גליא מסכת חלק א סו

דפרק קמא דב"מ הנ"ל והענין הוא כאמור בגיטין דף י"ח לענין מוקדם כתבי' אותבי' בכיסתי' דאי מפייסה תפייס מאי ומסיק לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ע"ש. וכמו כן גט שכתבו ונתפייס אח"כ בהיסח דעת מלגרשה לגמרי דאז הוא דנתבטל הגט לגמרי שפקוע ממנו כח כריתות מסתמא קורע אותו לגמרי ולא מחזיק פורענות לנפשה א"כ ליכא חששא על גט ישן משום פיוס וביטל דאילו הוה מתפייס ונמלך לחלוטין מלגרשה היה קורע הגט אלא ע"כ דלא נמלך רק לפי שעה מלמסור לה עכשיו אלא לאח"ז וניחא דלא אמרו חששא בגט ישן אלא משום שנתייחדה ויאמרו גיטה קודם לבנה. והני עניינא דנאמר בהו חששא דשמא פייס איירי שאין הגט ביד הבעל עיין ב"ש קמ"ח ס"ק א' ובתו' (י"ח ע"ב) ד"ה שמא פייס באריכות וגם בסוגיא דף פ"ח נכתב חצי הגט בדף אחד וחציו בדף השני התם שפיר אמרינן לחוש שמא אחרי שנכתב חציו נמלך לגמרי מלגרשה ונתפייס לדור עמה. ולא חש למיקרעה לגט הואיל ולא היה כתוב בשלימות ונמצא שחציו ראשונה נתבטל בזמן שעקר והסיח דעתו מלגרשה ואיפקע כח כריתות ממנו: (ז) אמנם אף לפי הנתבאר דשיטות הרמב"ם נכון ע"פ סוגיות דגט עצמו מקבל על עצמו ביטול אולם זה ודאי שאין שייך על הגט עסק ביטול לשעבר דהואיל וכבר נעשה בהכשר לשמה וכתקונו אינו יכול לבטל ולעקור ממנו אח אשר מכבר עשהו ונמצא שיסוד ביטול גט הוא דווקא להבא שמבטל כוחו מכריתות הקבוע בו ודומה למוחל שעבוד ושע"ח שיש לו שאין ענין הפקעות שעבוד מהשט"ח ההוא לשעבר אלא להבא מזמן מחילה ואילך חל ביטול על שט"ח ההוא. כי זה ודאי א"א לומר שבעהש"ט ימחול את שעבודו שהיה לו על השט"ח מתחילתו (ונ"מ אם לקח בעהש"ט הלואה אצל אחרים אחרי זמן כתיבת השט"ח ממילא משועבד לו מדרבי נתן ולא מהני מה שמוחל השט"ח שלו לבעה"ח מהשתא ולשעבר לא מצי לעקור שעבודו כנ"ל) כמו כן גבי גט מצי לאפקועי כח כריתות ממנו כשמתפייס דעתו מלגרשה ומחליט דעתו לדור עמה מתבטל האי גיטא על להבא ונעשה כחרס. אבל ביטול השליחות הוא יסוד אחר שעיקר ביטולו הוא דווקא לשעבר ולא לעתיד ובזה הוא דאמרינן בסוגיא דקדושין דאתי דיבור מה שאומר ומדבר השתא שהוא מבטל השליחות שאמר לו מתחילה להיות שליח הייני אתי דיבור ומבטל דיבור הראשון ועיקרו למפרע ונעשה כמו שלא אמר לו כלל מתחילתו להיות שליח על דבר זה. ועיין שם ריש פ' האומר (דף נ"ט ע"ב) ד"ה מידי מחשבה דהוה ס"ד לומר דאם תרם השליח במחשבה ולא במעשה דנימא בזה דאתי דיבור ומבטל דיבור. ועיין בתשו' הרא"ש כלל מ"ו דמאריך שם ורוצה להוכיח ולומר דאם עושה קדושין או גיטין על תנאי ואח"כ מבטל התנאי אתי דיבור של הבטול ומבטל הדיבור של התנאי וחל הקדושין והגיטין למפרע כאילו נעשה מתחילתו בלי תנאי ע"ש באורך. עכ"פ נתבאר דעיקר שורש ויסוד עסק ביטל השליחות הנאמר בסוגיא שם זהו דיוקא לשעבר ועוקר לדיבור הראשון למפרע ואפשר