גליא מסכת חלק א סה

(ד) והנה באמת כמה סוגיות נמצאים מוכיחים כשיטות הרמב"ם בזה והעירו בזה הקדמונים הובא בהגמיי' פ' ו' ס"ק ה' וס"ק ז' שהסמ"ג וס' התרומות הביאו ראיה לשיטות הרמב"ם ממאי דאיתא (דף י"ח) וליחוש שמא פייס דפירשו שמא פייס וביטל הגט ועוד מהא דאי' בסוגיא (דף ל"ד ע"א) אטו לבטולי גיטא קא בעי' דמשמע אם היה מבטל בפירוש מהני ע"ש ובתו' י"ח ע"ב ד"ה שמא פייס הביאו דק"ת הקשה על הא דפיר"שי שמא פייס ובא עליה ולכן ה"רש שמא פייס וביטל הגט והתו' מסקי שם להמשיך שיטות ר"ת לדעתם דגט אינו מתבטל ויכול לחזור לגרש בו אם ירצה רק דאיירי שאין הבעל לפנינו וערים רוצים לחתום וליתן שלא מדעת הבעל ע"ש וכ' ע"ז הרשב"א ותירצו את הקשה בקשה ממנו לפי דעתי דהא ריש לקיש סתמא קאמר ואנן נפרש דאיירי דאין בעל בעצמו נותן הגט ומאריך שם ומביא שם דר"י מסיק ומפרש דבאמת ר"ת סובר כהאי גירסא דפ' האומר דגט מתבטיל שפיר ע"ש גם האי סוגיא (בדף ל"ד ע"א) שהובא שם בהגמ"יי בשם סמ"ג מוכחא דאי לבטולי גיטא אתי שפיר מתבטל ע"ש גם שם לעיל מיני' דאמר הבעל הטוב והמטיב דאמר רבא בטל גיטא דגילוי מילתא היא משמע לכאורה דגט עצמו סובר רבא דבטל: אך באמת רש"י דייק שם לפרש הכל על השליחות ע"ש אולם באמת גם התם יש לדקדק אי איירי דהבעל מצווה השתא שהשליח יתן הגט לשיטות רשב"א אפשר נחזור ולגרש בו ואם אומר השתא שלא יתן איך יתן השליח אם לא דצריך לדחוק שאין הבעל כאן שהלך לו והשליח רוצה ליתן בלי ידיעות הבעל. וקשה כמו שהקשה הרשב"א כל כי האי הא צריך לפרושי שהלך הבעל לדרכו מכאן. אבל לשיטת רמב"ם ניחא בפשיטות שאיירי שהבעל כאן ורוצה שיומסר הגט רק לדעת רבא כבר נתבטל ע"פ גילוי דעת שנעשה הכא. גם בסוגיא דהניזקין (דף נ"ה) דאי' מהו דתימא ביטולי' בטלי' משמע כפשוטו שהגט עצמו מתבטל והתם לא איירי בשליח אלא בעל בעצמו מגרש ופירוש הרשב"א והר"ן דקאי על נתינה דוחקי גם בדף פ"ח אמרינן שם ודילמא אמלוכי אימלך ומפר"שי נמלך שלא לגרשה באמצע הגט ואח"כ חזר וגמרו ורוצה לגרשה נמצא הראשון בטל והקשה התו' שם הא אמרינן דחוזר ומגרש בו ותירצו בשם ה"ר עזרא הנביא דבנגמר הגט אינו יכול לבטלו אבל כשלא נכתב כולו נתבטל ע"ש ואילו דברי נביאות אשר מכל זה אמרתי לחקור בזה על שיטות הרמב"ם דדינו דהרמב"ם אמת כמו שנתבאר מכמה סוגיות אשר נוטין על זה. ואולם גם זאת אמת שא"א לעקור ולבטל ביסודו של הגט כלום מלשעבר. הן מעסק הכתיבה אשר נכתב בשליחות הבעל וכן א"א לפעול בו שום דבר לבטל ולעקור מה את אשר כבר נכתב לשמה וכמו אשר חקרו ראי' לזה מס"ת שנכתב לשמה שא"א לבטל זאת. והר"ן כ' דאיבעי לתלמודא אי אמרינן בטלי' לדיבור ראשון שצווה לכתוב הגט לשמה והוי כאילו לא נכתב לשמה כלל כו' ומסיק דווקא אתי דיבור ועקר לדיבור ומשו"ה יכולה לחזור גבי קדושין אבל הגט שהוא בעין א"א שיתבטל ע"ש אולם סברות הרמב"ם נכונה בזה שגבי