גליא מסכת חלק א סט

פסלינן אף שינוי מלכות שאינה הוגנת דסובר דכל המשנה ממטבע באיזה מטבע שקבעו חז"ל וע"ז פליגי חכמים וסברי דלא בכל שינוי מטבע פסלינן וממילא בשינוי מלכות מכשרי ובשינה מטבע דשמו ושמה שהוצרכו לכתחילה אם שינה בזה בהאי שינה מטבע מודו חכמים לר' מאיר דפסלינן על כל פנים מדרבנן אבל לא מדאורייתא ועוד אי נימא בפשיטות דגבי גט מצריכינן מדאורייתא לעיקר כתיבת שמו ושמה וכדבעי רמב"ן ור"ן בסוגיא דיהיב ספר תורה שחיי ילפותא מספר כריתות דרך ספירות דברים. א"כ ממילא בלי ספק הוה צריכא נמי גבי שטר קדושין לכתוב שמו ושמה של המקדש והמתקדשת ובברייתא דפ"ק דקדושין נקט סתמא בשטר כיצד כתב על הנייר או על החרס הרי את מקודשת וכן העתיקו לשון זה כל הפוסקים רי"ף ורא"ש ורמב"ם והשו"ע סימן ל"ב ע"ש. ובסעי' ד' מביא שם השו"ע בלשון יש מי שאומר דצריך בקדושין להזכיר שם האיש והאשה ע"ש והוא מתשו' הרשב"א ע"ש. והב"י הביא לשונו כמסתפק בדבר ע"ש. ואי נימא דבגט השמות מדאורייתא א"כ כמו דילפינן הווי' מיציאה להצריך בשטר קדושין לשמה כמו כן נצריך כתיבות השמות מהאי הקישא בשטר קדושין כמו גבי גט. וכפי פשטא דסוגיא נראה שנא צריך לכתוב רק הרי את מקודשת לי. ונראה דאף בשעת שכותב השטר קדושין לשמה חשב בדמיונו שהיא רחל שמה והנה היא לאה ליכא שום חששא דעסק שינוי השם אין לו שום קישור ויסוד לענין שלא לשמה כמו שהארכנו. רק הרמב"ן ור"ן עשו עיקר מדרך ספירת דברים וכנ"ל: ועוד אמרתי להעיר ראיה גדולה אשר אין עליה תשובה שאינו צורך מהתורה לכתובות שמה ושמו והוא מדאי' (בדף פ"ה) דפליגי ר' יהודה ורבנן דרבנן סברי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ור"י אומר ודן דיהוי ליכי מנאי וכו' ושם בסוגיא אוקמי תלמודא פלוגתייהו בודן אבל בפ"ק דנדרים משמע דפליגי במנאי דלרבנן לא צריך לכתוב מנאי ור"י מצריך לכתוב דווקא מנאי אבל בלא"ה לא הוה ידים מוכיחות שהוא מגרשה ובגיטין מביא התוס' זה בד"ה אע"ג ע"ש וכן בריש קדושין (דף ה' ע"ב) מביא שם בקדושין היכא דלא אמר לי ע"ש [עיין בר"ן בגיטין ובנדרים מזה]: וא"כ נחזי אנן בשלמא אי נימא כסברת ר' יואל דמדאורייתא לא צריכי כלל לעיקר הגט שמות האיש והאשה וממילא יש לנו לפרש מאי דאי' שם במשנה גופו של גט קאי ואיירי על עיקרו ויסודו שהוא מדאורייתא ועיין פירש"י שמפרש גופו כו' עיקר כתב הגט כך יכתבו בו ע"ש ושמות האיש ואשה אינו כתובים בו כלל אחרי אשר בינותי מעצמו בענין זה מצאתי בלח"מ פרק א' הלכה ד' על הרמב"ם דכ' לשון המשנה גופו של גט וכן מביא לשון הברייתא הרי את משולחת או מגורשת כו' ע"כ צריך נמי שם האשה והזמן כמו דכתב רבינו בסמוך גבי מחובר דצריך שיכתוב בתלוש שם איש והאשה והזמן ומפני דכאן לא נחוש לומר אלא גט הכשר מן התורה דאקרא קאי ומדאורייתא בהרי את מותרת סגי ושם איש ואשה וזמן הוה מדרבנן עכ"ל לח"מ וממילא דעיקר פלוגתא דרבנן ור"י שם במשנה בגופו ועיקרו איך צריך לכותבו