שלא יתכן כלל עסק ביטול שליחות אלהבא. הואיל ומינוהו מתחילה להיות שליח במאי יתבטל לכן עיקר ביטולו של השליחות קבוע אלשעבר שדיבור דחזרה דהשתא עוקר ומבטל את דיבור קמא שמינוהו להיות שלוחו בדבר זה ומ"מ אם תרם או איזה מעשה שעשה שליח ההוא קודם שביטלו אין להשיב אף שעוקרו ומבטל את עיקר דיבורו הראשון. אעפי"כ כל מה שעשה דיינינן ליה לומר שלוחו של אדם כמותו ודומה כאילו עשה הוא בעצמו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה: (ח) וע"פ הקדמות הללו מתבאר לנו הסוגיא וניחא דקבע המקשה עיקר קושייתו דמקשה למימרא דבטיל לישנא דליבטל משמע דווקא על הברייתא ולא על המשנה משום דהאי ברייתא דקתני בטל הוא או אי אפשי בו משמע בפשיטות דבביטולו של גופו של הגט איירי ואיירי דנקט הבעל הגט בידו וכמו שכתב הרמב"ם פ"ו הלכה כ"א וז"ל לפיכך אם הגט ביד הבעל ואמר בטל הוא וכן שם הלכה כ"ב כלל שם הרמב"ם ברייתא קמייתא שנאמר בה בטל הוא אי אפשי בו עם ברייתא בתרייתא דאי' שם גט זה לא יועיל וכו' וז"ל שם באיזה לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו גט זה לא יועיל כו' ע"ש. וע"כ דהכי דהאי ברייתא דבטל הוא איירי שנקט לי' הבעל בידו. דאי איירי שהוא אצל שליח היה צריך לו לומר כלישנא דמתניתין גט שנתתי לך בטל הוא אבל במה שאומר בטל הוא לא הוה ידים מוכיחות כלל דמבטל ליה להגט שביד השליח אע"כ בדנקט ליה גיטא בידי' איירי ואומר עליו בטל הוא היה שפיר מוכיח דעל הגט הזה קאי והואיל ואיירי מביטול גופו של גט. מקשה ע"ז תלמודא שפיר דע"כ דבטל לישנא דלעתיד משמע דלשון עבר אינו פועל פסק ביטול על גופו של גט. וכמו שביארנו דא"א לבטל כל מה אשר עבר ונעשה בהכשר ללמה ודווקא על הברייתא קבע המקשה להקשות למימרא דבטל לישנא דלהבא אבל על המשנה לא הוה מצי להקשות מידי דבמשנה אין הכרע אי אינו מתבטל רק השלימות או אף גופו של גט מתבטל וממילא אי לא קאי המשנה רק אביטולו של שליחות לבדו. ניחא יותר אי לישנא דבטל לשעבר משמע דיסוד ביטולו של שליחות הוא על פי דאתי דיבור דבטול דהשתא ומבטל דיבור קמא מה שאמר מעיקרא להמנות אותו לשליח בדבר זה ולא קשה על המשנה ודווקא על הברייתא דע"כ לעתיד משמע דלעבר לא פועל שורש ביטל על גופו של גט ומקשה ע"ז מענין מתנה דאם אמר בטל הוא מהני והתם ע"כ לישנא לשעבר פועל בה ביטול אבל לישנא דעתיד אינו פועל בה כלום ומסיק דאמת לישנא דבטל משמע הכי ומשמע הכי ובכל חד מינייהו אמרינן מסתמא לישנא דאהני בי' קאמר הלכך במתנה דלעתיד אינו כלום אמרינן מסתמא כוונתו לשעבר. דאז פועל בו עסק הביטול שפיר וגבי גט אמרינן איפכא הואיל ולשעבר אינו פועל עסק ביטול מסתמא דעתו שיפעול בו ביטול ע"פ דינא וממילא כוונתו על להבא והוא ע"פ הסברא דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולכן דעתו וכוונתו של אופן שיותר מועיל בעסח זה