גט יש ענין אחר יסוד שורש אשר עסק זה לא שייך במקום אחר רק גבי גט דווקא והוא דהלא מבואר ברמב"ם פרק א' דעשרה דברים הן עיקר גירושין מדאורייתא וא' מהן שיתנהו לה בתורת גירושין ומסיק שם הלכה ט' ומנין שאינו נותן לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת כריתות אבל אמר כנסי שט"ח אינו גט ע"ש אף דבקרא לכאורה קאי ספר כריתות אוכתב לה מ"מ דריש לה הרמב"ם תיבות כריתות גם אדלמטה מיניה היינו אונתן דכתוב אח"ז לכן אמר הרמב"ם שיתן אותו בתורת ספר כריתות ולא בתורת שט"ח וכן נדרש כך בספרי אשר הובא ברשב"א והעתיקו המל"מ ע"ש וגם הב"י קל"ח הביא הספרי: (ה) לפיכך נראה ששורש גט הוא שמהצורך שיוקבע עליו מקור ויסוד כריתות משעת כתיבה עד שעת נתינה ומסירתו מיד הבעל ליד האשה. ולא יהא נפקע ממנו כלל וכלל קביעות כריתות מתחילתו עד שיבוא ליד האשה ויסוד כריתות האמורה גבי גט הוא הכל בדעת הבעל. כי עליו לגרשה מרצונו אף שלא בחצונה ולכן אם אחרי שנגמר הכתיבה קודם הנתינה נתהפך דעת הבעל מלגרשה ומתרצה לה לקיימה ולדור עמה כדכה"א. ממילא נפקע כח קביעות כריתות מן הגט ההוא ונעשה חרס ודומה לשטר שנמחל שעבודו דלשון הרמב"ם הוא פ' י"ד ממילא שנעשה כחרם ע"ש א"כ חזינן כל שמוחל מלוה את חוב ההלואה של השט"ח נעשה חרס ומפורש בפוסקים דאף שחוזר ילוה עליו באותו יום עצמו דאין בו דין מוקדם מ"מ נעשה חרס ה"ה גבי גט כשמתרצה הבעל ועיקר כח קביעות גירושין וכריתות מהאי גיטא נעשה חרס דומה שמוחל הבעל שעבודו אשר הוקבע בו בשעת כתיבה ולכן בשניהם כתב הרמב"ם לשון נעשה כחרס: וזהו הענין אשר ודאי ופשיטא לכל הפוסקים שאם אדם מגרש את אשתו בגט. ואח"ז חזר וקידשה לא יתכן כלל שיגרש אותה באותו גט עצמו שגירשה בראשונה אף דהיה הכל ביום אחד דליכא מוקדם וכפי הנראה דבר זה מוסכם מכל הפוסקים ולכאורה לפי המבואר ביבמות נ"ב והובא בטוש"ע ריש סי' קל"ב דכותב גט לארוסתו על אופן שיגרשה כשיכנס אותה הרי זה גט ולאשה דעלמא אינו גט וטעמא דמילתא דארוסה עכ"פ בת כריתות אצלו וא"כ נכתב הגט לשם כריתות אבל אשה דעלמא אינו בת כריתות כלל ע"ש ומעתה זה שכתב הגט בזמן שהיא היתה אשתו וגירשה בו ולכן היה מהראוי לומר שיכול לגרשה שנית באותו גט עצמו דהא זה נכתב בשעה וזמן כריתות באמת. וע"כ טעמא דמילתא הוא משום דדומה ממש לשט"ח שנמחל שעבודו שאינו חוזר ולוה בו כמי כן האי גיטא אף שמתחילתו נעשה שפיר לעסק כריתות. אבל אח"כ כשנשא אשה זו פעם אחרת כבר איפקע ונמחל כח שעבוד כריתות מאותו גט והוא כחרס. ועכ"פ נתבאר ע"פ דדריש הרמב"ם קרא דכריתות על הכתיבה והנתינה ממילא מהצורך שיהיה דעת כריתות תקוע וקבוע בלי הפסק מכתיבה ועד מסירת הגט לידה ואם פקע הבעל דעתו מלגרשה ממילא איפקע כח גירושין מהאי גיטא ונתבטל ונעשה כחרס. כמו שט"ח שנמחל שעבודו דנתבטל ונעשה כחרס: ולפיכך מבואר לנכון ענין פייס המבואר בסוגיא