מדאורייתא ניחא שפיר דאיפליגו שם אם צריך לכתוב מנאי או לא ופלוגתייהו אי ידים שאינו מוכיחות הויין ידים או לא. אבל אי נימא כסברות הנהו פוסקי' דכתיבות השמות בעי וצריכי מדאורייתא לקבעינהו בגט וכמו דקבעו רמב"ן והר"ן לימוד גמור על זה מקרא דספר כריתות שיכתבו דרך ספירות דברים. וע"כ דעיקר נוסחו מדאורייתא לכתוב מה שאנו כותבין. וכדאי' בגמרא שם אתקין רבא כו' אנא ראובן בן יעקב פטרית יתיכי אנתתי לאה בת יצחק והרי את מותרת לכל אדם. ומה שאמר במשנה גופו של גט כו' הוא מה שצריך לכתוב אחרי השמות כנ"ל. קשה מאוד איך פליג ר"י ואומר דבלא מינאי הוה אינו מוכח שהבעל מגרשה אחרי שמפורש שם שמותיהן שהבעל מגרשה ועוד דנראה ודאי אחרי אשר כתוב בגט שמותיהן כנ"ל א"כ אף הרי את מותרת אינו נצרך כ"כ להיותו עיקר מדאורייתא הואיל וכבר כתוב שהאיש פלוני מגרש אשתו פלונית וכמבואר לעיל בתו' (דף ך"ו ע"א) ד"ה וצ"ל שהקדמונים לא נהגו לכותבו כלל וע"כ צ"ל מה דאמור במשנה גופו של גט הרי את כו' ור"י פליג ומצריך לכתוב מנאי קאי ואיירי פלוגתייהו בעיקר קביעות הגט איך הוא נכתב מדאורייתא וסברות חכמים הוא דסגי בלא תיבות מנאי אף ידים שאינו מוכיחות ור"י סובר דבעי מוכיחות. עכ"פ מבואר מסוגיא זאת דעיקרו של גט מדאורייתא הוא רק הרי את כו' ותיבות הללו צריך לכתוב לשמן אבל שמותיהן לא צריכי כלל מדאורייתא ומשו"ה בשטר קדושין נמי סגי במה שכותב הרי את מקודשת לי ובעי לשמה כמו בגט וקביעות שמות קבעו חז"ל גבי גט ולא גבי קדושין. והרשב"א הוא דעת יש מי שאומר שהובא סימן ל"ב ולשיטתו אזיל דסברתו דקביעות שמות בגיטין הוא מדאורייתא וכמו שהבאתי דבריו שכ' בפ' הזורק ובפ' השולח לפרש את האמור שינה שמו ושמה לא שינה ממש דאי שינהו ממש פשיטא דהוה שלא לשם בעלים וא"כ סברתו אם לא כ' השמות בגט הוה שלא לשמו שפיר מצריך אף בשטר קדושין שמותיהן והלא תראה עוד דהש"ג לשיטתו שכ' הב"ש סי' קכ"ט ס"ק ך"א בשמו דאף אם לא כ' שם עירו ועירה בגט הגט בטל משו"ה הביא הב"ש סימן ל"ב ס"ק ג' בשם הש"ג דאף בשטר קדושין צריך עירו ועירה ע"ש. אולם לפי פשטות ברייתא דפ"ק דקדושין דמשמע דלא צריך בשטר קדושין לכתוב רק הרי את כו' וכן משמעות כל הפוסקים הרי"ף והרא"ש שהעתיקו ברייתא כמו שהיא ולא הזכירו כלל שמותיהן נראה משום דאף בגט עיקרו מדאורייתא די כמו שאמור במשנה גופו של גט הרי את וכו' ושמותיהן בגט הוא מדרבנן רק לכתחילה וכנ"ל: ובאמת בכולהו מכילתין דגיטין לא נמצא במשנה או בברייתא שיהיה מפורש בה עיקר ויסוד גדול כזה דשמות האיש והאשה המה מקושרין ונצרכין לעסק מעשה הגט ולא מצינו בכולה מכילתין רק הא דבעינא לשמה אבל מה שקבעו רמב"ן והר"ן לעשות ילפותא אל הצרכות זכירות השמות ממאי דכתיב ספר כריתות ובלא שמות אין הוא דרך ספירות דברים. וקשה הא ליכא מידי דלא רמיזא בתלמודא על כולהו עניינא אשר יסודו מדאורייתא באיזה ענין ילפינן ודרשינן כך וילפותא הנ"ל לא נמצא רמיזא בכולה