ואח"ז מייתי תלמודא ברייתא דמפורש בה דעיקר עניינא ביטולא דגט הוא בלשון עתיד היינו לא יועיל לא יגרש כי' ובאם אמר בטל לחודא ולא אמר הוא קמבעי לן אי לעתיד משמע ומהני או לשעבר ומסיק דעתיד משמע ונתבטל הגט: (ט) ולפי שיטות הרמב"ם ודאי דהא דקבעי תלמודא חוזר ומגרש או לא וברא"ש וברשב"א הגירסא איבעי להו ע"ש. לא קאי על הני בריתות דאיירו בביטול גופו של גט ומפורש בהו דהגט בטל לגמרי. וא"כ ע"כ להרמב"ם עיקר האיבעיא ופלוגתא דר"נ ור"ש קאי רק על המשנה כשהגט ביד השליח והבעל אמר גט שנתתי לך בטל הוא מספקי לי' תלמודא אי כוונתו לבטל רק השליחות לחודא היינו מה שאמר גט שנתתי לך בטל או אם קידם לאשתו ואומר לה גט ששלחתי לך בטל כוונתו שמבטל הנתינה או שאומר לאשתו גט ששלחתי כו' פירש כוונתו שמבטל השליחות ואינו מבטל את גופו של גט דבאמת מה לו לבטל גופו של גט הואיל ומספיק ליה ביטולו של שליחות לחודא וא"כ חוזר ומגרש בו או נימא דכוונתו על גופו של גט שמבטלו וממילא דאינו חוזר ומגרש בו לעולם ועיקר ספיקא דמסתפק לתלמודא הא מילתא הוא רק ע"פ המבואר שם בסוגיא דבטל תרי לישנא משמע לשעבר ומשמע לעתיד ובמשנה איתא לישנא דמבטל ולכן יש להסתפק אי כונות פירושו לעתיד קאי אגופו של גט וכמו שהארכנו אבל אי כוונתו לשעבר ע"כ לא קאי רק אשליחות. דעסק שליחות הוא דנעקר ומתבטל לשעבר ולמפרע דאתי דיבור ומבטל דיבור כנ"ל באריכות מזה אבל הגט אינו מקבל פיעל ביטול אלשעבר בשלמא בהאי ברייתא דאיירי דנקט לי' גיטא בידיה אמרינן מסתמא לישנא דמהני בי' קאמר ואי כוונתו במלת בטל לשעבר אינו פועל בו מידי אמרינן דכוונתו על להבא דווקא ומתבטל גופו של גט אבל במשנה דאיירי בגט שהוא ביד השליח דגם אי נימא לישנא דלשעבר נמי מהני בי' עכ"פ לבטל השליחות ולא הוה דבריו לבטלה אף אלשעבר: ולפי"ז ניחא מאוד דקנטר תלמידא ולא קבע האי איבעיא תיכף על המשנה משום דכל כמה דלא איתפרש האי מילתא דבטל משמע הכי ומשמע הכי. ליכא למיבעי לן מידי דהוה סבר תלמודא דלא משתמע אלא חד לישנא אי דווקא לשעבר או דווקא להבא וא"כ לא היה מקום לאיסתפוקי לי' על משנה עצמו דממ"נ אי להבא משמע קאי הביטול על גופו של גט ואי לשעבר משמע לא קאי רק על שליחות לחוד ובפרט שהיה ידוע הא דאמור גבי מתנה דבטל משמע לשעבר לכן דווקא ע"ש המבואר שם בסוגיא דמביא ברייתא דבטל דאיירי וקאי אגופו של גט דמשמעו לעתיד ומביא ענין דמתנה דמשמע לעבר ומוכיח תלמודא מזה דבאמת בטל תרי אפי משמע מיניה עבר ועתיד ועפי"ז קמיבעי לי' על האי בטל הנאמר במשנה אם יש לנטותו לשעבר ולא מבטיל אלא שליחות לחודא או קאי לעתיד וממילא אף גט עצמו מתבטל (וקצת דוגמא ריש ברכות איתא שם ובא השמש וטהר אמרינן שם אי פירושו טהר יומא הוא לשעבר ואי פירושו ביאת אורו וטהר טהר גברא לקרבנות ממילא פירושו דוטהר לעתיד ע"ש בתו' ד"ה א"כ כו'). ופליגי בזה רב ששת ור"נ דסברות ר' ששת דיש לנו לחוש דילמא כוונתו באמירתו בטל הוא לישנא דעתיד וקמבטל לגופו של גט וממילא דאינו חוזר ומגרש בו לעולם וסברות ר' נחמן דיש לנו לומר לשעבר משמע. הואיל וליכא כאן מוציא דבריו לבטלה אף אי לשעבר משמע בשלמא בברייתא בדנקיט לי' גיטא בידיה אי נימא לשעבר ממילא לא מהני דבריו כלום ואנן אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא כוונתו על מידי דמהני בי' היינו לעתיד ובטל הגט אבל במשנה דאיירי דגט ביד שליח דאף לישנא דלשעבר קאמר מ"מ מידי דמהני בי' היא עכ"פ על בטילא דשליחות: (י) והנה דקדקתי עוד בלישנא דבעל איבעיא דקבעי אי חוזר ומגרש בו או לא ולכאורה לפי המפרשים בפשוטו מסתפק לי' לתלמודא פלוגתא דהרמב"ם והרשב"א אי גט עצמו מקבל עליו ביטול אי לאו ור"ש ור"נ נמי פליגי בהכי א"כ הוה לו לאיסתפוקי בהאי לישנא אי גט מתבטל או לא דהשתא משמע דעיקר ספיקו לא הוה אי מותר לכתחילה לגרש בו או לא דהא קדייק וקאמר חוזר ומגרש בו היינו לשון לכתחילה אבל אי נימא דספיקא הוה אי כרמב"ם או כרשב"א הא הרמב"ם פסק דנעשה כחרס ואפילו בדיעבד לא מהני. לכן נראה דעיקר ספיקא דקמיבעי אי עכ"פ ראוי להחמיר לכתחילה לחזור ולגרש בו וכדמסקינן בסוגיא דגט ישן (דף ע"ט) דאין בו חומרא רק לכתחילה. ונראה דאף רב ששת נמי קאמר אינו חוזר ומגרש בו להחמיר לכתחילה ולא בדיעבד: (ועוד אמרתי לדקדק הן על פירושי הנ"ל דפליגי בלשון בטל הוא דאי' במשנה אי קאי אלשעבר או להבא והן על מה דאיתא שם בברייתא בטל הוא דמסקינן דמשמע הכי ומשמע הכי ואח"ז קמבעי כשאמר בטל ולא אמר הוא אי לעבר משמע או להבא. ולכאורה נשיילו ליה לבעל איך היה כוונתו. ודוגמא לזה איתא ריש פ"ג דשבועות גבי שבועה שאוכל לך דמשמע שאכל וגם משמע שלא יאכל. ומקשה שם התו' וא"ת נשייליה מה היה בדעתו ע"ש ותירוצם לכאורה לא שייכא כאן הלכך נראה דברייתא דקתני בה בטל הוא איירי שאומר בפירש שכיון לבטל לעתיד אך עיקר משמעות לישנא דבטל הוא רק לשעבר לא מהני מידי. כמו שמבואר בברייתא שם לא יועיל כו' מהני משום דכולהו לשון עתיד נינהו אבל אינו מועיל וכל לשונות דלשעבר לא אמר כלום אף אם מפרש ואומר שבדעתו היה על ביטולא דגט וכמו שכתבו תו' ריש פרקין בד"ה מהו דתימא דדברים שבלב לא מבטל ע"ש אבל השתא דמסיק דמשמע הכי ומשמע הכי שפיר מתבטל וביותר יש לחקור ולומר אף שאמר בפירוש דכוונתו היה לשעבר מ"מ לא מהימן ליה שאמרינן דהוא נגד חזקה שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מעיקרא כיון על לישנא דמהני בי' לבטולי ומסתמא לעתיד כיון מעיקרא. ועיין בסי' כ"ז בב"ש ס"ק ט' ובח"מ ס"ק ד' שהביא שם דברי הרא"ש דהני לישנא דברירא לקדושין אינו נאמן לומר שלא כיון לקדושין אבל בלישנא דמספקי נאמן לפרש שלא כיון לקדושין אלא למלאכה ע"ש ועיין בדברי ריב"ש שהביא הב"י סי' קל"ד במי שאמר שנותן הגט בכח דיש