גליא מסכת חלק א סז

לפרשו על לשון אונס וביטול או שדעתו כמו שפירש אח"כ שמחמת שאשתו אינו מרוצה לדור עמו גם הוא דעתו לגרשה ופסק שנאמן לפרש לטוב ע"ש ועיין במל"מ פ' ו' הלכה כ"א שהביא דברי ריב"ש וכתב עליו ולבי' מהסס כו' ע"ש. ועיין בתשו' מיימוני להלכות אישות סימן ג' שחוקר שם ג"כ אם נאמן לומר לפרש איך היה כוונתו ע"ש): וברמב"ם ובשו"ע קמ"א איתא דכשהגט ביד הבעל ואומר בטל הוא מבטל גופו של גט אבל כשהגט ביד השליח אם אומר שסתם גט שנתתי לך בטל או קידם לאשתו ואמר גט ששלחתי לך בטל הוא אינו מבטל אלא השליחות ואם אומר בפירוש שמבטל את גט עצמו מתבטל הגט מלחזור לגרש בי לעולם והיינו דפסקינן כרב נחמן דבגט ביד השליח ואומר גט שנתתי לך בטל חוזר ומגרש בו. ונראה דאיירי דהבעל אומר בפירוש שלא כיון בדיבורו בתחלה רק לבטל את השליחות לבדו ולא את הגט עצמו דאם אומר הבעל שאף בדיבורו הראשון מה שאמר גט שנתתי לך בטל הוא היה כוונתו על הגט עצמו פשיטא דמתבטל גופו של גט ואינו חוזר ומגרש בו דנאמן על זה דהא בידו לבטל עכשיו את הגט אע"כ דהבעל מפרש ואומר שמעיקרא לא היה בדעתו לבטל את גופו של גט אלא רק השליחות ומשו"ה סובר ר"נ דחוזר ומגרש בו הואיל ועכ"פ לא היו דבריו לבטלה ואהני ליה לדיבורו שפיר לבטל את שליחות לבדו ולא חיישינן שמא תחילה כיון לבטל הגט שאינו חשוד לקלקלה במזיד משום פשיטי דספרא כמ"ש התוס' ד' כ"ז ע"ב ד"ה מעולם דלא חשדינן ע"ש וכה"ג כתב הריב"ש הביאו הב"י קל"ד שנאמן לפרש דבריו שלא כיון תחילה על ביטולא של הגט ע"ש וסברות רב ששת דראוי להחמיר מלגרש בו לכתחילה וכדאיתא בריש סי' קמ"ח דגט שביד השליח יש לחוש יותר בו לביטול וע"ש בב"ש שהביא דברי רמב"ם פ"ט ע"ש ועוד אפשר דסברות ר"ש הוא דמשמעות הלשון נוטה קצת יותר על ביטול גט מהשליחות. מדלא אמר בפירוש שמבטל השליחות של השליח לכן יש לחוש שמתחילה כיון לבטל גוף הגט ומפני שהיה ביד השליח לא היה יכול לקרוע הגט ועכשיו רוצה לגרש באותו הגט שביטלו בתחילה ומ"מ פליג רב נחמן ואמר דנאמן שאף תחילה לא כיון רק לבטל השליחות ועיין בדברי ריב"ש סי' קכ"ז והוא בתשב"ץ סי' א' הביאם הב"י סי' קל"ד בקיצור ועיין ריב"ש דמסיק שם דנאמן לפרש דבריו אפי' בפי' זר ורחוק בעיני השומעים ומביא ריב"ש ראייה מנדרים דסתמן להחמיר ופירושן להקל והנודר בחרם נאמן לפרש ולומר דעל חרם של ים כיון וכן עצמי עלי קרבן נאמן שכיון על איזה עצם שנודר בו אף שפירוש זר הוא לעיני השומעים ע"ש ועיין במל"מ פ"ו הלכה כ"א שכתב ואני מהסס איך יליף מנדרים לגט ע"ש אבל עכ"פ סברות רב נחמן הוא דאף דבאמת יותר משמעות פשטות הלשון דאף עצמו של הגט הוא מבטל מדלא פי' מעיקרא דווקא שהשליחות מבטל מ"מ נאמן לפרש אא"כ אף בפירוש זר ורחוק קצת היינו שלא כיון רק על שליחות לבדו כנ"ל מריב"ש. ואנן קיי"ל