דף י"ח דפיר"ת שנתפייס עמה ובטל הגט וכן בסוגיא (דף פ"ח ע"א) דאמרינן ודילמא אימלוכי אימלך ומפר"שי בתחילה שלא לגרשה והדר אימלך לאח"ז לחזור ולגומרו ונמצא הראשון בטל א"נ הוה לי' נכתב ביום כו' ובתו' שם ד"ה ודילמא הקשה על פירוש קמא דהא ר' נחמן סובר חוזר ומגרש בו וה"ר עזרא הנביא תי' דווקא כולו א"י לבטלו אבל כשלא נגמר כולו מודה ר"נ ע"ש. ואין אלו אלא דברי נביאות דלפי מה דדימו לס"ת שאינו אפשר לבטל את אשר כבר נכתב לשמה א"כ מה לי כולו או מקצתו אטו בס"ת כל זמן שלא נגמר כולה אפשר לבטלה ופי' שני שבר"שי דוחה התו' ע"ש ועוד פירש התו' שם דחששא שמא נכתב לשם איש אחר. ראיתי בר"ן שהקשה ע"ז דעיקר חסר מן הספר ולישנא קטיע הוא והר"ן בשם רמב"ן כ' לפרש הטעם שלא נעשה שליחות הסופר על גט שלם והקשה הר"ן גם על פירוש זה מאי גריעותא הוא וכן הקשה בחידושי הרשב"א ולא נשאר לפנינו לפרש רק פירוש קמא שבר"שי היינו דהואיל ונמלך באמצע כתיבתו נמצא הראשון בטל והוא ע"פ יסוד שחקרנו בכאן לומר דכל שנמלך ונתפייס וחוזר בדעתו מלגרש את אשתו ממילא נעקר ונתבטל כח כריתות שהוקבע על אותו הגט. כמו שט"ח שנמחל שעבודו שנעשה כחרס. וא"א לחזור ולקבוע על השט"ח עסק שעבודא ולא על הגט עסק כריתות וניחא דמקשה ודילמא אמלוכי וכן הא דאמר ודילמא פייס הנה לא אמר שמא פייס וביטל את הגט או דילמא אמלך וביטל את הגט דהוי משמע דעיקר החששא שמא ביטל בפירוש את הגט. דלפי"ז היה עיקר חסר מן הספר. וכמו שבאמת יש לדייק לפיר"שי שמא פייס ובא עליה א"כ היה לו למקשה לפרש זאת הואיל וזאת היא עיקר הקושיא: אבל לדברינו הוא ניחא בפשיטות דעיקר הענין הוא שמא נתפייס לה ועקר דעתו מלגרשה עוד בגט זה וכן דילמא אימלך מלגרשה וקבע בדעתו לשוב לדור עמה וממילא נעשה ביטול על הגט דפיוסו והמלכתו זהו עצמו ביטולו של הגט: ובתו' (דף י"ח ע"ב) ד"ה שמא פייס ראיתי שהביא לבאר דברי ר"ת דבהאי סוגיא כוונות ר"ת שמא פייס וביטל היינו שאמר בפירוש גט שנתתי בטל הוא ובסוגיא דפ' כל הגט מפרשי שמא פייס וממילא בטל ע"ש. אבל באמת ראיתי לשון ר"ת כאשר הובא ברשב"א ובהגמ"יי פ"ו ס"ק ה' וס"ק ז' מובא שם סתמא שמא פייס ובטל הגט והיינו כמו שביארנו דעיקר החשש שמא פייס ואינתק דעתו מלגרשה עוד הואיל ונתפייסו ביניהם עסק קטטה ומריבה שהיה ביניהם ממילא זהו עצמו ביטולו שנעשה והוקבע על הגט: (ו) וכל זהו דווקא אם נתפייס לדור עמה ונמלך מלגרשה מכל וכל ממילא איפקע ונתבטל כיחו של הגט ועסק כריתות שהיה תקוע וקבוע בו ונעשה כחרס כמו מחילות שעבודו של שט"ח כנ"ל אמנם אם לא נתפייס דעתו של בעל לאשתו לדור עמה עוד כדכ"הא. אלא נמלך לפי שעה מליתן לה עכשיו גט זה אלא אחרי איזה זמן בכהא"ג ודאי לא נתבטל כחו של אותו גט מידי דהוה אכותב גט שיחול אחרי שלשים יום ובהכי איירי סוגיא דפ"ק דבבא מציעא (דף י"ח ע"א) במצא גיטי נשים דחיישינן שמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן ומבואר שם בגמ' דחם אמר תנו נותנין משום דהתם לישנא דהמלכה לא היה רק על הנתינה והמסירה דהאידנא ולא על עיקר הגירושין אבל בסוגיא דף פ"ח על הא דאמור שם ודילמא אמלוכי אימלך דייק רש"י ומפרש אימלך מתחילה שלא לגרשה פירש נמלך מעיקר כריתות וגירושין ונתפייס לה לדור עמה בזה ודאי נתבטל הגט משום דבכהא"ג ודאי פוקע ועוקר הבעל עיקר קביעות כוחו של כריתות וגירושין מהאי גיטא: והא דאיתא בגיטין (ך"ו עב) וביבמות (דף נ"ב ע"א) באומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה דהגט כשר בדיעבד ואין בו חששא רק משום גט ישן דאין מגרשין בו לכתחילה משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה כמבואר בסוגיא דגיטין הנ"ל וכן פירש"י ביבמות שם התם לא שייך ענין פיוס וביטולא דגט דהא איירי התם דקובע עיקר עסק כריתות בגט ההוא שיפעיל פעולתו לגרש בו אחרי הכניסה ולפיכך פשיטא אף בשעת שכונסה לא מפקיע כח כריתות מאותו גט שכתבו מתחילה לגרש בו אחרי זמן ואף בזמן שכונסה דעתו לגרשה בגט ההוא ונמצא שאין כאן היסח הדעת מכריתות ודעתו עילויה מתחילה עד שעת גירושין שדעתו לגרשה באותו גט באותו זמן. ושיטות הרמב"ם הוא כשיטות רש"י בזה דהנה רש"י פירש ביבמות (נ"ב) בכותב לארוסתו יש בו חששא דגט ישן והרמב"ם בפ' ג' הובא לשונו בריש סי' קמ"ח דחששא דגט ישן הוא רק משום גיטה קודם לבנה ע"ש. ועיין ב"ש ס"ק א' שהקשה למה לא ניחוש שמא פייס וביטל הגט כשנתייחדו ע"ש שהאריך. אבל עיקר הענין הוא כשהבעל נותן הגט עכשיו מסתמא לא פייס וביטל. דאי איתא שהסיח דעתו מהכריתות ונתבטל הגט לא היה הבעל מקלקלה במזיד לגרשה בגט זה וכמבואר באריכות בתו' ד"ז ד"ה מעולם כו' דלא חשדינן שישקר במזיד לקלקלה בידי שמים ומשום להרויח פשיטי דספרא לא היה מקלקל' ע"ש וכן הביא הב"י תשו' רשב"א סו' סי' קל"ד בשם ירושלמי שאינו מקלקלה בידי שמים ע"ש ועוד אמרינן בדף ע"ו ע"ב כשנותן לה נאמנות שלא פייסתו מועיל מכש"כ שהוא נאמן עצמו על זה לומר אף שנתייחד עמה ובעלה מ"מ לא נתפייסה דעתו מלעקור קביעות כריתות מהגט ואף בשעת בעילה היה דעתו לגרשה כמו שאמרו בני גרושה הלכך דעת רש"י שם ביבמות נ"ב דענין כותב גט לארוסה לכשיכנס חד טעמא הוא עם גט ישן וטעמן מפורש בגיטין ד"ו משום שמא יאמרו גיטה קידם לבנה וכן שיטות הרמב"ם בזה כרש"י שיסד טעמא דגט ישן משום זה דגיטה קודם לבנה אבל עסק פיוס וביטולא דגט אינו שייך לחוש הואיל ובעל עצמו מגרש מסתמא נאמן שלא הסיח דעתו ונתפייס מלגרשה עוד וכמו בכותב לארוסתו דעתו לגרשה מתחילה ועד סוף כמו כן גט ישן איירי שכתב גט למוסרו תיכף ואח"ז נמלך מליתן לה האידנא רק אחר זמן וכן דייק לשון הרמב"ם שם פ"ג הלכה ה' כמו שהובא בשו"ע שם לשונו ממש שכ' גט ישן איירי שנמלך ולא גירש כו' כוונתו שנמלך מלגרש היום וכמו שביארתי סוגיא