ורבנן לא מצרכי הוכחה ברורה אבל הוכחה ממוצעת שפיר מצרכי אפילו רבנן וכרבא וכשמואל דהלכה כוותייהו ולפי"ז בפ"ק דקדושין דמסקינן לשמואל דגבי קדושין בעינן דאמר לי אבל גבי גט לא בעי ע"ש בר"ן באריכות מזה וניחא דר"י פליג ארבנן ומצריך מינאי משום דלשיטתו דמצריך אף ודן בכדי שיהי' הוכחה ברורה ומפורשת וכשיטתו דאף עסוקין באותו ענין לא מהני וצריך לפרש. א"כ בגירושין אף רבא מודה דלא בעי מינאי: ועדיין אפשר לומר כסברות רמב"ן שהביא הרא"ש בפ' החולץ בסוגיא דפלוגתא דקם דינא דכפי שנראה מעיקרא לבני הישיבה לאוקמי