מכילתן. ועוד שם בסוגיא על האי דיהיב ס"ת לדביתהו דמקשה מעיקרא והא בעינא וכתב לה לשמה ולא קאמר סתמא והא בעינא לשמה. אלא מפרש הטיב מהיכא דילפינן זאת. וא"כ בתר הכי דמקשה עוד הא בעינן שמו ושמה היה לו ג"כ לבאר בקו' ילפותא מדרך ספירות דברים כמו דמבאר ילפותא בקו' קמייתא מכל זה נראה דליכא כלל ילפותא על קביעות שמותיהן בגט ואין לנו רק האי ילפותא דוכתב לה לשמה. אף דאיתא בדף ך"א ע"ב האי דרשא דספר ספירות דברים עיין ברש"י דמפרש דברים של כריתות דהיינו שיהיה כתוב בו הרי את מותרת או הרי את מגורשת אבל האי דרשא שתקעו וקבעו רמב"ן והר"ן דרך ספירות כאשר יספר איש לרעהו ליכא רמיזא. אמנם מה שמצאו לקבוע מקום הרמב"ן והר"ן והפ"י וביאורי הגאון ממאי דקאמר תלמודא בעובדא דיהיב ס"ת דבעי שמו ושמה וליכא ולכן ליכא שום חששא דגיטא ומוכרחין לומר מחמת זה דע"כ עניינא דשמו ושמה דאורייתא אמרתי שאין מזה שום ראיה לסתור דברי ר' יואל הלוי ויש לפנינו פירש מרווח בזה כאשר יתבאר בעז"ה ויכולני לבאר הדבר בקיצור אך אמרתי בדרך אגב להציע את אשר נתחדש לפני בסוגיא דפלוגתא דחכמים ור"י בסוגיא דגופו של גט אשר ראיתי שהר"ן האריך דברים בפ"ק דנדרים ובסוגיא דגיטין ולדעתי ליזל בתר איפכא דמסתברא טפי לכל מעיין באמת דהנה בסוגיא דגיטין משמע דפליגי ת"ק ור"י דר"י מצריך ודן כו' ומפרשינן דמשו"ה בעי ר"י ודן להיות מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה אבל בלא"ה אמרינן בדיבורא גירשה ושטרא ראיה בעלמא ופירש"י להראות בכל מקום שתלך ע"ש ובאמת בעינן שיגרשנה בספר דווקא ולא בדיבור ובריש נדרים ה' ע"ב איתא שם פלוגתא דאביי ורבא דאביי סובר אף ידים שא"מ הוין ידים ורבא סובר דלא הוין ידים ואמרינן לימא בפלוגתא דר"י ורבנן קמפלגי דתנן גופו של גט כו' ומסיק שם אמר לך אביי ע"כ לא אמר ר"י דבעי ידים מוכיחות אלא בגט דבעינן כריתות ומפרש"י שיפסיק לדיבורו ע"ש ורבא אמר ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו ע"כ. וכתב הר"ן דמשמע דפליגי במינאי דרבנן לא מצרכי ור' יהודה מצריך ובסוגיא דגיטין משמע דפליגי בודן ומסיק דבאמת הוא כך דבתרווייהו פליגי וסוגיות הללו אחת מגלה על חברתה וכאן מפרשינן טעמא דפלוגתייהו במינאי והתם מפרשינן טעמא דפלוגתא בודן. וכתב שם עוד הר"ן אע"ג דקי"ל דהלכה כרבא ובעינן ידים מוכיחות הא אמרינן דרבא אמר כרבנן ומודי בגט דלא בעי מוכיחות דאין אדם מגרש כו' הלכך מינאי לא בעי כרבנן אבל ודן בעי דהא תלמודא מספקי בפ' המגרש אי בעי או לא ולא איפשטא אית למינקט לחומרא דאפשר דמסתבר טעמא דר"י בודן ולא מסתבר במינאי ואיכא מאן דסובר כיון דחיישינן לדר"י בודן א"כ מאי דלא בעי רבנן ודן משום דסברי דאפי' שאינו מוכיחות מהני ובמינאי נמי לטעמייהו אזלי ולא משום דאין אדם מגרש אשת חבירו ואנן דקי"ל כרבא דלא הוין ידים הלכך בעי ודן ובעי מנאי עכ"ל ועיין בר"ן בגיטין ע"ש ושני הסברות שהביא הר"ן הוא דמסתפ' להר"ן