בזה כוותיה דרב נחמן דחוזר ומגרש לכתחילה: (יא) וע"פ דברים והצעות הללו מתבאר לנכון דלא סתרי להדדי כלל דיוקא דהני תרי גירסאות דריש פרק השולח וריש פ' האומר ושניהם לדבר אחד נתכוונו. ובפרק האומר מבאר רב נחמן סברתו דלא אמרינן לפרש בטל הוא האמור במשנה על גופו של גט וכוונתו על להבא. ע"ז קאמר נהי דבטיל מתורת שליח כו' ומדוייק לשון נהי דקאמר דלכאורה אינו מובן אבל השתא מבואר כוונה אמיתי בזה דמפרש ואומר הואיל ונהי כו' כלומר אהני ביה באמירתו על ביטולא דשליחות ולכן אף אם נפרש דכוונתו לשעבר לישנא דאהני ביה הוא ולא הוה דבריו לבטלה משו"ה שפיר מהימן במה שמפרש ואומר שלא כיון רק לבטל השליחות ומתורת גט לא בטלי' בשלמא בברייתא דנקט ליה גיטא בידי' ואמר בטל היא או בטל לחוד. ע"כ לישנא דאהני ביה קאמר וממילא לעתיד הוא ומבטל הגט (ואפשר אף דאומר עכשיו להיפך אינו נאמן נגד חזקה דאין מוציא דבריו לבטלה) אבל גבי שליח הא בלא ביטולא דגט עצמו לא הוה דבריו לבטלה דהא עכ"פ אהני בי' לבטולי להשליחות. ומשו"ה ראוי להיות נאמן לחזור ולגרש בו אף לכתחילה. ובפרק השולח מבאר תלמודא סברות רב נחמן ביותר הואיל ואפי' דנימא לישנא דבטל הוא האמור במשנה לשעבר הוא מ"מ נימא דהגט מתבטל אף בלשעב' על זה מפרש ואומר דדווקא אתי דיבור ומבטל דיבור גבי קדושין דסובר ר' יוחנן דיכולה לחזור. אבל הכא גבי גט לפי מה דנפרש דכוונתו לשעבר הוא ושפיר אהני דיבורו לבטל השליחות לשעבר אבל גיטא גופי' לא קבטיל בלישנא דלשעבר משום דעשיית הגט וכתיבתו הוה מעשה ולא נתבטל בלישנא דלשעבר דלא אתי דיבור ומבטל מעשה משו"ה הואיל ואף דנימא כוונתו לשעבר הוה לישנא דמהני ביה מאמינים להבעל דכוונתו לשעבר וגט לא מיתבטל: ד בעסק השאלה אשר נעשה בק"ק מינסק שאדם אחד אשר נשלח אל ארץ גזירה וביקשה אשתו שיגרשנ' ולא רצה ואח"ז שלח אשתו איש אחד אחריו לבקש אותו בדרך הילוכו לשלוח לה ג"פ ונתרצה בק"ק דיסנא ושלח ג"פ וכאשר הובא הגט לק"ק מינסק מצאו בו שינוי שהמגרש לא היה נוי ובגט כתוב לוי: והנה לעמוד על זאת מהראוי וצורך לעמוד על מקור ויסוד האי דינא דמצריכין לכתוב בגט שמו ושמה ואיך הוה הדין אם לא כתבו כלל שמות בגט אם מדאורייתא כשר ורבנן הוא דאצרכי וגם איך הוה הדין בשינה שמו ושמה אם יש בו פסול דאורייתא או מדרבנן מפני שראיתי לשון הרמב"ם פ"ג הובא לשונו בשו"ע קכט סעיף ג' דכתב על שינה שמו ושמה אינו גט וזהו כללא ברמב"ם כל מקום שנאמר בו אינו גט הוא מדברי תורה ולא נאסרה אפי' לכהונה כמו שביאר הרמב"ם כלל זה ריש פ' עשירי ע"ש. וכ"כ הב"ש ס"ק ה' דדעת הרמב"ם שהוא דאורייתא. והב"ש כתב דמתוספת גיטין דף ך' משמע קצת דאפילו בשינה אינו פסול אלא מדרבנן וראיתי בספר תורת גיטין שחלק על הב"ש ואמר שמתו' הנ"ל לא משמע כך ע"ש גם בסימן הנ"ל סעיף י"א גבי לא כתב שם האיש והאשה דפסול ובניה ממזירים ע"ש בב"ש דמביא דעות בזה דדעת המרדכי להכשיר לגמרי ודעת הש"ג פ' הזורק דבטל מדאורייתא ודעת הג"א פ"ב הוא כדעת השו"ע דפסול והבנים ממזרים ע"ש והנה הב"ש כ"שם על הש"ג הנ"ל וז"ל דמדבריו אין ראיי' דהא כתב שם אם לא כתב שם עירו ועירה הגט בטל ובזה כל הפוסקים חלקו עליו ע"ש ולכאורה סברות הש"ג בלא כתב עירו ועירה שיהיה הגט בטל מדאורייתא תמוה מאוד ואיזה שורש מצא על זה דהנה דעת התוס' דף פ' ד"ה שינה וכן הרא"ש שם פרק הזורק דעתם דאם לא כתב שם דירה הגט כשר דווקא בשינה דירה פסול ע"ש והב"י סי' קכ"ח מביא באריכות כל הדעות בזה איך שדעת הראב"ד לפסול בלא כתב מקום דירה אבל פסולו אינו אלא מדרבנן כמבואר שם טעמו דבלא מקום דירה יש לנו לחוש דממטי האי גיטא למתא אחריתא ע"ש א"כ יש ג' שיטות תוספות ורא"ש מכשירי לגמרי הראב"ד פסלו מדרבנן והש"ג סובר דבטל מדאורייתא וממילא דעת הש"ג צריך עיונא וטעמא רבה לפסול מדאורייתא: ונראה ליתן מקום לדבריו דלהאי סברא דנימא בלא כתב שמו ושמה בטל מדאורייתא מהאי טעמא נמי יש לפסול בלא כתב מקום דירה ואין שום הפרש בין שמו ושמה ושם עירו ועירה דבאמת לפום רהיטא יש גמרא מפורשת דגט בלא שמו ושמה לאו גיטא הוא ואפילו ריח הגט אין בו ואין בו שום חשש אף לפוסלה לכהונה והוא בדף כ' בסוגיא דההוא גברא דשקיל ס"ת ויהיב לדביתהו אמר לה הא גיטך ואמרינן למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן שמו ושמה כו' ובביאורי הגאון סי' הנ"ל ס"ק י"ט מביא להוכיח מגמרא הנ"ל דאפי' חששא ליכא (ועיין בקדושין דף ה' ע"ב דבכל מקום שאמר אין כאן בית מיחוש פירש אף לכהונה אינה נפסלה ע"ש ברש"י) ומסיים שם בביאורי הגאון ודלא כמרדכי ריש פ"ג בשם ר' יואל דכתב דמדאורייתא לא צריך שמו ושמה ע"ש וכן הפ"י ריש פ' כל הגט כתב וז"ל ומילתא דתמיהא מדכר דכירנא מה שכתב בהג"א ומרדכי בשם רבי יואל דבדיעבד אם לא כתב שמו ושמה כשר ותמיהא לי הא לעיל גבי ס"ת אמרינן הא בעינן שמו ושמה וליכא משמע דאפי' ריח הגט ליכא עכ"ל וא"כ לפום רהיטא הוכחה מפורשת יש כאן דבלא שמו ושמה אינו גט כלל ומחמת שהוכחה הנ"ל חלוטה דמשמע מדאורייתא מפסלא משו"ה לא גרסי שם בגמ' שם עירו ועירה שנראה מהמרדכי פ"ד והג"א פרק הנ"ל ד"ה נראה ע"ש הביאם הגאון בביאוריו סי' קכ"ח ס"ק ג' באריכות מזה ע"ש משום דבלא כתב שם העיר בודאי לא מפסלא מדאוריי' וכמו שביארנו לעיל דיש מכשירים לגמרי ואף הפוסלים לא פסלי רק מדרבנן ומשו"ה הר"ן בפ' ב' בסוגיא דשקיל ס"ת כו' אף דגרים שם נמי הא בעינן שם עירו ועירה דחק א"ע לפרש דעירו ועירה לאו דווקא דהא לא איצרכו אלא מדרבנן א"כ ממילא יש לפרש בוה שיטות הש"ג הנ"ל דגורם שם עירו ועירה א"כ ממילא מוכח אף עירו ועירה הוה מדאורייתא כמו שמו ושמה מדקא מקשה