אי הא דאמרי' שם על רבא אנא דאמרי כרבנן ומשום דאין אדם מגרש אשת חבירו סברא זאת מתקיימו דרבא כרבנן ולא כדבעי למימר לימא רבא כר"י דווקא האי שינוייא דדווקא או בדרך דחי' בעלמא אמרה לה תלמודא ועיין כעין סוגיא כזה ביבמות בפ' החולץ (לו ע"ב) בסוגיא דספק ויבם דאמרינן שם דמאי דפליגי ר' אבא ור' נחמיה אי קם דינא אי הדר דינא לימא דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן ודחינן שם אמר לך כו' והרי"ף פסק כר' אבא משום דאמרינן לימא ר' אבא כרבנן והקשה הראב"ד הא דחינן ואמרינן אמר לך ר' ירמיה אנא כרבנן והביא הרא"ש שם דהרמ"בן השיב כיון דלכאורה נראה לבני הישיבה דר' אבא כרבנן ור"י כאדמון סברתם עיקר ולא סמכינן אשינוייא דשני מילתיה כתרווייהו כי דרך הגמ' לדחות בסברא מועטת ע"ש ובמהר"ם לובלין בחידושיו לשבת דף ע"ז ע"ב מצאתי דמפרש בכל סוגיות הללו דדחי תלמודא ומסיק אמר לך אנא דאמרי אפילו כו' אין כוונות תלמודא למסקנא דהכי הוא אלא דהמקשה דקאמר על פלוגתא דאמוראי לימא בפלוגתא דהני תנאי קמפלגי כוונות דמקשה אמאי קבעו הני אמוראי פלוגתא באפי נפשיה היה להו למימר הלכה כהאי תנא ומאן דפליג עליה היה לומר הלכה כאידך תנא ועל זה קמתרץ תלמודא דאי הוה אמרי הכי לא הוה ידיע לן עיקר סבר' פלוגתייהו דאמוראי משום דהוה אוקמינן סברות פלוגתייהו דתנאי במילתא אחריתא ולא בהאי סברא דהשמיענו הפלוגתא דאמוראי עכ"פ האי דיחויא הוא רק לשינויא בעלמא נאמר כי היכי דלא תקשי אמאי קבעו האמוראים מימרא בפני עצמו נמצא דסברות הר"ן הוא דבאמת יש להסתפק על הא דדחי תלמודא על מילתא דרבא לאוקמו כרבנן אם הוא בדרך דחייה בעלמא אבל באמת מילתא דרבא דווקא הוא וא"כ לפי דקי"ל הלכה כרבא קי"ל ממילא דלא כרבנן אלא כר' יהודה להצריך אפילו בגט ודן ומנאי או לקושטא דמילתא נאמרה המסקנא דרבא סובר כרבנן וא"כ לא צריכין גבי גט מנאי ומסיק הר"ן דאפילו נימא דלקושטא דמילתא נאמרה המסקנא דרבא סובר כרבנן ולא בעי מינאי אבל מ"מ מודה רבא דבעי ודן דאיבעי לתלמודא על ודן ולא איפשטא ומסתמא מסתבר טעמא דר"י טפי על ודן ממאי דמסתביר במינאי כלומר בלא מינאי הוה מ"מ קצת מוכיחות כמו דאמרינן אמר לך רבא כו' דאין אדם מגרש אשת חבירו. אבל בלא ודן לא הוה מוכיחות בפשיטות כמו דאמר ר' יהודה בפ' המגרש דאפשר בדיבורא מגרש לה: ולדעתי קשה טובא על סברא זו דמבואר דע"כ ר"י ורבנן בתרתי פליגי במינאי ובודן כמו דמוכחא הנהו סוגיות דנדרים וגיטין. א"כ מה אהני תלמודא למאי דמסיק לדחות מאי דבעי למימר דאביי ורבא פליגי בדר"י ורבנן ודחי דמילתא דרבא מתוקמא אף כרבנן ומ"מ לא בעי מינאי משום דאין אדם מגרש כו' קשה דאכתי מוכרח הדבר לאוקמי דרבא כר"י ולא כרבנן דהא רבנן לא מצרכי ודן דליכא לתרוצי עלה מידי ומה הועיל תלמוד' בהאי תירוצא דקדחי לומר דרבא דאמר כרבנן משום דאין מגרש כו' הואיל והאי תירוצא לא הועיל אלא על מינאי הא רבנן לא מצרכי גם ודן וע"כ רבא כר"י ולא כרבנן