תלמודא מכולהו בחדא מחתא: וטעם לדבריו נראה שבאמת מאותו טעם וסברא שיש לפסול מדאורייתא שמו ושמה מה"ט יש לפסול נמי בלא עירו ועירה דהנה חקרתי על שורש ויסוד טעמו של דבר ואנה מצינן ילפותא מקרא דבעינן שמו ושמה עד שנאמר שאם לא נכתב בטל הגט מדאוריי' דהא לא מצינן מן התורה אלא מה דכתיב לה לשמה א"כ ממילא ילפינן שמהצורך שיהיה נכתב לעצמותו של האיש הזה לגרש את אשתו זאת ובנכת"הגט הגט הזה לאיש אחר אינו יכול זה ליקח הימנו ולגרש את אשתו בו אך שמות היכא רמיזא בקרא ומי שם שמות בארץ ומה שמו כי תדע הא אף בקרבנות אמרו דצריך שיהיה נקרבין דווקא לשם בעליהם ונפסלין בשינוי בעלים כמבואר בריש זבחים אבל לא מצינו שם כלל קביעות שמות ובלי ספק אם אדם א' הביא הקרבן והכהן אינו מכירו לא אותו ולא שמו. והוא מטעה את הכהן ומשנה לפניו את שמו האמיתי ד"מ אם שמו אמיתי ראובן ואמר לכהן איך שמו שמעין ומקריב הכהן על דרך זה. אטו נימא שיש איזה ריעותא בקרבן הזה אף דבאמת אמרינן בריש זבחים דקרבן עדיפא בהא מילתא מגט דסתמא נמי לשמן הם ע"ש מ"מ נימא כשבעל הקרבן משנה שמו לפני הכהן מראובן לשמעון. א"כ ממילא מקריב הכהן על שם שמעון ובעל הקרבן בקוראי שמו ראובן הוה שינוי בעלים: ופשיטא דאף שינוי בעלים דפוסלין בקרבן הוא דווקא בשינוי שם עצמות של האדם שלא להקריב בשבילו אלא בשביל עצמות אדם אחר אבל שינוי שמות אין קפידא גבי קרבן כמו כן גבי גט נימא דאף דבעינן לשמה וראוי לפסול כששינה ונעשה שלא לשמה זהו דווקא מאדם לאחר שלא נכתב בשבילו כלל אבל כשנכתב בשביל עצמות של אדם הזה מנ"ל לפוסלו משום דמשנה את שמו ומנ"ל כלל קביעות שמות שיהיו נצרך לעיקרו של מעשה הגט עד שנימא שראוי לפסול בלא כתבו או ששינה בו: ומצאתי להר"ן פ"ב בסוגיא דיהיב ס"ת ביאור עיקר למילף זאת הצרכות שמות בגט מקרא משום דכתיב ספר כריתות והיינו ספירת דברים של כריתות ואי אפשר לספר דברים כריתות אא"כ כתב שמו ושמה. וכן הוא בחידושי רמב"ן ע"ש. וא"כ זהו טעמא דתלמודא דפשיטא להו משום דליכא שמו ושמה ליכא למיחש לשום ריח הגט אפילו לפסול כהונה. ואפשר שזהו מה דדריש תלמודא (כ"א ע"ב) השתא דכתיב ספר לספירות דברים הוא דאתי ע"ש וכן יש לסמוך דרשא זו ממאי דאי' בנדרים דף ה' ע"ב דאפילו למ"ד דלא בעי בכל מקום ידים מוכיחות גבי גט בעי משום דבעינן כריתות ע"ש וראיתי בס"תורת גיטין סימן קכ"ט ס"ק ט"ו וז"ל לכאורה אפשר לומר דאף דשמות בגט דאוריי' מטעם הר"ן הנ"ל מ"מ שמה הוה מדרבנן דהא חזינן דבשטרות נמי בעי' מוכח מתוכו כדמוכח בסי' מ"ט גבי יוב"ש מ"מ שם המלוה לא בעינן דאפילו כתוב בשטר לכל מוציא כתב זה הוה שטרא מעליא ומפרש או"ת שם דמיקרי מוכח מתוכו בעידי מסירה בשעת מסירה א"כ אף לענין ספירות דברים יש לחלק בין המו לשמה דשמה לשם המלוה דמי כו' אבל באמת נראה דגם